כדי לעמוד בהבטחות הכלכליות, גנץ צריך לחתוך פנסיות תקציביות או להעלות מסים. בואו נראה אותו

1. נאום בני גנץ

נאום בני גנץ אמש כלל כמה נגיעות כלכליות, בעיקר על שוק הנדל"ן, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, התחבורה ויוקר המחיה. הדברים שלו היו מאוד כלליים ומלאי הבטחות של הרים וגבעות - ולהגנתו ייאמר שהוא לא היחיד שחוטא בכך: כמעט כל הפוליטיקאים מבטיחים לנו לשפר את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, לשבור את המונופולים ולהוריד את מחירי הדיור. הבעיות תמיד צצות בהמשך, אם זה במבחן הביצוע ואם זה בדברים שאפשר לומר בקלות שאתה מחוץ למערכת, אבל כשאתה נכנס לתוכה, אתה מבין שאתה שבוי בידי בירוקרטיה איומה, רגולציה מעיקה, ועדים קשוחים, שותפים קואליציונים סחטניים, תקשורת שמחלקת לך הוראה מה לעשות ואיך לעשות - ואתה מבין שלמרות הכוונות הטובות - קל מאוד להפריח הבטחות מאשר לקיימן.

הנגיעות הכלכליות של גנץ היו, כאמור, כלליות מדי, סיסמתיות מדי ולא פעם גוזמתיות (במיוחד בנושא הדיור). ניכר שהכלכלה זה לא הצד החזק שלו ולא של אנשיו. הבעיה הכי קשה בהבטחות שלו היא בעיית המקורות, במיוחד בנושא שיפור מערכת הבריאות. בשביל שיפור צריך כסף. בשביל עוד כסף, צריך להעלות מסים. לא קם עוד פוליטיקאי שיקום במערכת בחירות ויגיד את האמת העירומה הזאת. גם לא גנץ.

2. שוק הדיור

מה אמר גנץ על מחירי הדירות: "... כך גם בעניין משבר הדיור העמוק. לנגד עינינו אנחנו רואים מיליוני ישראלים, זוגות צעירים ומשפרי דיור הכורעים תחת נטל שכר הדירה המופקע או המשכנתא החונקת. לא אמתין לקבלנים, אלא אדאג לבנייתן של מאות אלפי דירות באמצעות תמריצים ליזמים - ואטיל סנקציות קשות על מי שיספסר במחירי קרקע ודיור. האדישות לא תהפוך למדיניות".

הפרשנות: הדברים של גנץ מאוד כלליים, מה גם שהמספרים מאוד מוגזמים. מיליוני ישראלים כורעים תחת שכר הדירה המופקע או המשכנתא החונקת? זה אומר שגנץ חושב שחלק די גדול של הציבור בישראל כורע תחת עול מחירי הדירות, מה שכמובן לא מדוייק - הרי קרוב ל-10% ממשקי הבית בישראל יש היום דירה להשקעה.

גנץ גם אומר שהוא ידאג לבנייתן של מאות אלפי דירות. איך בדיוק? זו מאסה אדירה של דירות - הרי התחלות הבנייה בישראל נעות סביב 50 אלף בשנה, אז איך בונים בדיוק מאות אלפי דירות? גנץ אומר שהוא "לא ימתין לקבלנים", אבל ידאג לתת להם תמריצים (כאן הוא מכנה אותם "יזמים"). אילו תמריצים בדיוק? מה המחיר של התמריצים הללו? ואילו בדיוק "סנקציות קשות" הוא יטיל על משקיעים שיספרו בקרקעות, מה גם שיש כבר סנקציות כאלה. ובכלל, האם גנץ ואנשיו יודעים שהמלאי הלא מכור של הדירות, על-פי עדות האחרונה של הקבלנים, עומד על 40 אלף דירות (!), אז מה הצורך להציף את השוק במאות אלפי דירות, או שאלה סיסמאות ריקות מתוכן?

