מפרקי קבוצת בטר פלייס מערערים לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב לסלק על הסף תביעה שהגישו בגובה 200 מיליון שקל נגד דירקטורים, נגד נושאי משרה ונגד רואי החשבון המבקרים של בטר פלייס. בתביעה האשימו המפרקים את הבכירים לשעבר בניהול כושל ורשלני שהביא לקריסת בטר פלייס.
הקבוצה הובילה מיזם שאפתני לפיתוח רכב חשמלי וקרסה ברעש גדול לאחר שהושקעו בה 850 מיליון דולר. בערעור לעליון טוענים המפרקים הן נגד קביעותיו העובדתיות של השופט עופר גרוסקופף (אז שופט מחוזי) והן נגד ניתוחו המשפטי. לדבריהם, העובדה שהחברה-האם של קבוצת בטר פלייס פעלה החל מסוף שנת 2011 ב"סביבת חדלות פירעון הולכת ומעמיקה", והעובדה שהחברות-הבנות היו מצויות ב"חדלות פירעון מוחלטת", מצדיקות את הגשת התביעה.
את התביעה הגישו מפרקי החברה, עורכי הדין שאול קוטלר, סיגל רוזן-רכב, באמצעות עו"ד ד"ר קובי קפלנסקי. זאת, בשם 6 חברות בקבוצת בטר פלייס. בין הנתבעים: היזם והמנכ"ל, שי אגסי; היו"ר עידן עופר, העומד גם בראש החברה לישראל שהייתה בעלת השליטה בבטר פלייס; אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שהיה מנכ"ל בטר פלייס ישראל; אוון ת'ורנלי, שהיה מנכ"ל החברה-האם לאחר הדחתו של אגסי; אלן גלמן, שהיה מנהל הכספים והמשנה למנכ"ל בחברה-האם; אמיר אלשטיין, שהיה דירקטור בחברה-האם ויו"ר החברה לישראל; ערן שריג, שהיה דירקטור בחברה-האם וסמנכ"ל החברה לישראל; ומשרד KPMG סומך-חייקין, ששימש כרואה החשבון המבקר של החברות-הבנות הישראליות של הקבוצה.
כלל שיקול-הדעת העסקי
בפסק דינו מספטמבר האחרון קיבל השופט עופר גרוסקופף (אז שופט מחוזי) את בקשת הנתבעים לדחות על הסף את התביעה נגדם. זאת, תוך שהוא מיישם את "כלל שיקול-הדעת העסקי" וקובע כי "תביעת מאות מיליונים" שהוגשה נגד מנהלי המיזם מהווה חוכמה שבדיעבד, וקבלתה עלולה להרתיע מפני השקעה בחברות הזנק (סטארט-אפ). בנוגע למשרד סומך-חייקין - גם נגדו התביעה נדחתה בנימוק שלא נמצאה בכתב התביעה התייחסות לשאלה מהו הנזק הנטען שהסב המשרד לחברות התובעות.
השופט גרוסקופף קבע כי גם אם התובעים יוכיחו את טענותיהם לגמרי, אין עילת תביעה נגד הנתבעים, בגלל קיומו של כלל "שיקול-הדעת העסקי". הוא הדגיש כי לפי הפרשנות שניתנה לכלל "שיקול-הדעת העסקי", אם מוכח שהחלטות עסקיות התקבלו באופן תקין - בידי מי שהיו מוסמכים לקבל אותן ותוך היעדר ניגוד עניינים, בתום-לב ובאופן מיודע ("החלטות מיודעות") - לא יתערב בהן בית המשפט ולא יטיל אחריות על מקבליהן. זאת, גם אם בדיעבד התבררו החלטות אלה, כשגויות ואף כהרסניות.
השופט גרוסקופף ציין כי קשה בעיניו לקבל את טענת המפרקים, שלפיה יש לאמץ חזקה הקובעת כי כל עסק שנקלע לחדלות פירעון, נוהל בהכרח על-ידי נושאי המשרה בצורה רשלנית. לדבריו, "ספק אם לחזקה כזו יש הצדקה, בהתחשב בכך שהמציאות העסקית כרוכה מטיבה ומטבעה בנטילת סיכונים, ואלה עשויים להתמשש גם כאשר לא נפל כל פגם בהתנהלותם של מי שהחליטו על נטילתם. לפי המחוזי, האמור לעיל נכון אף ביתר שאת כאשר עסקינן במיזם חדשני ושאפתני שלכל המעורבים בו ברור כי הצלחתו אינה מובטחת, וכי הוא עלול להיכשל גם אם ישקיעו בו את מיטב כספם, זמנם וכשרונם.
סביבה של חדלות פירעון
בערעור לעליון טוענים המפרקים כי המחוזי טעה בקביעתו, שלפיה כל עילות התביעה חוסות תחת הגנת "שיקול-הדעת העסקי". לטענתם, קביעה זו שגויה כבר במישור העקרוני, מכיוון שיש לראות בפסק דינו של השופט גרוסקופף פסק דין "תקדימי ומסוכן", שבו נעשה לראשונה ובאופן תקדימי שימוש ב"כלל שיקול-הדעת העסקי" כעילה לסילוק על הסף של תביעה אזרחית.
