לוקחים את העתיד לידיים! במלוא המרץ!

א. לא משנה לי מי ינצח או יפסיד בבחירות המוניציפליות שייערכו בשבוע הבא, אני הולך להתגעגע לכל אחת ואחד מ-856 האנשים (72, או כ-8% מהם, נשים) שהגישו את מועמדותם לתפקיד ראש של אחת מ-251 ערים, מועצות ורשויות בבחירות שייערכו השבוע.

אני לא מכיר כמעט אף אחד מ-856 האנשים האלה, אבל בחודשים האחרונים נהניתי לראות את הפרצופים שלהם על שלטי חוצות ואוטובוסים, מישירים מבט, מבטיחים הבטחות ומפריחים סיסמאות מעצימות שכאילו נלקחו מעמוד מקרי בספר עזרה עצמית: לוקחים את העתיד לידיים! משנים את סדרי העדיפויות! במלוא המרץ! יש כוח לשנות! הגיע הזמן! עולים ליגה! יוצרים מציאות חדשה!

כיף לנסוע ככה בכבישי הארץ. הכול מלא תקווה ובעיקר תנופה: תנופה של עשייה, עשייה עם נשמה, נשמה עם מנהיגות, עוצמה של הצלחה וכך הלאה. תרצה או לא תרצה, אתה מתחיל להרגיש מאוד פרואקטיבי. אתה. גם. מתחיל. להשתמש. במשפטים. של. מילה. אחת. כנראה שאנשי הפרסום בבחירות המוניציפליות מרוויחים לפי נקודות ולא לפי מקוריות.

אבל מי צריך מקוריות כשכל המסרים ממלאים אותך בעזוז, ורוח נעורים פועמת שוב בחזך, ובליבך כבר גמרת אומר להגיע למקום חפצך, ושם להתחיל לקחת את העתיד לידיים, והפעם ברצינות. די, אתה אומר לעצמך, באמת הגיע הזמן לעלות ליגה במלוא המרץ, מספיק עם השטויות דרור, שנה את סדרי העדיפויות שלך וצור מציאות חדשה. זה אפשרי. זה לא רק אפשרי, זה הזמן, וזה לא רק הזמן אלא שגם יש לך על מי לסמוך - כחצי מהשלטים מדגישים את זה. יש על מי לסמוך, יש לך חבר בעירייה, תמיד איתך, תמיד בשבילך, אתה אף פעם לא לבד.

אני מרגיש טוב יותר. כרזות התעמולה היחידות שהגיעו לכותרות הגיעו לשם בגלל ונדליזם או תוכן פוגעני שזיהם עוד קצת את השיח, כולם דנו בזה עד שהתפקע להם וריד במוח. אבל על הרוב המכריע של הכרזות אף אחד לא מדבר, וחבל. בעיניי הן קסומות.

ב. כל-כך הרבה שלטים, כל-כך הרבה מתמודדים. אתה נוסע בכבישי הארץ ואם תנשום עמוק, תפתח את הראש ותשנה קצת את זווית ההסתכלות שלך, קצת כמו שהיו עושים פעם עם פוסטרים תלת ממדיים, תוכל לראות פתאום את כל הכרזות של כל המתמודדות והמתמודדים, והנה הן כמו ספר מחזור ענקי שדפיו נתלשו והתפזרו עם הרוח בכל חבלי ארצנו היפה עד שנחתו אקראית על איזה שלט, גדר או אוטובוס. אם יש לך זמן, דמיין שמשימתך היא לאסוף את כל הדפים, לסדר אותם לפי הסדר, לכרוך מחדש את הספר ולערוך פגישת מחזור לכל הכיתה באולם במודיעין.

זה ספר המחזור של בית הספר לאלה שאכפת להם, מחזור 2018. כולם מצולמים פחות או יותר מאותה הזווית ופחות או יותר על אותו הרקע הכחול והמרגיע. מלוטשים, אבל לא מלוטשים מדי. מחייכים, אבל לא צוחקים. נחושים, אבל קפוצים. בטוחים בעצמם, אבל לא יהירים.