ובכלל, התזה של גנץ בבניית מאות אלפי דירות באמצעות תמריצים היא חלק מהשיח השגוי שהשתרש בישראל על בעיות של היצע. כפי שכתבתי לא פעם הסיסמאות הללו הן מוגזמות לחלוטין. לכאורה, כפי שהופיע בדוח המבקר האחרון שפורסם על משבר הדיור, מקובל למדוד את הביקושים בשוק הדיור לפי הגידול השנתי של מספר משקי הבית לעומת השינויים במספר התחלות הבנייה. לפי המבקר, מדובר בפער של 53 אלף דירות, ולפי משרד השיכון מדובר בפער של 115 אלף דירות. על בסיס ההנחות הללו צמחה התיאוריה של "מחסור בדירות" או של "בעיה בהיצע". אלא, שכאמור, הגדרה של "משק בית" היא בעייתית וקשה לסמוך עליה כאומדן נכון לביקושים הטבעיים של הדירות.

יתרה מזאת: כל הניתוחים המלומדים הללו מתעלמים מעובדה אחת פשוטה: אין המונים, לפחות לפי הסטטיסטיקה, שמתגוררים ברחוב (אולי הם גרים עם ההורים, אולי הם מתגוררים באופן בלתי חוקי, אבל אין 50 אלף משקי בית או 100 אלף משקי בית שמתגוררים ברחוב). והנה עוד חיזוק לבועת הסיסמאות על ההיצע: ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, אמר בעבר ל"גלובס" את הדברים הבאים: "לא חסרות דירות יחסית לגודל האוכלוסייה. כמובן, אפשר היה לעשות יותר בצד ההיצע, אבל היצע הנדל"ן בארץ יחסית לגודל האוכלוסייה לא קטן בשנים האחרונות - הוא גדל... הסיבה המרכזית לביקוש הגדול של הדירות היא הריבית הנמוכה, ואין הרבה מה לעשות בקשר לזה כי היא נמוכה בכל העולם... לכן, גם לזוגות צעירים וגם לאחרים הרבה יותר קל לקנות דירה כשהריבית נמוכה כי רוב האנשים קונים דירות באמצעות משכנתא. לכן צריך לחכות כי בסופו של דבר הריבית תעלה, גם בעולם וגם בארץ, ואז הביקושים יירדו והמחירים יתחילו לרדת".

גנץ מסיים את דבריו על הדיור בביקורת על הממשלה הקודמת באומרו ש"האדישות לא תהפוך למדיניות". הדבר האחרון שאפשר לאמר על שר האוצר משה כחלון זה שהוא היה "אדיש" למחירי הדיור. אפשר בהחלט להתווכח על המדיניות שלו, אבל היא אפשר לומר שהוא היה אדיש, שהרי הוא חרת על דגלו את הורדת מחירי הדיור - ובשנה האחרונה הנתונים עומדים לזכותו. יש ירידה של יותר מ-2% במחירי הדירות וירידה של 4% במחירי הדירות בת"א בחודשים האחרונים. נכון שזה ירידה קלה לעומת העליות המסחררות (יותר מ-100% בעשור), אבל בפעם הראשונה יש בלימה בעליות המחירים ואף התחלה של מגמת ירידה.

בסופו של דבר אחד הגורמים הכי משפיעים על שוקי המניות והדיור היא הריבית ומדובר בעידן של ריביות ריאליות אפסיות, לעתים גם שליליות שדחפו את מחירי המניות, האג"ח וגם את מחירי הנדל"ן. בשנה האחרונה החל בעולם תהליך הגמילה מאחד העידנים ההיסטוריים של מדיניות מוניטרית מרחיבה, והמשקיעים בכל השווקים החלו להרגיש זאת וכנראה ימשיכו להרגיש זאת גם בשוק הנדל"ן. לכן, ההבטחות של גנץ בשוק הדיור טובות אולי לנאומים, אבל לא ממש מחוברות למציאות בשוק הנדל"ן.

