חופשת סקי/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
"חייבים לעשות סקי. זו אחלה הזדמנות".
בתחילה נראה היה שהמשפט האגבי הזה, שהופרח כלאחר יד אל חלל המכונית השכורה הקטנה, אינו מותיר רושם מיוחד בקרב הנוכחים השותקים. אולם אט-אט חלחלו המילים פנימה, לבשו משמעות והתגבשו לכדי רעיון, שעד מהרה צמח והפך לתחושת שליחות של ממש.
היינו בעיצומו של טיול באירופה, טיול למס"ם (ללא מטרת סקי מוצהרת), שהתמקד בנופים, בערים ובעיקר באכילה ושתייה. אבל המישורים המושלגים בגרמניה, שהלכו והתגבהו ככל שהעמקנו לשווייץ, עוררו את הגולש שבתוכנו. בכל הנוגע לספורט החורפי הזה, איש מאיתנו לא הרחיק מעודו אל מעבר לחרמון, כך שלא הכרנו אתרי סקי בניכר, ורק ידענו במעורפל שאי-שם באזור צריכים להימצא אותם הרים המכונים "אלפים".
לאחר התייעצות עם מקומיים ועם המפה, עשינו את דרכנו אל עמק סאס, השוכן בדרומה של שווייץ, ואל אחת האטרקציות המפורסמות בו (כך נודע לנו בדיעבד), עיירת הסקי סאס-פה (Saas-Fee). העיירה עצמה שוכנת בגובה של לא פחות מ-1,800 מטרים מעל פני הים - עוד לפני שמתחילים כמובן להגביה אל מסלולי הגלישה.
הניסיון שלי כלל שניים-שלושה שיעורי סקי בחרמון בילדותי, ועוד כמה ביקורים כמבוגר, שבהם ירדתי בצורה כזו או אחרת במדרונות. אבל לשיטתי, די היה בכך כדי להתמודד עם כל פסגה שמזמנת לי התבל. מה כבר יכול להיות? שלג הוא שלג ומורד הוא מורד. במיוחד הילכה עליי קסם המחשבה על "המסלולים השחורים", אותם שבילים צרים ותלולים שמתאפיינים בתנאי גלישה מאתגרים במיוחד. למה לא לנסות?
המפגש עם בסיס היציאה למסלולים היכה אותנו בהלם תרבות. היה זה טרמינל ענק ואינסופי של שלל אמצעי תחבורה, שיוצאים משם לכל עבר ולכל גובה - כיסאות רכבל גדולים וקטנים, לזוגות וליחידים, פתוחים ומקורים, גונדולות למיניהן וקרונות רכבל ל-20 איש ויותר. המקום הזכיר תחנת רכבת מרכזית באחת הערים הגדולות בעולם, שאליה מתנקזים כל קווי התחבורה הקיימים.
לבסוף עלינו באחד הקרונות לתחנת ביניים, הממוקמת בגובה צנוע של 3,000 מטרים. שם הצטמצמו אמצעי התחבורה והמעבר לכמה עשרות בלבד - לכל הכיוונים. כבר התחלתי משתרך אחרי חבריי למסע בדרך לאחד המדרונות, כשלפתע צדה עיני פתח של מנהרה באחד מהקירות המסותתים של ההר, שלתוכה נכנסים גולשים רבים, מגלשיהם על כתפיהם.
נכנסתי גם אני פנימה, ולאחר ראיון קצר עם אחד מהוותיקים, התברר שבתוך המנהרה עובר המטרו - רכבת תחתית שמובילה גולשים מנוסים יותר אל הפסגה, לרום של 4,000 מטר ויותר. מאז ומתמיד שאפתי לגבהים, אל הספרות העליונות, והרגשתי שאיני מוכן להתפשר. מי יודע מתי בפעם הבאה תיקרה על דרכי הזדמנות כזו?
