במאי 1945 תמה מלחמת העולם השנייה באירופה, וגרמניה הייתה חרבה לחלוטין. כמעט כל התשתית התעשייתית הייתה הרוסה, רוב הכבישים והגשרים מופצצים, רוב הערים הגדולות נראו כשרידים עשנים, כ-7 מיליון איש, רובם גברים צעירים, נהרגו. 11 מיליון פליטים חסרי כול הצטופפו בארץ ההרוסה, גרמנים למחצה או פחות שברחו או שגורשו מצ'כוסלובקיה, מפולין ומפרוסיה המזרחית.
המרקם החברתי היה הרוס לחלוטין, המפלגות הפוליטיות של טרום הנאציזם היו קיימות בעיקר על הנייר, ומוסדות אקדמיים מפוארים חרבו.
ב-1946 הגרמני הממוצע התקיים על 1,000-1,200 קלוריות ליום, כולל בחורף הקשה של 1946. קור ורעב שלטו במדינה שקודם לכן הייתה הכלכלה מספר שתיים בעולם ומעוז של תעשייה, אקדמיה ותרבות. בשנת 1946 ייצור האוכל בגרמניה ירד לכ-51% מהכמויות שיוצרו ב-1938. הייצור התעשייתי הגיע בקושי לשליש מרמתו טרום המלחמה.
הארץ חולקה לשניים: כרבע ממנה הוכפף לשלטון קומוניסטי שהוקם בחסות ברית המועצות, וכשלושת רבעים נשלטו על ידי מעצמות המערב. הניסוי הגדול יצא לדרך.
במזרח, השלטון שמאוחר יותר יהפוך ל"רפובליקה הדמוקרטית של גרמניה" (DDR או גרמניה המזרחית), שם לו למטרה לייצר משכורות גבוהות יותר, להפחית את שעות העבודה, לחסל את האבטלה. "לחם, עבודה ומגורים, לכל העובדים". וולטר אולבריכט, המנהיג בפועל, הצהיר כי העיקרון המנחה של המדינה יהיה לייצר את המוצרים שכולם צריכים "ולא את אלו שרווחיים יותר לכמה קפיטליסטים".
שליש מהעסקאות - בבארטר
עוד לפני שפרצה המלחמה הנהיגו הנאצים פיקוח הדוק על המחירים ומדיניות קשוחה של הקצבה (rationing). אלה לא שונו משהסתיימה המלחמה. הקומבינציה של המדיניות הזאת עם הרס התשתיות והמערכת הפיננסית גרמו לשיתוק מוחלט בחיי המסחר. בשנת 1947 בין שליש למחצית מכל העסקאות בגרמניה היו עסקאות חליפין (ברטר).
כך תיאר את המציאות של התקופה הנרי ווליכט, פרופסור לכלכלה ומאוחר יותר יו"ר הפדרל ריזרב האמריקאי, בספרו "מקורות התחייה הגרמנית" (Mainsprings of the German Revival): "בכל יום ובעיקר בסופי השבוע, עדרים של בני אדם נהרו לכפרים לשם בארטר (סחר חליפין) של אוכל. בקרונות רכבת רעועים שהכול הוסר מהם, ועל גגותיהם אנשים רעבים נסעו לעתים מאות מיילים במהירות של צב למקום שהם קיוו למצוא אוכל. הם לקחו איתם בגדים ישנים, חפצים אישיים, שאריות ריהוט, כל אוד מוצל מאש שהם מצאו מבתיהם המופצצים, וחזרו עם חיטה או תפוחי אדמה לשבוע או שניים".
בשנת 1947 מינו שלטונות הכיבוש המערביים את לודוויג ארהרד (Ludwig Erhard) למנהל המשרד לכלכלה של שלטונות הכיבוש האנגלו-אמריקאיים, מעין שר אוצר מטעמם. ארהרד שהיה אנטי-נאצי מוכר, סיים בשנת 1925 את הדוקטורט באוניברסיטת פרנקפורט אצל פרופ' פרנץ אופנהיימר, סוציולוג, כלכלן ויהודי-ציוני הידוע עד היום בזכות ספרו פורץ הדרך "המדינה".