3. מערכת הבריאות

מה אמר גנץ על מערכת הבריאות: "אני רואה אתכם, את האמא הממתינה עם בנה לרופא בחדר המיון במשך 7 או 8 שעות. אני רואה את הסבא ואת הסבתא נזרקים לשולי מחלקה פנימית - ומתבייש. לא לכולם יש כסף לרופא פרטי או לביטוח יוקרתי. בישראל יש מחסור חמור ומעמיק ברופאים ובמיטות. לכן נכריז על מצב חירום במערכת הבריאות וניתן תמריץ מיידי ללימודי רפואה. נקים בית חולים נוסף בצפון ובית חולים בדרום ונרחיב בתי חולים קיימים להקלת העומס".

הפרשנות: גנץ לא מגלה איזשהו סוד לציבור - מערכת הבריאות הציבורית נמצאת במצוקה ויש קמפיין אגרסיבי כדי להגדיל לה את התקציבים. הוא צודק שיש מחסור ברופאים, באחיות ובמיטות. כמה נתונים על המצב וגם הצד החיובי (מתוך ראיון שערכתי עם פרופ' שוקי שמר, יו"ר אסותא). "ישראל היא בין המדינות המובילות בעולם במדדי בריאות שונים כמו תמותת תינוקות נמוכה ותוחלת חיים גבוהה", אמר שמר. "אלא שמצד שני למערכת הבריאות הישראלית קשיים רבים כמו תורים ארוכים בקופות החולים, צפיפות בלתי נסבלת בבתי החולים, הבאה לידי ביטוי גם בהתפרצות זיהומים ותמותה של אלפי אזרחים במצבים שניתן למנוע אותם, היעדר תשתיות ראויות, אלימות מתפרצת בחדרי המיון ועוד.

"הנתונים ההשוואתיים מדברים בעד עצמם - יש מחסור חמור בתשתיות. שיעור מיטות האשפוז הכללי הוא 1.7 מיטות לאלף נפש. שיעור זה ירד בהדרגה והוא נמוך באופן משמעותי מהמקובל במדינות מפותחות, שעומד על 3.7 בממוצע. כמות המיטות אינה מספיקה והיא מביאה לשיעורי תפוסה גבוהים מהרצוי. שיעורי תפוסה גבוהים משליכים באופן ישיר על בריאות האוכלוסייה. מניתוח השינויים הדמוגרפיים הצפויים עולה שיש צורך דחוף בהוספת כ-3,000 מיטות אשפוז כללי - ויש הגורסים שאף יותר.

"תפוסת המיטות גבוהה מאוד ועומדת על 92% בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD בהן הממוצע עומד על 77%. מדובר בתמונת מראה למחסור החמור בתשתיות. כמובן שלתפוסת המיטות הגבוהה יש השלכות רבות על איכות הטיפול ואיכות השירות כמו זמני המתנה גבוהים במיון (3.79 שעות בממוצע) שעלו בצורה משמעותית לאורך העשור האחרון והיא מצביעה על שיעורי תפוסה גבוהים מאוד, יותר מ-200 אחוזים בחודשי החורף.

"ישראל מדורגת בתחתית הרשימה בהשוואה למדינות ה-OECD בכל הקשור לעובדים במערכת הבריאות. לדוגמא, שיעור הרופאים והאחיות לאלף נפש בישראל הוא נמוך מאוד ביחס לשאר מדינות ה-OECD. ישראל נמצאת במקום האחרון בקרב מדינות ה-OECD בשיעור בוגרי בית הספר לרפואה בישראל עם 5.5 בלבד למאה אלף תושבים מול ממוצע של 12.1 בשאר מדינות הארגון".

