מירי רגב / רויטרס
הספורט הישראלי ממתין, פחות או יותר כמו כל המדינה, לימים של אחרי ה-9 באפריל. זה כמעט מוזר להגיד את זה, אבל המינוי של שר התרבות והספורט - פונקציה שבעבר לא נספרה בספורט הישראלי - הופך לעניין שמשפיע על כל המנגנון הספורטיבי ועל איך שייראה התחום הזה בשנים הקרובות.
הסיבה פשוטה: החל מ-2018 עבר כל תקציב הספורט לידי המשרד והשר הממונה, בעקבות הרפורמה של שר האוצר משה כחלון, שהוציא את האחריות לתקציב הספורט מכספי ההימורים של הטוטו. בפועל, אם שרת הספורט מירי רגב ישבה בתחילת הקדנציה במשרד זניח עם תקציב של כ-130 מיליון שקל לספורט בלבד (הנמוך מבין כל משרדי הממשלה), שר הספורט הבא כבר יחזיק במנגנון עם תקציב גבוה פי שישה - כ-850 מיליון שקל.
השר הבא - ולא הטוטו - הוא זה שיחזיק בעמדת הכוח וינהל ממשקים מול מאות רשויות, מול עשרות איגודים ומול אלפי אגודות. יהיו לו באופן עקיף למעלה מ-105 אלף ספורטאים תחרותיים לתקצב - כ-1.5% מאזרחי המדינה. הוא זה שיהיה אחראי מעכשיו על תשתיות הספורט, על המתקנים, על מה ייבנה, איפה וכמה.
כמי שמחזיק בכסף ושולח זרועות תמנון באמצעות דירקטורים לשלל מוקדי כוח בספורט, הוא זה שיירד לרזולוציות שיכולות לקבוע אפילו מי יאמן את נבחרת הכדורגל, כמה זרים ישחקו, איזה ענף יקבל יותר כסף (בג'ודו כבר נערכים בצער ליום שאחרי רגב?) ומה יהיה עם הקלות המס לספורטאים זרים שמיטיבות מאוד עם בעלי הקבוצות.
שר הספורט הבא, כאמור, כבר מקבל לידיו את כל תקציב הספורט. בקדנציה האחרונה הצליחה מירי רגב לנהל באופן מעשי את כל הספורט, ומעכשיו המעורבות של המשרד רק תלך ותעמיק. העברת קרן המתקנים של הטוטו לשליטת המשרד, תאפשר לשר הבא לשלוט במתקני הספורט שייבנו. מדובר במכרזי בנייה והקמה בהיקף שמתקרב לחצי מיליארד שקל מדי שנה. אם למשל ירצה השר לבנות אצטדיון כדורגל לאומי, יש לו את הכסף.
העברת כספי התמיכות לאיגודים הושלמה, ומאפשרת כבר היום לשר לשלוט גם באיגודי הספורט. העברת הכספים לאלפי האגודות מהטוטו למשרד תושלם במהלך הקדנציה הבאה (כרגע הטוטו עדיין עושה את זה) - מה שיבטיח כי משרד הספורט הבא יהיה אחראי באופן מעשי לכל מה שקורה. תוסיפו לזה את העברת מכון וינגייט לידי המדינה לפני פחות משנה, והנה שר הספורט גם מקבל לידיו מכון לאומי לספורט שינוהל באופן מעשי על ידיו ועל ידי הפקידים במשרד.
גורם בספורט הישראלי אומר כי "נכון, זה לא משרד התחבורה, הביטחון, הבריאות או החינוך. אבל כמות הממשקים שיש למשרד, עם אלפי גופים נתמכים ורשויות מקומיות, מביאה המון כוח והשפעה לשר שעומד בראשו - גם אם התקציב הכולל של המשרד הוא לא עצום".
סיכוי אפסי לשינוי פרדיגמה
מי צריך להיות שר ספורט כשההשפעה על הספורט הישראלי כה גורפת? לאחרונה מתרבות אמירות ומובאות דוגמאות למדינות שבהן מינו ספורטאי עבר לתפקיד. למשל, במונטנגרו מונה שחקן מנבחרת הכדורמים לשר הספורט, בקרואטיה מינו גולשת סקי לעוזרת לשר החינוך, המדע והספורט, והפקידו בידיה למעשה את האחריות על הספורט במשרד. הם אלו שמבינים את הצרכים של הספורטאים, זה בנפשם, וכך הסיכוי שיובילו את הספורט במדינה להצלחות גדולות יותר.
הטיעון הזה מתבסס בין היתר על העובדה ששתי הדמויות האחרונות שישבו כאן במשרד הספורט - לימור לבנת ומירי רגב - לא היו ממש קשורות לעולם הספורט לפני כן. לבנת קיבלה את המשרד הזה לשתי קדנציות, מתוך הכרה והבנה כי היא נמצאת בשלהי הקריירה הפוליטית שלה, ולא יכולה לקבל משהו טוב יותר במעמדה.
