אורי יוגב / צילום: איאן רובין
מנהל רשות החברות הממשלתיות, אורי יוגב, פחות או יותר יושב כבר על הארגזים. בעוד חודש וחצי הוא מסיים את התפקיד, נשבע לעצמו שלמגזר הציבורי הוא לא מתכוון לחזור בשנים הקרובות ("בלי נדר"). לא כיף גדול לעבוד בחיכוך מתמיד עם כמה מהשרים החזקים ביותר בממשלה כמו שר האוצר, משה כחלון (שכשל בניסיון להדיח אותו), אבל איכשהו נראה שיוגב מצליח ליהנות גם במשבצת הזו - של הפקיד הפעלתן שאיש לא יכול להזיז. זו לפחות עוד דרך להסביר את התוכנית השאפתנית שהוא הניח דווקא השבוע על שולחנו של כחלון, תוכנית שנחשפת כאן לראשונה וצפויה להרגיז לא מעט פוליטיקאים.
כהמשך ישיר ל"נבחרת הדירקטורים" שנועדה למסד הליך סינון קפדני יותר לחברות הממשלתיות ולהפוך את הגופים המנהלים שלהן למקצועיים יותר ופוליטיים פחות, התוכנית החדשה של יוגב מציעה לצמצם משמעותית את גודלם של הדירקטוריונים. מספר הדירקטורים המקסימלי בחברות הגדולות יעמוד על 12 לעומת 21 כיום, בחברות הבינוניות הוא יעמוד על 10, ובחברות הקטנות על 7 בלבד. התוכנית לא מתיימרת לפטר דירקטורים קיימים, אלא להימנע מאיוש משרות בעת סיום קדנציה.
אין סיבה, טוען יוגב, שבגופים קטנים עם פעילות נישתית כמו "חקר הימים והאגמים בישראל" (יסלח לנו הביולוג הימי הנודע ג'ורג' קונסטנזה), או "קרן הרשב"י ומורשתו", יורשו לכהן 12 דירקטורים כאילו מדובר בתאגידי ענק שנסחרים בבורסה. בחלק מהמקרים מדובר בחברות שבקלות היו יכולות להפוך למחלקה במשרד ממשלתי, עם מחזור פעילות נמוך במיוחד. קרן הרשב"י, למשל, שכל תפקידה לנהל את אתר הקבורה של רבי שמעון בר יוחאי במיוחד סביב ההילולה השנתית בהר מירון, סופגת ביקורת מדי שנה על אופן ההתנהלות באתר ובשנה שעברה כבר התקבלה החלטת ממשלה לפרק את החברה. למעשה, מדובר על אימוץ המלצות ארגון ה-OECD שסבר כי אפשר וצריך להסתפק אפילו ב-10 דירקטורים לכל היותר. אז למה שהשרים יתנגדו?
כלפי חוץ יוגב מקפיד לשמור על אופטימיות, מזכיר שממילא חלק מהדירקטוריונים מאוישים בחסר, אולם בשיחות סגורות מעריך שההתנגדות תגיע בדרכים מתוחכמות - ברכות פומביות ו"פיליבסטר" מתיש מאחורי הקלעים. צמצום גודל הדירקטוריון הוא גם צמצום מרחב התמרון למינויים פוליטיים - מרחב שהתכווץ אמנם מאז השקת נבחרת הדירקטורים, אבל עדיין קיים. פוליטיקאים לא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה, גם אם היא מריחה לא משהו.
"יותר יחסי ציבור ממהות"
יוגב לא מסתפק בהקטנת הדירקטוריונים, והוא מציע בתוכניתו לצמצם גם את מספר הישיבות המקסימלי: עד 48 ישיבות בשנה בחברות גדולות מאוד (במקום 60 כיום), עד 36 ישיבות בחברות גדולות (במקום 45), עד 24 ישיבות בחברות בינוניות ועד 12 ישיבות בלבד בחברות קטנות. ריבוי ישיבות דירקטוריון הפך לתופעה לפחות בחלק מהחברות, טוען יוגב, בין היתר בגלל מודל התגמול שניתן פר ישיבה. 774 ישיבות בשנה צפויות להיחסך במהלך הזה לכלל החברות הממשלתיות - צעד שמתווסף לחיסכון של 204 דירקטורים בעלות של 5 מיליון שקל בשנה כתוצאה מהקטנת גודל הדירקטוריון. במקביל, גם מספר החברים המקסימלי בוועדות המשנה של הדירקטוריונים יצומצם, לאור העובדה שבחלק מהמקרים מספר החברים בוועדה הוא כמספר חברי הדירקטוריון כולו.
