פיטר נאבארו / צילום:בלומברג
פזמון חוזר בנאומי דונלד טראמפ בשבועות האחרונים הוא "הבלגן" (mess), שירש מברק אובמה. נתוני משרד המסחר האמריקאי השבוע אישרו לכאורה את "הבלגן":
בחודש ינואר, אחרון לנשיאות אובמה, ראשון לנשיאות טראמפ, נרשם הגירעון הגדול ביותר במאזן הסחר של ארה"ב זה 5 שנים. הוא עמד על 48.5 מיליארד דולר, או 500 מיליארד בשקלול שנתי. כמעט 60% של הגירעון הזה נזקפים לחובת סין.
זה הרי מה שטראמפ חזר וטען במהלך מערכת הבחירות שלו: ששותפות הסחר של ארה"ב, ובראשן סין, מזייפות את הכללים, ומנצלות הסכמי סחר דו-צדדיים ורב-צדדיים כדי "לגנוב מקומות עבודה" מארה"ב.
לתכלית הזו הודיע טראמפ עוד לפני השבעתו שהוא יקים "מועצת סחר לאומית" בבית הלבן, בדומה למועצה לביטחון לאומי. היא נועדה "לייעץ לנשיא על אסטרטגיות חדשניות" בעיצוב יחסי המסחר של ארה"ב. היא נועדה למלא בתוכן את הבטחת הנשיא "להשיב על כנה את גדולתה של אמריקה" באמצעות יצירת "מקומות עבודה הגונים בשכר הגון".
כאשר השוק יתעורר, האם תהיה מוכן?
בראש המועצה הועמד פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת קליפורניה באירוואיין, פיטר נאבארו. הוא כותב פורה, שהנשיא טוען כי קרא את ספריו והתרשם מתוכנם. נאבארו, אמרה הודעת מינויו, "תיעד בכושר חזונו את הנזקים שהגלובליזם המיט על ראשיהם של עובדים אמריקאים, והתווה את הדרך לחזור ולאושש את המעמד הבינוני שלנו".
רשימת ספריו של נאבארו כוללת אוספים של עצות למשקיעים עם שמות אקזוטיים כמו "כאשר השוק יתעורר, האם תהיה מוכן?"; ו"אם יורד גשם בברזיל, קנו סטרבאקס" (המניה, לא כוס הקפה). אבל המדריכים ההם שייכים לנאבארו המוקדם, לפני 12 ו-15 שנה. קו הייצור של נאבארו החדש פלט כותרים היאים למדינאים ולחוזים, כמו למשל "הנמר הדרוך: המשמעות העולמית של המיליטריזם הסיני", או "המלחמות הממשמשות ובאות עם סין: איפה הן יתחוללו וכיצד יהיה אפשר לנצח בהן".
קשה להעלות על הדעת צורת מחשבה הקרובה יותר אל השקפותיו של טראמפ: גם התנגדות לגלובליזציה ולהסכמי סחר רב-צדדיים, גם הזהרות של יום הדין מפני סין.
האם אנחנו עלולים להפסיד?
יום אחד לפני שהתפרסמו נתוני הסחר של ינואר, נאבארו נאם באוזני ועידה של כלכלני עסקים. הוא דיבר פחות או יותר כמו הבוס וכמו בכירי יועציו. הוא הצליף בכלכלנים מקצועיים ובאנשי התקשורת על קלות הדעת שהם נוהגים בגירעונות סחר. הגירעונות האלה מסגירים לידי זרים את הבעלות על כלי הייצור והשיווק (נאומו הופיע גם כמאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", ומשם הוא מצוטט).
הבה נניח שהרוכשת היא יריבה אסטרטגית, המתחמשת במהירות, ומטרתה היא לכונן הגמוניה עולמית. היא רוכשת חברות אמריקאיות מכל הבא ליד - טכנולוגיות, קרקע חקלאית, רשתות לשיווק מזון. ולבסוף בידיה נמצא חלק ניכר של הבסיס התעשייתי הצבאי".
לא קשה להבין שנאבארו מדבר על סין, לא על רוסיה. הוא שואל, או מתריס, "האם אנחנו עלולים להפסיד במלחמה קרה רחבת ממדים על חירותה של אמריקה ועל שגשוגה, שבה כלי המאבק לא יהיה קנה הרובה אלא קול צלצולן של הקופות?
ומה יקרה אם המלחמה לא תהיה קרה, אלא חמה? החזות קשה עוד יותר. נאבארו מזכיר לקוראיו, כי "יש כיום רק חברה אמריקאית אחת המסוגלת לתקן מדחפי צוללות - ואף לא חברה אחת המסוגלת לייצר צגים שטוחים למטוסי קרב או משקפות לראיית לילה".