מירי רגב מצאה את עצמה במשרד בעל כורחה כתפקיד ראשון, בלעה את הגלולה, והוציאה בארבע השנים הללו כמה שיותר כותרות והון פוליטי שאפשר להשיג ממשרד כה זניח מבחינה תקציבית. מנאום הפרידה שלה, ניתן ללמוד שמשרד התרבות והספורט לא היה בדיוק המקום שאליו חלמה להגיע. אבל גם לאחר שהכריזה רשמית על פרידתה מהמשרד, הדיווחים על התקררות היחסים בינה לבין רה"מ נתניהו והדרישות מרחיקות הלכת הצפויות של יתר המפלגות במו"מ הקואליציוני, עלולות בסוף לגרום לכך שרגב תמצא את עצמה שוב במשרד.
לכל החולמים על דמויות ספורטיביות מבפנים או כאלו שקרובות ומזוהות עם הספורט (עופר שלח? יואל רזבוזוב?) שייכנסו פתאום למשרד בתור שרים - זה פשוט לא יקרה. יש מחויבויות פוליטיות קודמות ברשימות. ולהצניח מישהו מבחוץ זה כמובן לא ריאלי. גם החיבור בין הספורט לתרבות באותו משרד מקטין לאפס את הסיכויים להבאת איש עם אוריינטציה ספורטיבית.
המרכיב המשמעותי יותר במשרד מבחינה תקציבית, וגם מבחינת המשמעות כלפי המדינה, הוא התרבות - עם תקציב של יותר ממיליארד שקל. "לדבר על ספורטאי שיישב במשרד הספורט זו אמירה פופוליסטית", אומר בכיר לשעבר במשרד. "אם כבר, אז לאור התקציבים נכון יותר לשאול למה שלא יביאו למשרד אושיית תרבות, זמר לשעבר או אמן למשל, ולא איש ספורט". בכל מקרה, קיימת הסכמה גורפת שבמדינה שלא תשים ולא שמה מעולם את יהבה על הספורט או על חשיבות הספורט - הרי שאם כבר להעדיף מישהו עם זיקה מסוימת לאחד משני התחומים הללו, העדיפות היא לתחום התרבות.
מירי רגב רק שיכללה את השיטה
גם לימור לבנת וגם מירי רגב מצאו את עצמן באופן טבעי עוסקות יותר בתרבות. על לבנת מעידים אנשים הקרובים אליה כי חילקה את זמנה 80%-20% בין העיסוק בתרבות בין ספורט - 80% לתרבות כמובן. "רגב ידעה שמבחינה ציבורית התרבות תביא לה יותר כותרות", מעידים גורמים בספורט הישראלי, וכך היא קפצה על כל הזדמנות לפרובוקציה מול האמנים, גופי התרבות השונים ומול מי לא.
רגב לא המציאה את השיטה - לבנת הייתה מעורבת הרבה מאוד בסערות ובכותרות סביב ענייני התרבות, הרבה מעבר לאלו של הספורט. למשל, העיסוק שלה סביב פתיחת היכל התרבות באריאל, שהחזיק ימים שלמים של מלחמות בעיתונים ובאתרי האינטרנט.
אז מה נותן המשרד הזה? הוא נותן יותר דיבידנדים לשר מאשר לספורט. תפקיד שר הספורט מביא המון יחסי ציבור וכותרות ביחס לכסף שיש במשרד הזה, כך טוענים גורמים במערכת הפוליטית. יש מדורי ספורט יומיים בעיתונות ותוכניות ספורט ברדיו - מה שאין בתרבות למשל - "וכל פיפס שאומר ספורטאי או תוצאה של נבחרת, מיד מקבלים סיקור תקשורתי בעשרות פלטפורמות שהשר יכול ליהנות מהם", אומר בכיר בספורט הישראלי. רגב, אומר גורם פוליטי, פשוט שיכללה את היכולת לייצר PR בתקופתה במשרד לרמה של אומנות.
"אבל", אומר אותו בכיר בספורט, "אני לא חושב שצריך לחבר בין הבנה בספורט או קשר כלשהו בספורט לבין תפקיד השר. בסופו של דבר זה כמו בכל משרד - צריך מישהו שיבין את הצרכים הבסיסיים של המשרד ובעיקר שיהיו לו קשרים באוצר". במלים אחרות, שר נמדד ויימדד בעתיד ביכולת שלו להביא תקציבים לספורט. אם הוא מחובר לעשייה הספורטיבית, אבל אין לו כוח פוליטי ואין לו יכולת להביא כסף - אז אין לו מה לחפש במשרד הזה.