לגבי בניית בתי החולים שגנץ הבטיח. ובכן, ניכר שהוא ממש לא מכיר את הבירוקרטיה הישראלית, וכדאי שאנשיו ישימו לב לדבריו של שמר, הוא הרי אחראי על הקמת אסותא אשדוד: "בניית בית חולים חדש מהמסד עד הטפחות מזמן ההחלטה, דרך המכרז ועד השלמת הבנייה והרצת בית החולים אורכת כ-15 שנים - ראה את בית החולים באשדוד. לכן, כבר איחרנו את הרכבת ועוד כעשור יאושפזו חולים בפרוזדורים, בחדרי האוכל ובמחסנים" (הנבואה של שמר בראיון איתי התממשה למרבה הצער הרבה יותר מהר מכפי שהוא חזה).

אלא שהבעיה במערכת הבריאות היא לא בתיאור הבעיות שלה, כמו שעשה גנץ, אלא בפתרונות שלה. ופתרונות עולים כסף וכסף הרי, כלשון הקלישאה, לא גדל על העצים. ישראל נמצאת במקום רע בהשוואות העולמיות בנוגע להוצאה הלאומית לבריאות הלאומית שנמצאת בתחתית - ובנוסף שיעור המימון הפרטי מתוך ההוצאה הלאומית הנו הגבוה מקרב מדינות הארגון עם 38% לעומת 27.5% בקרב מדינות ה-OECD, אך הוא נשאר יציב בעשור האחרון במונחים נומינליים. לכן, בכדי לשפר את התמונה צריך להשיג עוד כסף למערכת הבריאות. וכדי לעשות את זה צריך אחד מהשניים: לצמצם שירותים אחרים ו/או לחסוך במקומות אחרים (למשל בפנסיות התקציביות לכל אורכו ורוחבו של הסקטור הציבורי, כולל בצבא), או פתרון הרבה יותר רלוונטי, להעלות מסים. במקרה הזה את מס הבריאות. על זה גנץ לא דיבר וגם לא ידבר, כמו כל פוליטיקאי אחר. העלאת מסים היא בלא בלקסיקון של הבטחות הבחירות, למרות שמסים הם אלה שאמורים לממן את השיפור במערכת הבריאות.

4. יוקר המחיה

מה אמר גנץ על יוקר המחיה: "למשפחות שאני רואה בתור לקופה בסופר מדי שבוע - אני מבטיח לכן שלא אשלים עם חרפת המחירים המופקעים אשר הפכה אותנו לאחת המדינות היקרות בעולם המערבי. ידעו מעתה ראשי המונופולים מונעי התחרות - זמנכם עבר. חגיגת יוקר המחיה נגמרה".

הפרשנות: פה גנץ נפל בפח של הפופוליזם עם סיסמאות שלא עומדות בשום מבחן עסקי וכלכלי. מה זאת אומרת "ידעו מעתה ראשי המונופולים מונעי התחרות - זמנכם עבר?". זה איום שנשמע כמו איום ממורשתו הצבאית של גנץ אבל ממש לא איום שיכול לעבוד בעולם העסקים. בעולם הזה יש רגולציה והיא אחראית לתחרות ויש רגולציה שאחראית לתחום ההגבלים העסקיים (מונופולים) - ובישראל יש לא מעט מכל אלה.

גם הניסיון של גנץ לקחת את כל ההתייקרויות ולשים אותן בסל אחד, כמקשה אחת, איננו מקצועי. כל תחום והסיבות שלו, והרגולציה שלו וסביבת התחרות שלו וסביבת המכסים שלו. יש גורמים חיצוניים שאין עליהם שליטה (תנודות מטבע) ויש גורמים שממתנים מאוד את העליות (המסחר האינטרנטי). ויש גם צביעות: גנץ מדבר בהמשך על "תנופה חדשה לחקלאות בישראל", אבל מה עם הלובי של הסקטור החקלאי בישראל שממשיך לקדש מועצות מסדרות ומכסים כדי להגן על המצביעים שלהם. ובכלל, להאשים גורם אחד (מונופולים! קרטלים!) - זה מגוחך ולא מקצועי. זה אולי טוב לנאומים ולהבטחות שבלאו הכי אי אפשר לקיימן או ליישמן.

