לצופה מהצד, זו נראית כמו עוד ארוחה רבת משתתפים: על השולחן מוגשת בירה ביתית אתיופית מסורתית בשם טלה או שיכר מתוק מדבש בשם טאג', ויש גם בונא, שהוא קפה מסורתי, ועוד נשנושים מהמטבח האתיופי. לא משהו מגונדר מדי. המבוגרים משלימים פערים מהחודש שחלף מאז שהתראו, הצעירים מראים אחד לשני תמונות מחוויות משפחתיות שאספו בנייד, והילדים מתרוצצים מסביב לשולחן. לארוחה הזאת קוראים קובה (cuve) ומה שמבדיל אותה מעוד מפגש משפחתי שגרתי, הוא המנגנון הכלכלי השיתופי שמסורת מפגשי הקובה מקיימת כבר שנים רבות, עוד מאתיופיה.
בשונה מעוד ארוחה או מפגש משפחתי, בסוף הארוחה משתתפי הקובה משאירים כסף, שהופך לקופת חיסכון של המארחים. הכול גלוי, במזומן ולא במעטפות, תוך רישום אגבי של מי שנתן את הקובה החודשית ואיזה סכום הוא נתן. היא מתקיימת בסבבים ותחומה בזמן, כשמדי מפגש מארח אחר יגרוף את כל הקופה. וכך, במקום להפקיד מדי חודש לחשבון בנק כסף לחיסכון שוטף למטרות כמו שיפוץ הבית או חופשה משפחתית, בני העדה האתיופית מנהלים מנגנון של חיסכון קהילתי סגור, שמבוסס על ערבות הדדית ומגלם בתוכו ערך מוסף יקר מפז: המשפחתיות.
"אנשים מצליחים לקנות ככה דירה", אומרת חנה אלעזר לגסה, 49, דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, שמתגוררת בקציר. "אצל העולים החדשים עושים במרכזי קליטה קובה על סכומים גבוהים כשכל משפחה שמה 2,000 שקל לכל מארח, אחרי שהם עובדים קשה בניקיון ושמירה. כשמגיע התור שלהם, הם מקבלים את החיסכון שהצטבר".
-איך זה עובד?
"משפחות אתיופית הן ברוך השם מרובות ילדים, לי יש שמונה דודים ולכל דוד ילדים ונכדים, אז אנחנו נפגשים כל חודש אצל משפחה אחרת ומעבירים ביחד את השבת. אצלנו במשפחה, את הסכום של הקובה אנחנו שומרים לנופשים ולחופשים והוא הרבה יותר צנוע. בסבב קובה האחרון שעשינו, כל משפחה הוציאה 200 שקלים והיינו תשע משפחות. כשהגיע תורנו לארח, את הכסף שקיבלנו היינו חוסכים, ובאוגוסט יוצאים כל המשפחה לנופש ביחד עם הילדים. זה כיף אחד גדול והילדים מחכים לזה, כי זה גם עניין חברתי. עבור מי שלא יכול להרשות לעצמו לצאת לחופש או לנופש, זאת גם הזדמנות לחיסכון.
"אבל כל קובה נראית קצת אחרת", ממשיכה אלעזר לגסה. "ההורים שלי, למשל, עושים קובה גם במעגלים נוספים עם האחים של אבא שלי, ויש להם גם קובה רק עם החברים שלהם. שם, המפגשים זה חגיגה גדולה, הם נוסעים לחו"ל, הולכים למופעים ונהנים עם הכסף שהם חוסכים. לי יש עוד קובה שאני עושה רק עם הבנות דודות".
-ואיך זה עובד?
"אחת הבנות דודות היא הגזברית, ובכל מפגש אנחנו שמות אצלה 50 שקל וזה מצטבר. ואז, אם יש מופע מעניין, אנחנו אומרות אולי נלך והיא קונה לנו כרטיסים. זה הופך לקופת חיסכון עם כסף פנוי לבילויים וזה כיף, כי את הולכת עם אנשים שאת אוהבת ולא פוגשת הרבה, וגם את לא מוציאה כסף מהכיס.
"לאחרונה, אמרנו שנעשה אנחנו, רק הבני דודים, קובה - והצלחנו. התארגנו חמישה בני דודים והוצאנו בכל מפגש 50 שקלים. הדבר הכי משמעותי שעשינו עם החיסכון הוא לשפץ את המטבח של סבתא שלי כי הוא היה ממש הרוס. היא הייתה בשוק וזאת הייתה הפתעה בשבילה".
