מדד האסלה

א. מקסיקו, שבוע שני ואחרון. הזמן מתחיל להתקצר והחופשה צוברת תנופה: אנחנו בתנועה מתמדת, עושים שימוש במגוון רחב של כלי תחבורה, מטפסים אל ארגזים אחוריים של טנדרים, נדחסים בקרונות צפופים של רכבת תחתית, דוהרים באוטובוסים בכבישים הרחבים; במטוס קטן של 12 מקומות דאינו כנשרים את הדרך המרהיבה מההרים של וואחאקה אל וואטולקו שעל חוף האוקיינוס השקט, שעל גליו העצומים רכבנו בסירת דייגים אל לב הים וסביבנו שחו צבי ים וריקדה לה להקת דולפינים. כל-כך הרבה תנועה. אני מעריץ גדול של הרביצה, אבל החופש האמיתי הוא בתנועה, הרי תמיד יש קול שקורא לנדוד לנדוד. אפילו כדור הארץ בעצמו נענה לקריאה ומסתובב פה יותר מהר. זו עובדה מדעית.

הרבה דברים אני אוהב במקסיקו. האנשים, המוזיקה, הים, ההרים, הריקודים, העצים הנהדרים, הכבישים הארוכים מאיפשהו לאנשהו, הסמטאות המתפתלות בעיירות הקטנות, הטקילה, המסקל, את הכול פחות או יותר. התחברתי לאסתטיקה, לפולחן ולמיתולוגיה האצטקית בקשר עמוק ומיידי שלא ציפיתי לו ושכמותו לא חשתי מאז נחשפתי להורס העולמות, המכונה "ההוא שמריח כמו עז", לורד שיווה הגדול. בראש פירמידת השמש הגדולה של טאוטיאקאן - "המקום שבו הופכים גברים לאלים" בשפת הנאוואטל - עמדתי נפעם ובמוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי (חובה), נמשכתי כפרפר אל האש בלי לדעת למה, עד שעמדתי רועד מול פסלו של אל האש, חיוטקוטלי האדיר. האלים הישנים מחזיקים במפרט שמנגן על מיתרי לבי. זה דבר מוזר להגיד ואני אפילו לא באמת מאמין בזה, אבל לפעמים אני מרגיש שיש לי נשמה עתיקה שצריך להניע אותה בדחיפה.

ב. והכי אני אוהב פה את השמיים. אתם יודעים שאני לא אוהב ללכלך את ישראל, אבל אלה שמיים הרבה יותר יפים משלנו. זו האמת. בישראל השמיים קטנים יותר והצבע הוא גרסה עכורה, צרובה ומיובשת של כחול. האופק קרוב. אתה מרים מבט למעלה והשמיים נראים כמו עבודת טיח בתקרת אולם ספורט במתנ"ס שבשבתות הופך לבית כנסת.

פה השמיים מפוארים. לא משנה במה אני נוסע ולאן אני הולך - אני כל הזמן מסתכל על השמיים. מן הידועות שככל שמתקרבים לקו המשווה, ומקסיקו לא נורא רחוקה, גדל קוטר כדור הארץ והשמיים מתרחבים ונפתחים כמו מניפת אינסוף, מותחים את האופק אל מעבר לאופק, משתרעים לנצח, צלולים, שלווים ודרמטיים, השמש תמיד בזווית נהדרת, הצבע כמעט תמיד כחול עמוק והעננים פסגות מושלגות. שמיים מושלמים. וכשהם מתקדרים בזעף וחשרת עננים מחשיכה את הפסגות והגגות, הם לא פחות נהדרים. השמיים מושכים את המבט והמבט מושך את הנפש מעלה מעלה מעלה עם כל השירים והמנגינות.

ג. אבל תגידו, מה שווה כל הלמעלה שבעולם אם אין למטה? מה שווים השמיים אם אי אפשר ליפול מהם? ואכן, גם למטה הייתי. ועוד איך. כי במקביל לכל היופי שחוויתי, המקומות שהייתי וראיתי וכל הדברים שעשיתי, סבלתי מקלקול קיבה רציני שהטיס אותי משירותים לשירותים. זו הייתה עוד תנועה מתמדת, נוספת ומקבילה לתנועה הקודמת. מבחינתי, כאילו הייתי בשלושה טיולים באותו הזמן, אחד מסע משפחתי מגבש ומרגיע בין אתרים ומקומות, מסע שני, רוחני יותר ומסע שלישי פרטי והרבה פחות רוחני מרגיע, בין אסלות. זו הייתה החופשה שלי, זה היה מצבי הנפשי - בין תנועת השמיים לתנועת המעיים.