מתחת לתמונות של רבים מצוינות נקודות האופי שלהם - והן תמיד משהו-משהו: משה אוחיון מאופקים "עושה. משנה. מוביל". לבני גטר מרמת גן יש "יושרה ללא פשרה". יגאל הררי מהוד השרון מייצג "מנהיגות חזקה. עשייה מהלב". וברנסקי מהבית היהודי שאין לו שם פרטי, הוא כמו אדם, "מחויב לאנשים. מחויב לערכים". אני לא יודע למה נגע ללבי במיוחד בני בן-מובחר, ראש המועצה האזורית מבואות החרמון שהכריז כי הוא "ממשיך במלוא המרץ". "באתי לעבוד כי חייבים לשנות", טוען איציק דנינו, ופנחס הומינר, שיאן העשייה של רחובות על-פי עדותו, תמיד "עם הנשמה בשביל כולם". עו"ד חיה מנע מציעה מנהיגות אחרת ברמת גן, ואילו רן קוניק פשוט קובע ש"גבעתיים לפני הכול". עושה לי טוב על הלב לדעת שגבעתיים לפני הכול בשביל מישהו, זה מראה לי שעוד יש תקווה לעולם.

אני אוהב את השלטים האלה, אני אפילו אוהב את משחקי המילים היגעים על המילה ראש: שונשיין הוא "ראש עיר בראש שלנו" כי "פתח תקווה רוצה ראש חדש". ואילו יוסף בכר מבת ים - "רק העיר בראש שלו". זה שם את העיר בראש, וההוא ראש חדש בעיר.

אני לא מכיר אף אחד מהאנשים האלה, אבל טוב לנסוע ככה בכבישים ולהרגיש כמו בשיר של נעמי שמר. הבחירות הכלליות לכנסת הפכו כבר מזמן למופעים מבחילים של אנטי, אבל במוניציפלי עוד נשארו כיסים של חיוביות וחביבות של אנשים טובים באמצע הדרך, במיוחד אלה שיצאו למרוץ ראשונים והפנים שלהם כבר מצהיבות ודוהות על הפוסטרים מהשמש הישראלית.

אז אני מתעלם מהמשימה הקודמת של לאסוף את דפי ספר המחזור, ומשאיר אותם ככה, פזורים בצדי הדרכים כמו חצבים. הרבה יותר יפה ככה. בהצלחה לכל המתמודדים בכל המערכות ובכל הסיבובים, במיוחד לכל אלה שהשתמשו במילה תנופה.

ולכם, הבוחרים, צאו להצביע. למה לא בעצם?

ג. לדבר זה קל, אבל נשארה לי רק בעיה אחת קטנה: עוד לא החלטתי למי אצביע בעיר שלי, תל-אביב. הרבה אנשים משתמשים מולי בטיעון הגבלת הקדנציות ושאחרי 20 שנה הגיע הזמן של חולדאי ללכת. אני לא מוצא את הטיעון הזה משכנע במיוחד. אולי זה הגיל שלי, אבל זה מתחיל להישמע לי כמו אייג'יזם קטנוני. אם הבנאדם עושה את הדבר שלו לא רע בכלל והוא בכושר, רוצה להמשיך ואנשים רוצים לבחור בו - למה בעצם "הגיע הזמן"? ובכלל, מי שם את מישהו להיות אחראי על הזמן? מה אתה, אסטרולוג? ומתי אתה בדיוק פינית את מקומך כשמישהו אחר החליט שהגיע הזמן?

אולי זה באמת עניין של גיל, כלומר הגיל שלי. לא יכולתי שלא לשים לב שרבים מהמצולמים בספר המחזור, גם המתמודדים לראשות, אבל בעיקר ברשימות למועצות בכל הארץ, כולל בתל-אביב, נורא צעירים. וכשאני אומר נורא צעירים, אני מתכוון צעירים ממני, כלומר צעירים מדי. כמו כל אדם, גם אני קצת חושד בצעירים ממני. לא בשחיתות או משהו בסגנון הזה, חלילה ולהפך, זה דבר טבעי לגמרי, תשאלו את האריות. זה מוזר, אני יודע, קשה לי להודות בזה גם בפני עצמי, אבל אני חושד. זה פשוט נראה לי לא סביר שמישהו צעיר ממני יכול להיות ראש עיר, ועוד יותר לא סביר - שהוא ירצה. משהו פה לא נורמלי, תודו. ואז אני נאלץ להזכיר לעצמי: דרור, פשוט יש אנשים שאכפת להם יותר.

יש לי עוד כמה ימים להתלבט, אבלה אותם בדרכים ובכבישים, צופה בדפים הנותרים בספר המחזור של אלה שאכפת להם, מחזור 2018.