יאיר לפיד, משה כחלון / צילום: איל יצהר, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
עם פתיחת המגעים להקמת הקואליציה אנו צפויים לשמוע שוב מחאות על חלוקת "כספים קואליציוניים": סכומים שמובטחים לח"כים ולמפלגות ספציפיות תמורת תמיכתם בממשלה. "אתה לא יכול לעמוד מהצד! זה לא תקציב, זו מכירת חיסול" - זעק שר האוצר לשעבר יאיר לפיד על יורשו משה כחלון בנובמבר 2015, כמה חודשים אחרי הקמת הממשלה היוצאת, כששורה של ח"כים סיכמו אישית עם האוצר על מימון פרויקטים לפי בחירתם.
לפיד מחה בעיקר על סעיפים שנשמרו לטובת חרדים ומתנחלים, שנציגיהם קיבלו מקום של כבוד בממשלה שהוקמה באפריל אותה שנה. "מי מנהל את קופת המדינה?" הוא שאל, "למה כל אחד יכול לסחוט את מה שמתחשק לו?"
בקמפיין הבחירות האחרון, לפיד חזר לתקוף את הממשלה בסוגיה זו, והפעם במספרים: "הם [חברי הקואליציה] לקחו את כל הכסף שצריך לבריאות - 10 מיליארד שקל - ושמו אותו בפוליטיקה ובמפלגות ובכספים הקואליציוניים המבזים האלה שלהם", טען בסרטון בטוויטר שהפיץ בפברואר. במארס הוא חזר על המספר בפייסבוק: "בממשלה הנוכחית עלו הסכמים פוליטיים 10 מיליארד שקל, כסף שנלקח מהכיס שלכם והועבר לעמותות פוליטיות, למקורבים פוליטיים, למפלגות ואפילו ישירות לפוליטיקאים".
מהן העובדות מאחורי הטענות של לפיד? כמה כסף הקצתה הממשלה היוצאת במסגרת הסכמים פוליטיים, והאם הם שירתו רק את החרדים, או רק את המקורבים לקואליציה?
כסף פוליטי: לא רק בהקמת הקואליציה
הקצאת כספי המדינה למטרות שונות מושפעת תמיד מתפיסה פוליטית ומיחסי הכוחות בכנסת. אבל כשמדברים על כספים קואליציוניים בפרט ועל "כספים פוליטיים" בכלל, מתכוונים למשהו ספציפי יותר: התחייבות מפורשת שהאוצר נותן לח"כ, לשר או למפלגה, בעל פה או בכתב, להעביר תקציב למטרה מסוימת. רבים מההסכמים נעשים ערב אישור תקציב המדינה, כשהפוליטיקאים מתנים את תמיכתם בתקציב בהענקת המימון, ודורשים מהאוצר להתחייב לה בהסכם.
הסכמים פוליטיים על התחייבויות תקציביות נערכים כבר עשרות שנים, אבל נתונים רשמיים עליהם מתפרסמים רק מאז מארס 2015, ערב הקמת הממשלה היוצאת, בעקבות הנחיית היועמ"ש דאז, יהודה ויינשטיין.
המספרים מראים שרובו הגדול של הכסף הפוליטי הזה ניתן מתוך תקציב המדינה שאושר מיד אחרי הקמת הממשלה, ונבע מהסכמים מפורטים שנגזרו כנראה מההסכמים הקואליציוניים. 5.3 מיליארד שקל הועברו בהסכמים פוליטיים בתקציב הדו-שנתי 2016-2015; 1.5 מיליארד שקל - בתקציב הדו-שנתי 2018-2017; ו-1.3 מיליארד שקל - בתקציב 2019.
בשורה התחתונה, הנתונים שלפיד הפיץ מופרזים. הכסף הפוליטי שהעבירה הממשלה האחרונה לא עלה על 10 מיליארד שקל, אלא הסתכם בכ-8.2 מיליארד שקל. כך לפחות לפי הפרסומים באתר אגף התקציבים.
ומה לגבי הפרויקטים שנהנו מתקציב בזכות הסכמים פוליטיים כאלה? צלילה לנתונים אולי תפתיע את לפיד. לפחות 3.8 מיליארד שקל מכלל הכספים הפוליטיים הועברו מאז 2015 למטרות שמזוהות עם היהדות האורתודוקסית - מוסדות דת וחינוך תורני, בתי ספר שפטורים מלימודי ליב"ה ותוכניות לחיזוק הזהות והתרבות היהודית.
גם נושאים שקרובים ללבם של המתיישבים ביו"ש נמצאים שם, ובהם העברה ספציפית שלפיד מחה עליה בעבר - שני מיליוני שקלים למימון "שמירה על שטחים פתוחים ביהודה ושומרון", שהובטחו בהסכם עם בצלאל סמוטריץ’. אבל היו גם סעיפים אחרים.
11% מהכספים הפוליטיים שהועברו בממשלה היוצאת, 880 מיליון שקל, ניתנו לתקציב החינוך לשם מימון התוכניות "בית הספר של החופש הגדול" ו"למידה משמעותית". את התוכניות האלה יזם שר החינוך הקודם, שי פירון, איש עתיד. האוצר לא פרסם מיהו הפוליטיקאי שמולו נחתם ההסכם למימונן, אבל אפשר לנחש שזה היה נפתלי בנט - מחליפו של פירון - שביקש להמשיך להפעיל את התוכניות האלה. באותה דרך קיבל משרד החינוך 800 מיליון שקל לטובת "רפורמת הסרדינים", קידום לימוד מתמטיקה והוספת סייעת שנייה בגנים, תוכניות שמזוהות עם בנט עצמו.
לפיד טען שהכסף שחולק בהסכמים הפוליטיים יכול היה לשמש את מערכת הבריאות, אבל נתוני האוצר מראים שחלקו הופנה אליה: 80 מיליון שקל הועברו ב-2016 לטובת ביטוח בריאות מממלכתי, ו-35 מיליון שקל הועברו ב-2018 לפיתוח בתי חולים ציבוריים.
לשקיפות היו תוצאות לא צפויות
לאיזה פוליטיקאי הובטחו הסכומים האלה? אנחנו לא יודעים, כי האוצר חדל בשלב מסוים לפרסם את שמות. השקיפות לגבי ההסכמים הפוליטיים קיימת, כאמור, רק מאז הנחיית היועמ"ש מ-2015. ההנחיה קבעה כללים להסכמים, כמו למשל שנציגי עמותה שההסכם יביא לרכישת שירותים ממנה לא יורשו להשתתף בניסוחו, אסרה על הקצאת הכספים בהסכם לגוף פרטי מסוים, והתירה לציין מטרות כלליות בלבד. בנוסף, הסכמים שנעשו במהלך הדיונים על תקציב המדינה יש להקריא בוועדת הכספים או במליאה, אם נעשו אחרי שהוועדה אישרה את התקציב.
בתקציב 2015-2016, הראשון שהתקבל אחרי ההנחיה, פרסם האוצר לצד כל סעיף וסעיף את שמות הח"כים או השרים שמולם נערך ההסכם. אלא שמאז הוא לא חזר על כך. הסיבה, אפשר לשער, היא שבמקום להרתיע את הפוליטיקאים, הפרסום אפשר להם להתפאר ב"הישג" - ועודד אותם לנסות להשיג יותר.