בקונגרס הציוני השישי קרא אופנהיימר להקמת יישוביים קואופרטיביים בארץ ישראל, ובחורף 1911 הוקם על פי רעיונותיו יישוב שיתופי בעמק יזרעאל בשם "הקואופרציה במרחביה". בספרו "המדינה" טבע אופנהיימר את ההבחנה שעד היום היא מיסודות תפיסת העולם הליברלית, זו המאמינה בכלכלה חופשית: "באופן בסיסי יש שתי דרכים שבהן אדם יכול להשיג את שהוא מתאווה לו, לעבוד או לשדוד. אדם יכול לייצר ולהחליף (את שייצר) עם אחרים בעיסקה שהיא מרצונם החופשי של הצדדים (שאותה כינה "דרכים כלכליות") או לקחת בכוח מאנשים אחרים ללא רצונם (שהוא כינה "בדרכים פוליטיות"). המדינה, הוא הסביר, אינה אלא "ארגון של התעשרות בדרכים פוליטיות".
לודוויג ארהרד, שהפך לפרופסור באוניברסיטת פרייבורג, האמין בעקרונות של מורו פרופ' אופנהיימר, ובזמן מלחמת העולם השנייה, תוך סיכון אישי, פיתח יחד עם עמיתיו באוניברסיטה רעיונות לכלכלת גרמניה של אחרי המלחמה והתבוסה. המוטו המרכזי היה כלכלה המבוססת על חופש, חופש הפרט וחופש הטרנזאקציה, או כלשונם של המפתחים - "עם כמה פחות ממשלה שאפשר".
הם קראו לתוכנית "כלכלת שוק חברתית", ובמרכזה עמד שוק חופשי "קיצוני", חוקי הגבלים עסקיים נוקשים, וחלוקה מחדש מסוימת של העושר באמצעות מערכת מסים פרוגרסיבית. ב-1945 מונה ארהרד על ידי הכובשים האמריקאים לשר הכספים של בוואריה וב-1947 לראש המשרד לענייני כלכלה של האזור האנגלו-אמריקאי.
המארק הגרמני בא לעולם
ביולי 1948 החליפו כוחות הכיבוש את המטבע בגרמניה והנהיגו את המארק הגרמני. באותו היום העביר ארהרד ללא התייעצות בשלטונות הכיבוש שני חוקים מרחיקי לכת. הוא ביטל לחלוטין ובאיבחה אחת את הפיקוח על המחירים ואת משטר ההקצבות. ארהרד זומן בדחיפות ללשכתו של ראש המינהל הצבאי באזור, הגנרל לוסיוס קליי.
"מר ארהרד, יועציי אומרים לי שעשית טעות איומה", פתח הגנרל. "אדון גנרל", השיב ארהרד, "אל תשים לב אליהם, גם היועצים שלי אומרים את אותו הדבר". לקצין אחר ששאל איך הוא העז להקל על משטר ההקצבות, השיב ארהרד: "אבל אדוני, לא הקלתי על משטר ההקצבות. ביטלתי אותו לחלוטין".
וכך, ללא ארגון מדינתי ולאחר חמש עשרה שנה של כלכלה מאורגנת ומפוקחת, נזרקה גרמניה בן-לילה לליברלית שבשיטות הכלכליות. כך מתאר בספרו הנרי ווליכט: "הרוח במדינה השתנתה בן-לילה, הדמויות האפורות והרעבות המשוטטות ברחובות בחיפוש אחרי אוכל קמו לחיים... אנשים חזרו לעבודה... השוק השחור ומסחר החליפין נעלמו. בתוך שישה חודשים התפוקה התעשייתית גדלה ב-50%".
למען הסדר הטוב של ההיסטוריה נציין כי בסוף המלחמה הפעילה ארה"ב את תוכנית מרשל שנועדה להבראת אירופה. התוכנית אמנם הייתה חשובה אך הרבה פחות מקריטית, ובסך הכול נגעה לפחות מ-5% מהמשק הגרמני בשעתו, והייתה קטנה מאשר במדינות אחרות.
בשנת 1949 קמה הרפובליקה החדשה של גרמניה ("גרמניה המערבית"), והקנצלר הראשון, קונרד אדנאואר, מינה את ארהרד לשר הממונה על הכלכלה, תפקיד שהוא מילא עד 1963, שעה שנבחר בעצמו להיות הקנצלר שהחליף את אדנאואר.
כל אותה העת המשיכה גרמניה בהנהגתו במדיניות של כלכלה חופשית וליברלית ביותר. עד שסיים את תפקידו כקנצלר ב-1966, חזרה גרמניה להיות כוח כלכלי עולמי מוביל, והביטוי "הנס הכלכלי הגרמני" הפך למטבע לשון בינלאומי.
אך לודוויג ארהרד התנגד לביטוי. מה שקרה בגרמניה, הסביר בספרו " פריחה דרך תחרות", היה הכול מלבד נס. הייתה זו תוצאה של מאמץ כן של אנשים, שבשעה שהם מקיימים עקרונות של חופש, ניתנה להם האפשרות להשתמש ביוזמה העצמית ובאנרגיה האנושית... ההצלחה של ארצי לשקם את עצמה צריכה לשמש שיעור והוכחה שרק על ידי דחייה חד משמעית של הדוגמה הסוציאליסטית לכל סוגיה ועל ידי חיזוק ואימוץ שיטה של כלכלה חופשית, ניתן להשיג שפע מצטבר וביטחון אמיתי".
במקום אחר בספר הוא הסביר: "האמירה אינה צריכה להיות 'המדינה בואי לעזרתי', אלא 'אל תטרחי להתערב בענייניי, תני לי חופש והשאירי לי מספיק מפרי עמלי כדי שאוכל לשלוט בגורלי ובגורל משפחתי".
ומה קרה בקבוצת הביקורת שבה ניסתה המדינה לארגן את הכלכלה ולדאוג אגב כך לענייניהם ולרווחתם של תושביה? שם היו העניינים יגעים יותר. בין 1945 ל-1988 עזבו כ-4 מיליון גרמנים את גן העדן של הכלכלה המתוכננת, וכמה מאות אף נהרגו בניסיונות הבריחה ממנו. רמת החיים במזרח גרמניה נותרה אפורה ונמוכה, והמשטר בסופו של דבר קרס שעה שהכידונים הרוסיים שעליהם הוא נסמך, נעלמו.
כי ככה זה, כישלונה של "כלכלה פוליטית", כביטויו של אופנהיימר, המכנה את עצמה קפיטליזם אך בפועל היא בנויה על ממשלה שמשתמשת בכוחה כדי לאכוף על אזרחיה טרנזאקציות שהם אינם רוצים בהן, בדרך כלל לטובת כוחה ולתועלת מקורביה, יכול ללמד על כלכלה חופשית כמו שכישלונה של הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח גרמניה יכול ללמד על דמוקרטיה.
הלקח הפוטנציאלי של ישראל
ומה ישראל יכולה ללמוד מזה? שבוע אחרי יום העצמאות ה-70 בישראל קיימת דמוקרטיה משגשגת, אך כשמדובר בחופש כלכלי המדינה עדיין רחוקה מרחק מזרח ממערב מחזון החופש של ארהרד. מדואופול בנקאי הפועל בחסות המדינה וגובה מחיר עצום מכלל האזרחים ועד מחוקק הסבור שאזרחיו אינם יכולים להחליט על רכישת כרטיס קולנוע באינטרנט בלי התערבותו (חוק הזמנת הכרטיסים דרך האינטרנט נדון בימים אלו בכנסת בקריאה ראשונה); ממקום 54 ב"מדד קלות עשיית העסקים" (Doing Business) של הבנק העולמי לשנת 2017, מתחת למדינות כמו קזחסטן, בלארוס, רואנדה וארמניה, ועד מכסות הביצים של מועצת הלול כאילו שעדיין בתקופת הצנע; ממועצת החלב ועד חוקי התכנון והבנייה - כל אלו ורבים אחרים עומדים בין המציאות לחלום של "להיות עם חופשי בארצנו". מי ייתן ובשנים הבאות יזכו אזרחי ישראל לחופש כזה, וישראל תהיה חופשית אולי לפחות כמו גרמניה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