קוראים רבים העירו על כך שבשבוע שעבר כתבתי באריכות ובפירוט שנראו להם מוגזמים על השלשולים שלי. מצטער, זה באמת לא היה במקום. אבל זה פשוט בא לי טבעי; אצלנו במשפחה זה תמיד היה נושא שיחה מקובל בסעודות שבת וחג. פוליטיקה כמעט לא עלתה אצלנו לדיון. אני מכיר את משטר היציאות של בני המשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת, הרבה יותר משאני יודע מה דעתם על המצב במדינה. לגלית זה היה נראה מאוד מוזר בהתחלה, שלא לומר מזעזע, ולצערי השנים לא ריככו את עמדתה. גרוע מכך, היא אף העבירה לילדינו את היחס לנושא ומאז הארוחות שלנו נורא משעממות ואין לי על מה לדבר.

אנשים לא אוהבים לדבר על שלשול, זה מביך אותם. אבל שלשול הורג כארבעת אלפים ילדים ביום, יותר משחפת, חצבת ואיידס ביחד. רוצח הילדים השני בעולם. זו עובדה מדעית.

ד. אחסוך מכם את הפרטים, הם תוארו כבר בשבוע שעבר, ואעבור ישר לתובנות. הראשונה הייתה שבכל מקום היו שירותים ציבוריים, זמינים, זולים - בין ארבע לשש פזוס, כשקל - ובעיקר נקיים. האמינו לי, בדקתי את רובם. בעיר ובכפר, בצמתים ובתחנות. בסופו של כל משעול חיכתה אסלה נוצצת. אפילו באוטובוסים היו שירותים נקיים. אף פעם לא היה מחסור, אף פעם לא עמדתי בתור. זה קריטי. כי עד כמה שסבלתי - יכולתי הרי לסבול כל-כך הרבה יותר אם המצב היה שונה.

חשבתי מה היה קורה אם הייתי תייר בישראל שמקבל קלקול קיבה. איזה סיוט זה היה יכול להיות. כמעט שאין שירותים ציבוריים, וכשיש שירותים, הם בהכללה מטונפים. כל מי שמטייל בישראל מהנהן עכשיו, מסיט את חוטמו מהסירחון שהוא מכיר כל-כך טוב משבילי ארצנו; כל עמוד משתנה, כל שלושה שיחים מחראה.

במפלי הסלע הקפואים של היירבה אל אגואה במדינת וואחאקה, שמעיין חם נובע מהם, ראיתי שלט שריגש אותי: "בבקשה לא להתייחס לצמחים בצורה לא מכובדת". התרגשתי לא רק מהמילים היפות, אלא גם מהמעשה שמלווה אותן; כי כשיש שירותים ציבוריים טובים, אתה מכבד את הטבע ולא נאלץ לעשות בחוץ כמו חיה. ויותר מכך, בעיר הגדולה מקסיקו סיטי אין את צחנת השתן המוכרת של המטרופולין. זה מכבד אותך כאדם.

בעיניי, זה חייב להגיד הרבה דברים על החברה. הרי הדבר שאנחנו כבר מקבלים כמובן מאליו הוא מזעזע כשחושבים עליו: החברה הישראלית עושה את צרכיה בציבור. המדינה לא מספקת אסלות, לא מכבדת אותנו, וכתוצאה מכך אנחנו לא מכבדים את האסלות שכבר ניתנות לנו. הרי מי מטנף את השירותים.

זה מרתיח, כי האסלה היא אחת מהמתנות החשובות שנתנה לנו הקידמה. כל גוש צואה מכיל יותר מחמישים מחלות מדבקות. זה לא סתם שמושבי האסלה מעוצבים כגלגלי הצלה: בלעדיהם כבר היינו טובעים מזמן בים גדול של מגיפות. זו עובדה מדעית. להשחית תאי שירותים זו הצורה הכי נחותה של ונדליזם מוסרי. תג מחיר נגד האנושות כולה. זה כמו לשרוף בית מרקחת.

ה. אני מרים מבט אל שמיים מקסיקנים, זוכר את האלים הישנים, מודע למיקום האסלה הקרובה וחי בהרמוניה קקפונית פנימית. זו המטוטלת. מהו אדם אם לא תנועה נצחית מהאסלה אל השחקים ובחזרה, גוף ונפש, יין ויאנג. אבל לא בקטע קודר וסופני בסגנון חנוך לוין, אלא להיפך. זו התנועה של החיים.

אז שירותים, אפשר לחשוב: בסך הכול זה מחיר זעום לשלם תמורת השמיים והאלים הישנים והמסע והלהיות ביחד עם כל המשפחה בקטע טוב. ואולי זה בכלל לא מחיר, אולי זו הדחיפה שהנשמה העתיקה שלי הייתה צריכה. רצתה להגיד לי משהו. עובדה מדעית: יומיים אחרי ששלחתי את הטור הזה נחתתי בתל אביב ובטני שככה. מזל שאני לא צריך לחפש פה שירותים ציבוריים.