5. מערכת החינוך

מה אמר גנץ על תחום החינוך: "לעולם לא אתעלם מכאבם של ילדים שלא ניתנה להם האפשרות לחלום רק משום שנולדו למציאות שבה יש פערי שכר ומעמד עמוקים בין הוריהם להורים באזורים מבוססים. אנהיג מהפכה של שוויון ומצויינות במערכת החינוך. אוביל לתפנית חדה בטיפוח הגיל הרך ולשינוי ניכר במעמד המורים והמורות. נחזור להיות חברה לומדת המעניקה השכלה ראויה לכל ילדיה".

הפרשנות: שוב, האבחנה של גנץ טובה בסך הכל, אבל ההבטחות על "מהפכה" ועל "תפנית חדה" הן לא יותר מסיסמאות. צודק גנץ שעניין החינוך הוא למעשה התשתית לפערים החברתיים ולכן הוא החשוב ביותר במדינה. לתקציב החינוך יש השפעה דרמטית על הפערים החברתיים - ולמרבה הצער, לשלילה. מכמה דוחות (לא שלמים) אפשר להבין את הסיפור העצוב של תקציב החינוך: לא רק שהוא לא שוויוני, לא רק שהוא נכשל בצמצום פערים באמצעות תקצוב דיפרנציאלי - תקציב החינוך תרם תרומה נכבדה לאבסורד הגדול: הוא חיזק את החזקים, החליש את החלשים והיה מנוע של אי-שוויון חברתי לאורך עשרות שנים. בסופו של דבר, אי-שוויון בחינוך מתורגם לאי-שוויון בהזדמנויות בעבודה, לפערים חברתיים שהולכים ומתרחבים ולתסכול הולך וגובר אצל אלו שנותרו מאחור. יש כסף במערכת החינוך, והרבה כסף ולמעשה תקציב החינוך, כולל ההשכלה הגבוהה וכולל הפנסיות שמשולמות למורים ממשרד האוצר (בצבא הן משולמות מתקציב משררד הביטחון) הוא הגבוה ביותר בישראל. יש לנו מערכת חינוך לא רעה, אף שכולם אוהבים לחבוט בה, אבל יש לנו מערכת חינוך מהגרועות בעולם במדדים של שוויוניות והקצאת מקורות. הפערים שיצרה מערכת החינוך ניכרים לעין בכל המדדים (מיצ"ב, מבחנים בינלאומיים ובגרויות). הפערים הללו ניכרים בהישגים של תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה: ככל שהרגע החברתי-כלכלי גבוה יותר כך ההישגים גבוהים יותר. הפערים בהישגים הלימודיים בין תלמידים מרקע כלכלי-חברתי חזק לתלמידים מרקע כלכלי-חברתי חלש הם הגבוהים ב-OECD.

שימו לב מה עשתה המדינה בתקציב החינוך: זה שהורה עשיר תומך בחינוך ילדיו יותר מהורה עני, זה טבעי. זה שעיר עשירה יכולה לתמוך בחינוך יותר מעיר ענייה, זה גם טבעי, אם כי גם פה יש אחריות עקיפה של המדינה. אבל זה שהמדינה השקיעה הרבה יותר בילדים מהמרכז מאשר בילדים בפריפריה, זה כבר עיוות קשה ושערורייתי של הקצאת מקורות. שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, התחיל לטפל בכך, אבל הדרך לתיקון היא ארוכה. בניגוד למערכת הבריאות, כסף הוא לא הבעיה: תקציב החינוך לבדו (ללא השכלה גבוהה) יעמוד השנה על כ-60 מיליארד שקל. הבעיה היא לא הכסף, הבעיה היא הקצאת הכסף.