רפת בקיבוץ רביבים/ Felagund
קל להיות ציני, ולהתייחס להסדרת שוק החלב כאל רעה הסתדרותית ארכאית ומגושמת. למשל המאמר בגלובס "הוועדות שמושלות בשוק החלב" מאת ד"ר אשר מאיר (21.8.2018), אשר לועג לכמות הוועדות המסדירות את שוק החלב. אך הדוקטור לא רק חוטא בציניות מיותרת, אלא מצייר תמונה כלכלית שגויה, שלא לומר מוטה - התולה את מחיר מוצרי החלב בישראל ברפתנים. המאמר מכביר מילים על יעילות הרפתות הגדולות, מול חוסר יעילות של הרפתות הקטנות - כאילו הפער הדחוק בן כמה האגורות (אם קיים בכלל פער) לליטר - הוא האחראי למחיר מוצרי החלב.
כדי להצביע על האחראי האמיתי למחירי החלב בישראל ועל הסיבה הטובה לשוק חלב מתוכנן - צריך להתסכל על כמה נתונים בסיסיים - וזאת עוד לפני שדיברנו על האינטרסים של המדינה בביטחון מזון, תפיסת שטחים וחיזוק הפריפריה.
רפתן ישראלי מקבל 2 שקלים עבור כל ליטר חלב. מתוכם כ-1.84 שקלים מהווים עלויות ייצור, שכוללות חשמל, מים, מספוא, היטלי כשרות, שכר עובדים, ארנונה, מע"מ ועוד. מכל ליטר חלב גורף הרפתן לכיסו 16 אגורות בלבד (!).
ליטר חלב מפוקח בקרטון נמכר לצרכן ב-5.75 שקלים. כלומר, המחלבות ורשתות השיווק משלשות את מחיר החלב ואחראיות למעשה על יותר מ-60% ממחירו הסופי.
שוק החלב הוא שוק מורכב, הדורש השקעות עתק לאורך שנים מצד הרפתנים, לצורך עמידה בתקנים ובדרישות איכות סביבה. כדי להקים תשתיות לרפת בת 100 פרות שתייצר מיליון ליטר חלב בשנה - נדרשים כ-3 מיליון שקל. ערכה של מכסת ייצור נאמד בכ-3 מיליון שקל נוספים. כשמדובר בסכומים כאלה ברור שאף חקלאי לא ישקיע בתשתיות, יגדל עדר ויקים רפת ללא יציבות ו-ודאות לאורך שנים.
גם בארה"ב השתעשעו ברעיון של שוק חופשי בענף החלב, אך סבלו מתנודות קיצוניות במחיר ומחוסר יציבות באספקה לצרכנים. כתוצאה מכך החל הממשל לבטח את מחיר החלב לרפתנים. ובכלל, אם רוצים להילחם ביוקר המחיה - למה לא לבטל, או אפילו להפחית - את המע"מ לחלב ומוצריו (הגבוה פי 2 מבאירופה), כפי שהבטיח נתניהו?
הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו מדוע דווקא עכשיו כולם מדברים על חלב? מדוע הפך הנושא הזה לכה מרכזי וחשוב? מדוע שרים כמו שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל מתכתשים?
התמונה האמיתית פשוטה וכרגיל מוסתרת על-ידי האינטרסנטים הבוחשים בקדרה. הממשלה מנסה בשנים האחרונות להוציא את ענף החלב מידי המושבים והקיבוצים, ולהעבירו לרפתות ענק שיישלטו על-ידי תאגידים. ומי רוצה תאגידי ייצור? אולי המחלבות עצמן שהדבר עשוי להגדיל את רווחיהן? אולי רשתות השיווק, שרפת כזו יכולה לשמש להן מנוף נגד המחלבות? אולי כרישי נדל"ן? ואולי מיני מקורבים שדוחפים את ישראל לרפורמה הרסנית.
כלפי חוץ קוראים בממשלה "לייעול משק החלב" (אנחנו המשק היעיל בעולם). קוראים לפתיחת השוק לתחרות - "מלחמה ביוקר המחיה!". אך אליה וקוץ בה: למהלך של צמצום הרפתות והוצאת שוק החלב מפיקוח - מוצמד תג מחיר כבד.
חיסול הרפתות הקטנות ופיצוי בעליהן על אובדן המכסות והתשתיות יעלה למדינה כ-6 מיליארד שקל. אף אחד לא רוצה לשלם את המחיר. אז מה עושים? "מייעלים". שוחקים את רווחי הרפתנים. מכריחים אותם להגדיל רפתות ולעמוד בתקנים מחמירים - והכל מתוך ציפייה שיתייאשו, שיחסלו את הרפת - ויחסכו למדינה את הפיצוי.
הרפתנים הבחינו כבר מזמן בסיטואציה הנרקמת ויצאו למאבק לחשיפת הספין שנעשה על חשבונם. עוד אפשר לעצור את הניסיון להוביל את משק החלב בישראל לאסון קולוסאלי - ממנו ירוויחו, כרגיל - רק הטייקונים.
■ הכותב הוא יו"ר וועד הפעולה של הרפתנים ורפתן.