הנסיעה במנהרה החשוכה ארכה זמן לא מועט. כנראה גם לכלי רכב ייעודי קשה לטפס בתלילות שכזו. לבסוף הגענו לתחנה העליונה, ומפתח המנהרה האפלה פרצתי היישר אל אור היום, ומיד הוכיתי סנוורים. אחרי שהעיניים התרגלו לאור, ראיתי שישנה שם ישורת קצרה, ומאחוריה משהו שנראה כמו כלום. אל תוך הכלום הזה מיהרו שותפיי למסע ברכבת להיעלם בזה אחר זה - כמו למינגים שצונחים מקצהו של צוק.
מסוקרן, התקדמתי בחשש-מה אל הקצה, עד שיכולתי להביט מעבר לו. התמלאתי חלחלה. היה שם מדרון פסיכי. הירידה הייתה תלולה כל-כך, עד שהזכירה יותר קיר טיפוס מאשר מסלול גלישה. הגולשים שירדו בה נעלמו מהעין תוך שניות ספורות, כשהם מכופפים את ברכיהם ומעוותים את גופם בזוויות חדות, כנראה כדי למנוע מעצמם לפתח מהירות שתגרום להם להפוך לאנרגיה טהורה. אם במסלולים שחורים חפצה נפשי - הנה כאן השתרעה לפניי נפילה חופשית כמעט של לובן, ששחורה ממנה אין.
ביררתי ומצאתי שהמטרו מאויש רק בכיוון אחד - למעלה. אחר כך הוא יורד ריק כדי לאסוף עוד גולשים. הדרך היחידה למטה, אפוא, היא בגלישה. אבל גלישה הייתה מה שעשו ספורטאי החורף המקצוענים שעלו איתי במטרו. אני אצטרך להוריד את עצמי בצורה זו או אחרת את כל אלפי המטרים.
ברגליים רועדות העברתי את המגלשיים אל מעבר לקצה הצוק, ולהרף עין גלשתי. אבל אחרי שבריר שנייה ועשרה מטרים נפלתי, ולמדתי במהירות שהבעיה העיקרית במדרון הזה היא שנבצר ממני לשבת עליו ללא ניע. הגוף פשוט ממשיך להחליק למטה - בישיבה, בשכיבה או בכל צורה אחרת. הוא פשוט היה תלול מדי, והגוף המשיך להתגלגל ולהיחבט. כדי לעצור את ההידרדרות המבישה הזו, היה צורך לנעוץ בכל הכוח את המגלשיים ואת המקלות בצורה אנכית בשלג, ופשוט להיאחז בהם כטובע בקש. אחר כך צריך לשחרר מעט, ומיד לצבור מהירות מסחררת - לעבור כברת דרך נוספת, ושוב להיאחז בציפורניים, כדי לא לצאת מכלל שליטה.
וכך ירדתי מטה, באינספור מחזורים של גלגולים וחבטות, והיצמדות נואשת למקלות, וחוזר חלילה. וכל אותו זמן המשיכו לחלוף על פניי גולשים - גולשים אמיתיים, לא ניצולים. כשחלפו על פניי בחליפותיהם הזוהרות ובציודם הנוצץ, העיפו מבט משתומם בפליט הרטוב והמסמורטט, הלבוש מכנסי ג'ינס ספוגי רטיבות ומעיל דובון. פה ושם גם נעצר מישהו וביקש לדעת שמא אני זקוק לעזרה. העליתי בכל כוחי חיוך בוטח על שפתיי, והודעתי שהכול בסדר.
כשירדתי מהרכבת בתחנה העליונה הייתה זו שעת צהריים מוקדמת. כעת, כשהגעתי בדי עמל - הלום חבטות וספוג מים וקרח - אל תחנת הביניים, כבר העריב היום, והשמש נטתה לשקוע. ירדתי עם אחרוני הגולשים - הפעם ברכבל - אל תחנת הבסיס, שם איתרתי ל בסוף את חבריי לטיול באחד מבתי הקפה, שקועים בשיחה ערה על עניינים שברומו של עולם. "או, הנה הוא", הפטיר אחד מהם. "הודענו במודיעין שנעלמת. הרגיעו אותנו, שאם לא תגיע עד הלילה, הם יעלו אופנוע שלג לחפש אותך. זה קורה לפעמים. וכמעט תמיד עם ישראלים".