ובכל זאת, יוגב מתעקש כי חיסכון כספי זה לא מה שעומד לנגד עיניו בסיפור הזה. למעשה, חלק מרכזי בתוכנית מוקדש לשינוי שיטת התגמול, כך ששכר הדירקטורים לא ישולם רק פר ישיבה, אלא גם כמרכיב חודשי קבוע. הרעיון הוא שחברי הדירקטוריון יעבדו גם בין הישיבות, אומר יוגב, ובעיקר יתפסו אחרת את מהות עבודתם ואחריותם. כך, מעבר לשכר של כ-1,500 שקל לישיבה (2,500-3,000 שקל במקרה של חברה בורסאית), יתווסף שכר חודשי של כ-3,000 שקל בחברות גדולות מאוד, כ-2,000 שקל בחברות גדולות, כ-1,200 שקל בחברות בינוניות וכ-600 שקל בחברות הקטנות.
מכלול הצעדים האלה, משוכנע יוגב, יהפוך את הדירקטוריונים ליעילים ומקצועיים יותר. שינוי גודל הדירקטוריון מצריך החלטת ממשלה בלבד, אולם שינוי גמול הדירקטורים וצמצום מספר הישיבות מחייב חתימה של שר האוצר על תקנות חדשות ואישור ועדת הכספים. החלק השני, באופן טבעי, לא צפוי לעבור בקלות, בלשון המעטה, במיוחד כשלוקחים בחשבון כי חבר ועדת הכספים ויו"ר הקואליציה דוד ביטן מוביל את מה שמכונה "חוק הג'ובים" שעומד בסתירה מוחלטת לעצם המהלכים של יוגב.
יוגב לא משלה את עצמו: הוא אמנם זה שמניח את התוכנית על השולחן, אבל לא זה שיישאר לשלב היישום. אם כבר, ככל שהוא יתרחק מהזירה, כך יגדלו הסיכויים שמישהו בממשלה יוותר על האינסטינקט הפוליטי ויאמץ את התוכנית.
הרבה מסיבות פרידה יערכו לכבוד עזיבתי מבלי להיות מוזמן אליהן, הוא מתלוצץ בשיחות עם מקורביו.
גורם באחד מהדירקטוריונים היותר בולטים מקרב החברות הממשלתיות, משוכנע כי יוגב נכשל במשימות המרכזיות שרשות החברות אמורה להוביל לכאורה (שינוי מבני בחברת החשמל, הנפקת מניות בנמלי הים ובחברות נוספות ועוד), ולכן הוא מתמקד דווקא בנושאים שוליים שמצליחים לייצר לו כותרות.
"מפוצצים אותנו בדוחות השוואתיים לא רלוונטיים שמנסים להקביל אותנו לחברות ציבוריות, שזה כמו להשוות תפוחים לבננות", הוא אומר. אתה יכול לראות בדוחות האלה, למשל, שאנחנו יעילים במקומות שאנחנו בעצמנו יודעים שאנחנו לא יעילים. ככה יוגב מוציא כל יום חוזר אחר, והחברות מתעלמות".
גם ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני), בעצמה מומחית לממשל תאגידי, סבורה כי הרפורמות שמוביל יוגב בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות כוללות יותר יחסי ציבור ממהות. מחד הוא נלחם לכאורה בפוליטיזציה, היא אומרת, אבל מנגד הוא עשה את זה כחלק מרוח פוליטית בפני עצמה. "יוגב היה צריך להוביל בזמנו משהו שהתכתב עם הטיקט של האנטי-פוליטיזציה של שר האוצר אז יאיר לפיד", היא טוענת. "גם אני נגד 'חוק הג'ובים' של דוד ביטן (שמבקש לבטל את הצורך בכישורים מיוחדים במקרה של מינוי עם זיקה פוליטית - ש.נ), זה ברור, אבל לדעתי גם אי-אפשר לפסול אדם רק בגלל הזיקה הפוליטית שלו. ממשל תאגידי טוב מבוסס בסוף על הרכב הדירקטוריון ועצמאות כל אחד מהדירקטורים, ועל זה צריך להסתכל. אני ממש לא בטוחה שנבחרת הדירקטורים יודעת לעשות את זה. כל יום אני נתקלת במקרים הזויים של אנשים ראויים מאוד שלא נכנסו לנבחרת, ואני שואלת את עצמי האם מי שערך את הסינון מבין בכלל משהו בדירקטוריונים", היא מוסיפה.
נחמיאס-ורבין רומזת אפילו, בין השורות, לכך שמהלכיו של יוגב נועדו להציל את תדמיתו בעקבות הכישלון הצורב שלו במגזר הפרטי, עם ההתרסקות של חברת וויטווטר בה החזיק וניהל: "זה רק מוכיח שיוצאי אגף התקציבים באוצר אינם משיחים של שום דבר. יש ביניהם מוכשרים שמצליחים בכל זירה ויש כאלה שלא. הם ללא ספק מוכשרים במציאת רשתות ביטחון ודלתות מסתובבות".