למען אחדות הקהילה
שורשי המנהג טמונים עוד באתיופיה, "כשקהילות יוצאי אתיופיה היהודים שמרו על השבת, ומדי שבת הם היו עושים משתה באווירה ביתית", כפי שמספר פנטהון אספה-דויט, מנכ"ל עמותת טבקה ויו"ר נציגות הארגונים של יוצאי אתיופיה. "הם גרו בכפרים מבודדים בפזורה ולכן יצרו לעצמם טקסים שונים כדי לשמור על הקשר החברתי בתוך הקהילה היהודית. כך, למשל, נולד הטקס היומי של שתיית הקפה, בונא, שמקובל גם היום לעשות שלוש פעמים ביום - בבוקר, בצהריים ובערב - כדי לשמר את הקשר עם השכנים ובתוך הקהילה. את הקובה הם עשו כמשתה בסבב של מארחים, בדרך כלל על בסיס חודשי, כשמזמינים את כל השכונה ועושים מפגש חברתי".
-מתי אלמנט החיסכון הכספי נכנס למנהג?
"עוד באתיופיה. עם הזמן הם ראו שמדובר בנטל כלכלי על המארח ואמרו שכדי להקל על המשפחות המארחות, כל אחד יוציא סכום של כסף בסוף המשתה. אז אם יש 12 בתי אב, ופעם בחודש נפגשים, פעם בשנה המארח היה אוסף את הכסף ששימש אותם כדי לקנות כל מיני דברים ואפילו לתכנן תוכנית מראש ולהתאים את לוחות הזמנים של הוצאות הבית לפי התור שלהם בסבב. הרי באתיופיה לא היו בכפרים בנקים, וזה מין סוג של חיסכון - מפקידים את הכסף אצל מישהו אחר כל פעם וכשהתור מגיע, הם יכולים להיעזר בכסף הזה. אבל הכסף היה עניין שולי, הנושא החברתי היה יותר משמעותי. הם המשיכו ככה ושמרו על אחדות הקהילה".
-מה קרה למנהג כשהם הגיעו לישראל?
"אחרי שהם עלו לארץ היה צורך לשמור על הקשר. אותם אנשים שהיו גרים באותו כפר, לא עברו תמיד לאותה עיר או לאותה שכונה, אלא התפזרו לכל מיני מקומות בארץ. באתיופיה שמרו על שבעה דורות לפני שנישאים אחד לשני, ואם מישהו נמצא בתוך השבעה דורות, ההורים לא היו מאפשרים לו להתחתן. לכן, כולם מכירים אחד את השני ויודעים בדיוק מה המרחק בין הדורות וסופרים אותם כדי לדעת מה מותר ומה אסור.
"כאן בישראל, הדברים קצת הסתבכו בגלל מקום המגורים ובגלל התרבות הישראלית שהיא שונה בתכלית ממה שהיה נהוג באתיופיה, גם מבחינת נישואים. בישראל אין שידוך כמו שהיה באתיופיה ופה שני צעירים נפגשים בצבא או בלימודים ומתאהבים, ואחר כך כשמתקדמים, מכירים אותם למשפחה, ואז הם מגלים לפעמים שהם קרובי משפחה. היו הרבה שברונות לב בגלל שהם גילו שהם בני דודים".
-לקובה יש תפקיד משמעותי גם בזה?
"נוצר הצורך לשמר את הקשר בין בני הדודים ואנשים שמרו על הקובה בגלל הערך המשפחתי. אחת לחודש נפגשים ומבלים יחדיו סופי שבוע כל הבני דודים. כשהחלו הרשתות החברתיות - ולכל משפחה יש היום כמה קבוצות ווטסאפ מכל הצדדים - הקובה קם לתחייה בעוצמה רבה. יש התארגנויות קובה ומכניסים גם את האלמנט הכספי של החיסכון. יש מצבים שבהם המשפחה המארחת מקבלת את הכסף ויש מצבים שעושים קופה משותפת ואז יוצאים לנסיעת שורשים משפחתית באתיופיה, למשל.
"הקובה הפך בישראל ממשהו שנולד מצורך במפגש חברתי, שכונתי, כפרי לבעל ממדים הרבה יותר רחבים, גם במובן החברתי והמשפחתי וגם בהיקף הכלכלי".
-למה בעצם לא להפקיד את החיסכון החודשי בחשבון בנק?