זו תוצאה של הגירת התעשייה האמריקאית אל מעבר לים, אבל "לחלק ניכר של וול סטריט ולרוב הכלכלנים לא אכפת".
האל"ף בי"ת במבוא לכלכלה
למען האמת, רוב הכלכלנים, בוודאי בעולם האקדמי, מתייחסים בשיעורים משתנים של ביטול לתשומת הלב שממשל טראמפ מקדיש לגודל גירעונות הסחר. למשל, פרופ' לארי סאמרס מאוניברסיטת הרווארד, שהיה שר האוצר בממשל ביל קלינטון, מזכיר כי עוד לפני שארה"ב חתמה הסכמי סחר עם סין, עם מקסיקו ועם דרום קוריאה, ההיטלים שלה על יבוא מן הארצות האלה לא הגיעו ליותר מ-4%.
"העלייה ביבוא לארה"ב אינה תוצאה של הנמכת חומות המכסים", כתב סאמרס בחודש שעבר בטורו ב"פייננשל טיימס", "אלא היא נובעת מזה שהארצות המכונות 'מגיחות' (emerging) אמנם הגיחו. הפוטנציאל הכלכלי שלהן גדל והולך בזכות רפורמות כלכליות ויתר אינטגרציה גלובלית".
בעל טור במגזין העסקים "פורבס", ניק וורסטל, שהוא גם עמית מחקר במכון אדם סמית' בלונדון, כתב השבוע למקרא נאומו של נאבארו, כי האיש מתקשה "בהבנת האל"ף בי"ת" של מבוא לכלכלה. לפי וורסטל, ארה"ב יכולה להוסיף ולממן את גירעונותיה באמצעות מכירת נכסים לזרים מבלי שמכירתם תשאיר טביעות אצבעות כלשהן.
וורסטל כותב, שבמהלך רבעון ממוצע, העושר בארה"ב גדל ב-1.8 טריליון דולר בעוד שהגירעון המסחרי מגיע לחצי מיליארד דולר בשנה שלמה. "אנחנו יכולים להוסיף ולמכור פיסת אמריקה לזרים לנצח - ואגב כך הבעלות של זרים על אמריקה תקטן ותלך" כאחוז של התוצר הגולמי.
חלק של ההוויה הכלכלית
ובכן, זה מזכיר במידה חשודה את טענת חסידיה של כלכלת ה-supply side משנות ה-80 של המאה שעברה, שמעלה ומוריד לא הגודל האבסולוטי של הגירעון בתקציב אלא חלקו של הגירעון הזה בתוצר. אם התוצר גדל בחמישה אחוזים בשנה, די בזה כדי ליישב את בעיית הגירעון, ואין צורך לבזבז זמן על נוסחת איזון.
כתב ההגנה ההוא התקבל בתערובת של גועל נפש ושל משיכת כתפיים. אבל הגיונו, האינטלקטואלי או המעשי, הפך לחלק של ההוויה הכלכלית. רק במשך 4 שנים, בסוף ימי נשיאותו של ביל קלינטון, הצליחה ארה"ב לאזן את תקציביה. מאז, היא אפילו לא ניסתה, אף כי הפוליטיקאים שלה, בייחוד מן הימין, מעלים מס שפתיים קבוע לרעיון.
כיוצא בזה גם הגירעון המסחרי. עצם קיומו אינו מצביע על חולשה בסיסית. מבקריו נוטים להסיח את הדעת מן העובדה שגם קשרי מסחר בעייתיים, בין שהם עם סין, או עם גרמניה, או עם מקסיקו, עדיין מספקים שוקי יצוא ענקיים ליצרנים אמריקאיים, והם המקור למיליוני מקומות עבודה.
מלחמת סחר עם סין, שהמועמד טראמפ הרבה לאיים בה, אמנם תעניש את סין עונש כבד, ועשויה להפחית ב-5% את צמיחתה השנתית - אבל די לעיין ברשימת התעשיות האמריקאיות, בייחוד בטכנולוגיה עילית, התלויות בשוקי סין לעצם קיומן, כדי להבין את גודל המחיר שייגבה מארה"ב.
בעיית הסחר הממשית עם סין תצטרך להמתין כנראה עוד כמה שנים, כאשר יתממשו יעדי הייצור שלה בענפי טכנולוגיה מתקדמים. עד 2025 היא מתכננת למלא 70% מצרכיה באמצעות ייצור מקומי. או אז, בואינג, אפל וקוואלקום יהיו זקוקות להרבה מאוד התערבות פוליטית. אבל ב-2025, על פי כל חישוב אפשרי, דונלד טראמפ לא יהיה עוד נשיא ארה"ב.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny