מימין לשמאל: רועי ברק, מולי שגב, תם אהרון, ענת ריבלין וטל שניידר בוועידת MAD / צילום: איל יצהר
מי משפיע יותר על האופן שבו אנחנו רואים את המציאות - הסאטירה והבידור? הפוליטיקאים והספינים שלהם או העיתונאים? על השאלה הזו ניסו להשיב יוצר "ארץ נהדרת", מולי שגב; יוצרת "טלוויזיה מהעתיד", ענת ריבלין; עורך ומגיש "פעם בשבוע", תם אהרון; והפרשנית הפוליטית של "גלובס", טל שניידר; בפאנל המסכם של ועידת MAD - "סאטירה בועטת: הפילטר שדרכו אנו צורכים אקטואליה".
"מאוד קשה למדוד מי משפיע ואיך הוא משפיע, ואני לא עסוק בשאלה הזו כשאני יוצר. אני לא מחפש למדוד את ההשפעה שלי ולא משם אני יוצא לדרך. אני רוצה להביע את דעתי ולהצביע על כך שהכול בסוף הוא שכונה", אמר תם אהרון, והוסיף כי "הסאטירה משפיעה במובן שבו הפוליטיקאים כן מתייחסים לאיך שמציירים אותם, אבל אני לא יודע אם הסאטירה או החדשות משפיעים יותר. זו שאלה טובה".
ענת ריבלין הציעה נקודת מבט שונה למה זה בכלל אקטואליה ומציאות. "אנחנו בתקופה שבה הצעירים בוחרים מהי האקטואליה עבורם, כל אחד והפלטפורמה שלו, וכך הם מייצרים את הכותרות ואת המציאות. זו יכולה להיות אישה שצורחת הרצל בכותל או מי שרואה תם אהרון, ונוצר דיבור במרחב מאוד גדול של מה אקטואלי. הקהל אומר מה עדכני מבחינתו. אקטואלי זה מה שהם בוחרים לשתף".
מולי שגב הוסיף כי "כולנו גדלנו על פרינט, ואני בתור נער הייתי פותח את העיתון קודם כל בקריקטורה. מבחינתי זה היה השער. אם הייתי מבין מה רצו להגיד טוב, ואם לא קראתי אח"כ את הכותרות. במובן הזה, ארץ נהדרת והתכנית של תם אהרון, הם השער. הילדים רואים את החבובות שמצחיקות אותם, אבל זה גם מסקרן אותם והם שואלים את ההורים שאלות ונוצר איזשהו פתח למעורבות במה שקורה במציאות הרבה יותר מאם הם יראו פרק של האח הגדול או מאסטר שף או תכניות אסקפיסטיות כאלה".
יושבי הבמה יוצרים מדי יום דימויים ויוצקים תוכן לדמויות מוכרות וקיימות, בין בדמויות ב"ארץ נהדרת" ובין בתכניות האחרות שהם יוצרים. לשאלה האם הדמויות שלהם נתפסות כיותר אמיתיות בעיני הציבור מאשר הדמות הציבורית האמיתית שעומדת מאחוריהן, השיב מולי שגב כי "הדימוי שאנחנו יוצרים מושפע מהאופי של האדם. אנחנו מנתחים משהו שאנחנו רואים לפי השיפוט שלנו, כמו עיתונאי שמביע את דעתו על דמות, אבל אנחנו פשוט מקצינים את זה. אצלנו האף יותר גדול. אנחנו מנסים לקלף את המסכות שהפוליטיקאים עוטים על עצמם".
עוד הוסיף, כי "בסופו של דבר המוטיבציה שלנו היא לעשות טלוויזיה, מוצר שהצופה יכנס לתוכו ושיהיה גם קומי. מה שיהיה מצחיק יותר יהיה יותר משפיע. כשאתה בא לפרק דמות אתה חושב מה יהיה מהנה. אנחנו לא חושבים איך אני אעשה היפוכי שלטון או איך אני אשנה את המולדת. לא נדרשת מורכבות בהבנה של דמות ולא צריך להעביר מסרים מורכבים. מדובר במוצר פובליציסטי, פשוט הכלים אחרים מעיתון. בסופו של דבר השלב הראשון שלנו, גם כשאנחנו כותבים מערכון וגם כשאנחנו בונים דמות, הוא לחלוטין מה אנחנו חושבים על האדם והתופעה. המוצר הראשון הוא כמעט מאמר מערכת".
תם אהרון הוסיף על הדברים, כי "ההומור הוא כלי שעוזר לנו להתייחס לדמות באופן שאם זה היה מאמר מערכת זה היה מטרחן, משמים לחלוטין. גם לנו - כשאנחנו כותבים ביום שני ומצלמים ביום רביעי - יש יומיים של כתיבה כדי להפוך את המוצר לכיף, וזו המשימה הקשה באמת".
עוד התייחס אהרון לעצמאות של הסטיריקנים בארץ בתקופה האחרונה. "בעולם עתיר הרייטינג של השידור הציבורי אפשר לשמור על העצמאות שלך אבל באופן שונה מבעבר. העולם הזה מאפשר לנו לומר דברים חריפים יותר מבעבר. הסאטירה מרגישה הכי נח במקום שהיא מצביעה על העמדת פנים. למשל, תנועת ה-MeToo# מצביעה על שקר מאוד גדול ועל העמדת פנים שהייתה פה שנים, ולכן שם אני לא מרגיש את האתגר בלשמור על העצמאות. במקומות אחרים שיש אתגר הקומדיה תמצא דרך להתמודד גם עם זה".
לדבריו, "זה קצת כמו שיש צפירה בבית הספר וכולם עומדים ויש את הילד הזה שלא יכול לא להיקרע מצחוק כי כולנו עכשיו מעמידים פנים. השנים האחרונות מרגישות כמו צפירת בית ספר מאוד ארוכה שבה אנחנו צריכים להיזהר במה שאנחנו אומרים, אבל אנחנו מתמודדים עם זה".
מולי שגב התייחס גם לכך שבעוד מרבית קהל הצופים של "ארץ נהדרת" הוא לכאורה ימני, אך בתכנית הימין מותקף פעם אחר פעם. "הציבור מוכן לראות גם דברים שמצחיקים אותו גם אם זה בניגוד לדעתו", אמר והוסיף: "אני לא מנסה לשכנע את המשוכנעים. זה לא מעניין. אבל האלטרנטיבה היא אסקפיזם".
לשאלת מנחה הפאנל, רועי ברק, עורך החדשות ב"גלובס", עד כמה הם, כסאטיריקנים, מרגישים שהם משנים את המציאות, השיב שגב: "אני לא חושב שיש יוצר סאטירי שחושב שהוא משנה את המציאות, במיוחד בעולם שאנחנו מזמן לא מונופול. אין את האיש מהטלוויזיה שאומר לאנשים איך לחשוב. יש אלטרנטיבות ורשתות חברתיות. יום הבחירות בארצות הברית היה יום הדין של כל הפרשנים והסטיריקנים למיניהם. אנשים יחליטו לבד. אני לא אומר להם איך לחשוב ומה להצביע. חס וחלילה. אנחנו מתחילים דיון, והם אח"כ יקראו עיתונים, יגלשו, ידברו עם ההורים ויחליטו לבד".
לדבריו, "האחריות קיימת. אנחנו לא נעשה תעמולה או פייק ניוז", אבל ההחלטה מה לקחת מהתכניות היא של הצופה.
עוד הוסיף שגב, כי "הצפייה בתכנית מהסוג הזה גם עוזרת להתמודד עם המציאות. קורים פה דברים מפחידים או מעצבנים ואנשים מקבלים פילטר אחר לראות את המציאות ולהתמודד איתה. ולכן התכניות האלה, הבידור והסאטירה, היו תמיד מאוד פופולריות בישראל, שבה המציאות כל כך קשה".
אהרון סיכם באמירה, כי "התכניות האלה נדרשות במיוחד כיוון שכל דבר בחדשות נפתח באותו טון היסטרי ובאותה רמת חשיבות, אם זה הילדים שתקועים במערה בתאילנד, שזה הכי רחוק מאתנו שיכול להיות או ידיעה על חשדות לשחיתות של ראש הממשלה. לכן הסטירה כל כך נחוצה כאן".