"כי לא לכולם בעדה יש את האמון הזה שאם שמים כסף בבנק, בסופו של דבר הם גם יקבלו אותו בחזרה. ברור שלכל אחד יש את חשבון הבנק שלו, אבל כאן יש גם ממד חברתי שגורם לך לעשות חיסכון כבדרך אגב, פעם בחודש. לפעמים מדובר ב-20 משפחות או 24 משפחות, ואז התור שלך כמארח יכול להיות בעוד שנתיים ומדובר כבר בסכום גדול של חיסכון".
-איך נקבע הסדר?
"באופן מסורתי הוא נקבע בהגרלה, אבל אם נניח יש למישהו אירוע מיוחד והתור שלו יצא בהגרלה בסוף, אבל הוא צריך את הכסף עוד חמישה חודשים, הוא יכול להתחלף עם מישהו אחר כדי ליהנות מהחיסכון בזמן. את הגמישות וההתחשבות הזאת אין לך בבנק. זאת כלכלה שיתופית פשוטה, שמאוד נפוצה בקרב יהודי אתיופיה, אפילו מבלי להכיר את ההגדרה וללא גורם מתווך כמו הבנקים".
"גם הצעירים למדו את השיטה"
בקרב המבוגרים בעדה, ובאופן טבעי, הקובה שומר על פופולריות: "נשים בגיל של אמא שלי עושות קובה בסכומים קטנים, ואז, ברגע שמגיע התור שלה, היא קונה ארון בגדים או מזנון לבית", אומר אספה-דויט. גם בקרב המשפחות הצעירות הקובה עודנו פופולרי, אבל נשאלת השאלה מה יהיה על הדורות הבאים והאם הם יאמצו את המנגנון? את התשובה נדע רק במבחן הזמן, אולם אספה-דויט סבור שאם הילדים של אותם בני 40-30 "יראו אותם עושים קובה, יכול להיות שגם הם יעשו קובה כשיגדלו".
"כשהאתיופים הגיעו לכאן, החיים שלהם הפכו להיות עוד יותר סבוכים ממה שהיה להם באתיופיה, הם היו חסרי אונים וכבולים בביורוקרטיה", אומר יאסו זללו, 35, תושב ראשון לציון ופעיל חברתי בעדה. "מה שמדהים בהורים שלנו זה שהם הבינו לאן הם נכנסו ואמרו שבמיוחד פה בישראל, אנחנו חייבים להיות ביחד. ככה נוצרה השותפות הזאת.
"האנשים שלנו מסורתיים והם ראו מה קורה בבנקים ומה קורה בהלוואות שנותנים הבנקים, ושאנשים לא עומדים בזה, ואמרו לעצמם 'יש לנו דרך לעקוף את זה וגם לשמר את קרבת המשפחה, לתמוך אחד בשני'".
אמו של זללו, הוא מספר, בדיוק סיימה סבב של קובה ומחפשת לעצמה קובה חדש. "אצל אמא שלי זה קובה בסך 150 שקל בחודש עם הבנות של הקהילה. הן בהתחלה יושבות, שותות קפה, יש את כל גינוני קבלת האורחים, כל אחת מספרת על עצמה ולא נהוג ישר להוציא את הכסף. הסכומים של הקובה במשפחות בדרך כלל עומדים על 500 שקלים במשך שנה, אז יוצא לך חיסכון של 6,000 שקל. יש גם את הצעירים המודרניים שלמדו לעשות את השיטה, הם מרוויחים יותר ועושים לעצמם מערכת בנקאית משלהם. כל אחד גם יכול לשים 2,000 שקל במפגש".
-ואין מצב שמישהו פתאום לא עומד בתשלומים או מבריז מהקובה אחרי התור שלו?
"יכול להיות שיש מצבים לא נעימים, אבל אתה לא יכול פתאום לפרוש, ואם אתה לא יכול לתת הכול בסבב, אז תיתן חלק ותשלים בהמשך. יש כללים לא כתובים והכול בעל-פה, אבל אין מצב שבורחים מהקובה. המסורת של הקהילה היא מאוד שיתופית".
-זאת שותפות גורל.
"לגמרי. תראי איך אוכלים אצלנו באופן מסורתי בעדה. לוקחים פיתה אחת גדולה, אינג'ירה, וכולם אוכלים ביחד מגיל קטן מאותה צלחת. התרגלנו ככה וגדלנו ככה, זה מתבטא גם בחשיבה הכלכלית. יש המון יצירתיות בעדה האתיופית, להורים שלנו יש חוכמת חיים אדירה וחלק ממנה הוא הקובה. יש להם עוד חוכמות אדירות, אבל כל האוצרות האלה הולכים ולעיתים נעלמים".