נחמיאס-ורבין מטילה ספק גם ביומרה להציג חיסכון ויעילות בחברות הממשלתיות, ושולפת את תשובת רשות החברות לשאילתא ששלחה בה דרשה לדעת כמה עולה לציבור נבחרת הדירקטורים של יוגב. על פי המסמך של הרשות, מאפריל האחרון, מדובר בלא פחות מ-425 אלף שקל (לפני מע"מ) עבור "תחזוקת נבחרת הדירקטורים הכוללת התאמת מערכת המחשוב", ועוד 489 אלף שקל (שוב לפני מע"מ) עבור קמפיין פרסום לנבחרת של שנת 2017 לבדה.
למרות הדברים, נחמיאס-ורבין מודה כי הרשות עשתה לא מעט צעדים "בכיוון הנכון", ובמבחן התוצאה "כמעט בלתי אפשרי לבצע היום מינויים לא ראויים בתוך החברות הממשלתיות". את זה אומרת כאמור, לא רק מומחית לממשל תאגידי, אלא חברת כנסת במפלגה עם פריימריז שמבינה דבר או שניים בפוליטיקה של הג'ובים.
לא הצליח לממש את האג'נדה שלו, למעט בתחום הממשל התאגידי
נבחרות הדירקטורים והרפורמה בממשל התאגידי בחברות הממשלתיות - זו המורשת של אורי יוגב כמנהל רשות החברות הממשלתיות, וזו הירושה שלו למחליפו שייבחר בחודש הבא מבין 14 המועדים הסופיים המתמודדים על המשרה. הנתק ששרר בין יוגב לשר האוצר משה כחלון, כמעט לכל אורך הקדנציה של האחרון, הביא לכך שיוגב לא הצליח לממש את תוכניותיו בקידום האג'נדה שלו כמעט באף תחום אחר, למעט הממשל התאגידי.
רעיון נבחרת הדירקטורים נולד כזכור אצל שר האוצר הקודם, יאיר לפיד ב-2013. העובדה שיוגב הצליח לשמור עליו גם לאחר שהפטרון הפוליטי עבר לאופוזיציה - היא הישג לא מבוטל. לזכותו של כחלון ייאמר שהסכים לעבוד עם הנבחרת למרות שהקרדיט עליה שייך ליריבו הפוליטי ולמרות שכחלון חשד ביוגב שהוא ממשיך לשתף פעולה עם לפיד. יוגב מצדו למד להתפשר כדי לשמור על הנבחרת. בתחילה דרש לחייב את השרים למנות דירקטורים אך ורק מתוך הנבחרת, אך נאלץ לקבל פשרה שהכתיב המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, שמאפשרת למנות מועמדים שיציעו השרים ("תואמי נבחרת"). מי שעלול עדיין לקלקל ליוגב את ההישג הוא מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שבודק נושאים שונים הקשורים לנבחרת, ובין היתר חשד להעדפת מקורבים במינויים. הדוח בנושא צפו להתפרסם רק לאחר פרישתו של יוגב.
נבחרת הדירקטורים הראשונה, שהחלה לפעול במאי 2014, מנתה 500 חברים ומתוכם מונו כ-120 דירקטורים. הנבחרת השנייה החלה לפעול ביוני 2015 ואליה הצטרפו לפני כחודש כ-400 חברי הנבחרת השלישית, שמהווים ביחד "בנק" של כ-900 דירקטורים. בסך הכל מונו עד היום כ-300 דירקטורים, מתוכם 30 "תואמי נבחרת" שנבחרו ישירות על ידי השרים.
האם הקונספט של דירקטורים בעלי כישורים ולא קשרים ישרוד גם אחרי יוגב, או שהמינויים הפוליטיים יחזרו ברגע שיסתלק? קשה לדעת. עקב אכילס של הנבחרת הוא שהחוק לא מונע מהשרים למנות דירקטורים בדרך עוקפת נבחרת כל עוד ההליך יהיה תחרותי, פומבי ושוויוני.
יוגב ניסה בכל דרך לקדם חוק שימסד את הנבחרת ואפילו הסכים להתפטר תמורת מהלך כזה, אלא ששר התחבורה, ישראל כ"ץ, טרפד את ההסכמות שהושגו בעניין בין יוגב למנכ"ל האוצר, שי באב"ד. ועדיין, יש שלוש סיבות טובות להניח שרעיון הנבחרת ישרוד גם אחרי יוגב. ראשית, כי לשרים ברור שמהלך של ביטול הנבחרת והחזרת המינויים הפוליטיים לא יעבור בלי תשלום מחיר ציבורי ניכר. שנית, ואולי חשוב יותר, לשרים נוח שיש נבחרת כתירוץ אמין ומשכנע להדיפת לחצים למינוי מקורבים מצד עסקנים, תומכים ובעלי ברית פוליטיים. שלישית, לא מן הנמנע שגם מנהל רשות החברות הבא יהיה אדם בעל עמוד שדרה שיידע להילחם על השליטה במינוי הדירקטורים.