בנוסף טוענים המפרקים כי גם במישור המדיניות השיפוטית הראויה, פסק הדין שגוי וסותר הלכה קודמת של העליון. "פסק הדין קבע הלכה תקדימית, מסוכנת ומרחיקת לכת, שיש בה משום פגיעה בלתי מידתית (ובלתי נחוצה) בזכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות יסוד", ציינו. במישור הפרטני של נסיבות המקרה, המפרקים טוענים כי בפני המחוזי לא עמד כל צידוק לסלק על הסף את תביעתם, שהיא תביעה מורכבת הכוללת עילות תביעה שונות ומגוונות, נגד נתבעים שונים.
בערעורם חוזרים המפרקים על טענות כתב התביעה, שבו נטען כי החברה-האם של קבוצת בטר פלייס פעלה החל מסוף שנת 2011 ב"סביבת חדלות פירעון הולכת ומעמיקה", וכי במקביל היו מצויות החברות-הבנות של הקבוצה ב"חדלות פירעון מובהקת - נטולת נכסים, נטולת הון עצמי וללא כל מקורות הכנסה עצמאיים". נסיבות אלה של סביבת חדלות הפירעון עשויות, לטענת המפרקים, להיות בעלות השלכות שיש בהן להביא לשלילת תחולת כלל שיקול-הדעת העסקי.
ניגוד עניינים בין האם לבנות
המפרקים מציינים כי הדירקטורים של החברות-הבנות בקבוצה היו במצב של ניגוד עניינים בין טובת החברה-האם לבין טובת החברות-הבנות ונושיהן. מצב זה של ניגוד עניינים כשלעצמו, טוענים המפרקים, "שולל את ההגנה של 'כלל שיקול-הדעת העסקי', ומעביר את נטל ההוכחה באשר לסבירות הפעולות וההחלטות לכתפי הדירקטורים של החברות-הבנות".
בערעור נטען כי הנחת היסוד שהציב בית המשפט המחוזי, ולפיה יש לבחון את פעולות נושאי המשרה לאור כלל שיקול-הדעת העסקי, שגויה אפוא (ולכל הפחות "טעונה בירור"). לשיטתם, יש להחיל סטנדרט מחמיר יותר משיקול-הדעת העסקי - דבר שיוביל להטלת הנטל הראשוני להוכחת סבירות הפעולה על כתפי הדירקטורים.
כנסיבות נוספות העלולות לגרום לשלילת תחולת "כלל שיקול-הדעת העסקי", מציינים המפרקים את אינטרס בעלת השליטה בבטר פלייס ומשקיעיה ליטול סיכונים גדולים יותר כדי להציל את השקעתה, וכן ניגודי עניינים מובהקים במקרים שבהם קיים "ערבוב" וכפילות תפקידים בחברה האם ובחברות הבנות.
התביעה: "ניהול תאגידי רשלני - קצב שריפת המזומנים הגיע למיליון דולר ביום ויותר"
בשנת 2016, כ-3 שנים אחרי קריסתה, הגישו מפרקי קבוצת בטר פלייס לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד תביעה בהיקף של 200 מיליון שקל נגד היזם והמנכ"ל, שי אגסי; נגד עידן עופר, שהיה בעל השליטה בבטר פלייס; נגד משה קפלינסקי, שהיה יו"ר החברה; נגד עוד 19 בכירים לשעבר בבטר פלייס; נגד רואי החשבון של החברה, משרד KPMG סומך-חייקין; ונגד הדירקטורים שלה.
בתביעה האשימו המפרקים את הבכירים לשעבר בניהול כושל ורשלני שהביא לקריסת בטר פלייס. "ניהול תאגידי רשלני, רשלנות פיננסית, מעשים, מחדלים וחיווי דעה מקצועי רשלני, שאפיינו את הניהול התאגידי של הקבוצה ואת אופן קבלת ההחלטות על-ידי נושאי המשרה בה, הביאו לקריסתה", נכתב בתביעה.
לדברי המפרקים, "למרות השקעות-עתק של בעלי המניות בסכום של מעל 850 מיליון דולר, שירדו לטמיון, כשלו הנתבעים ולא נתנו מענה ניהולי, תאגידי ופיננסי אחראי, כפי שמחויב כל מנהל בעל משרה ודירקטור וכל יועץ מקצועי סביר".
בתביעה נטען כי "בשורה של החלטות ניהוליות כבדות-משקל הוצבו משקלות משמעותיות שהכבידו על התנהלות בטר פלייס ויצרו גו משפטי מורכב, שקצב שריפת המזומנים שלו הגיע למיליון דולר ביום ויותר, כל זאת עוד בטרם החל המיזם לייצר הכנסות. הנתבעים לא פעלו בדרך הראויה, הזהירה והסבירה, והתרשלו במסגרת תפקידם, עד אשר הביאו לפירוק החברות, תוך הותרת חובות אדירים לקופת הפירוק בהיקף של מאות מיליוני שקלים".
המפרקים ציינו כי הנתבעים, עופר, אגסי, קפלנסקי וחבריהם, הם מיטב אנשי העסקים והמנהלים בארץ ובחו"ל, ודווקא על רקע זה "הניהול הפיננסי התאגידי הרשלני הוא כה צורם, והסטייה ממתחם הזהירות הראוי היא כה בוטה. אין ולא הייתה סיבה שמיזם עסקי זה - שבו הושקעו כל-כך הרבה כספים, ואשר היו בו ועמדו בו לרשות הנתבעים כל-כך הרבה כלי בקרה לניהול תאגידי פיננסי אחראי - ייסגר בקול מפץ כאוטי גדול ויותיר כ-1,000 נושים גדולים כקטנים (חברות מסחריות, לקוחות ופרטים, עובדים ואחרים) ללא יכול לגבות את חובם ולממש את זכויותיהם".