המגזר הערבי | רק 8% לוקחים משכנתה. את הבית בונים בעזרת המשפחה
במגזר הערבי, הכול נשאר במשפחה. אחמד שיח' מוחמד, מומחה למחקר חברתי-כלכלי ומנהל רכאז - מאגר מידע, על-אודות החברה הפלסטינית בישראל, מספר על מסורות שיתוף כלכלי שמתקיימות עדיין בחברה הערבית בתחום הבנייה: "אנחנו עוסקים במחקר על החברה הערבית במשך יותר מ-15 שנה, ובמחקר האחרון שאנחנו מכינים עכשיו, אנחנו רואים שמדובר עדיין בחברה מסורתית בדרך כלל. בתחום הבנייה, למשל, אנחנו רואים אומנם עלייה בלקיחת משכנתאות, אבל עדיין מדובר על אחוז קטן מהחברה, רק 8%. אצלנו אין שוק לנדל"ן בתוך הכפרים אלא יש בנייה עצמית ולכן יש סולידריות בתוך בני המשפחה כשמגיע הרגע לבנות בית פרטי בכפר או לבנות דירה בקומה מעל בית ההורים".
-איך זה עובד?
"אם אחד הבנים בתוך המשפחה רוצה לבנות בית, אז כולם במשפחה בכפר עוזרים לו בהקמת הבית. העלות של בניית בית פרטי בכפר עומדת על חצי מיליון שקלים ללא מרכיב עלות הקרקע, כשבדרך כלל בתוך המשפחה קיימת פחות יכולת בעזרה כספית, אבל יש הדדיות וסולידריות.
"המשפחה לא נותנת לבן הצעיר כסף ביד אלא עוזרת לו עם החומרים עצמם לבנייה. האח הגדול הולך לספק מסוים ואומר אני אשלם לך עבור הברזל ומביא לאח הצעיר את הברזל הדרוש לבנייה. השני ישלם עבור הבטון הנדרש והשלישי ישלם עבור חומר אחר שנחוץ לבנייה. יש משהו הדדי בתוך החברה. זאת לא הלוואה. בדרך כלל בני המשפחה גם עוזרים, מפקחים או נמצאים באתר הבנייה והבן לא בונה את ביתו לבד".
המגזר החרדי | החברים בקהילה רוכשים כרטיסי הגרלה ל"מכירה הסינית"
במגזר החרדי, הערבות ההדדית מייצרת כלכלה נפרדת לחלוטין, שמתקיימת לצד הכלכלה הרווחת בישראל. אלה יכולים להיות גמ"חים מכל תחום ולכל דורש - בבתי הכנסת ניתן לראות מודעות למה שמוכר בחברה הכללית "סאבלט בתשלום" בשבתות, אך במגזר החרדי הוא מתבצע ללא תשלום: מי שנוסע לשבת מציע את ביתו למי שצריך, ולהיפך. ויש גם מנגנון נוסף שנולד במגזר החרדי ומתקיים בשנים האחרונות: המכירה הסינית.
במנגנון זה מתקיימת הגרלה על מוצרי צריכה גדולים ויקרים, מטבעת יהלום, דרך פאה איכותית, ועד למכונית ואפילו דירה. הרעיון הוא לאפשר לכל חבר בקהילה את האפשרות לזכות במוצר זה תוך השתתפות בקניית כרטיס הגרלה בסכום צנוע, שנע בדרך כלל באזור ה-30 שקל. מדי הגרלה יהיו זוכים מאושרים שבתמורה לאותם 30 שקל יזכו במוצרי צריכה יקרים למדי.
הכספים הנאספים ממכירת כרטיסים להגרלה מועברים לארגון שמארגן אותה, בדרך כלל למטרת תרומות למוסדות שונים במגזר. גם המוצרים עצמם מוצעים בהגרלה לא פעם כתרומה או מתן חסות מהיצרנים. לכל מכירה סינית מודפס קטלוג שיווקי ובו מפורטים כלל המוצרים המשתתפים בהגרלה ומחיר כרטיס ההגרלה שלהם, וכן מועסקים צוותים של דיילי מכירת הכרטיסים. בשנים האחרונות גם חברת אסם אימצה את הגימיק הזה ויצרה בעצמה מכירות סיניות במגזר החרדי.