יעקב לזוביק / צלם: איל יצהר
"ארכיון המדינה (גנזך המדינה) הוא אחד המקומות המעניינים ביותר בארץ שכמעט אף אחד לא מכיר. אם הציבור היה לוחץ ודורש לראות את החומר בארכיון המדינה, ששייך לציבור ולא לפקידים, היו פותחים אותו. כיוון שהציבור לא לוחץ מספיק אז חלק גדול מהמידע בארכיון המדינה עדיין איננו נגיש". כך אומר ל"גלובס" גנז המדינה לשעבר, ד"ר יעקב לזוביק.
לכתבות נוספות בפרויקט:
● האיש שאחראי על הדמוקרטיה: "מקצוע האזרחות צריך להיות יותר משמעותי"
● האיש שאחראי על "תותח הרמדאן": הפיצוץ שמסמן שהצום היומי הסתיים
● האיש שמנהל את חשבון העו"ש של המדינה: איפה הכסף? במערכת המרכב"ה של האוצר
● האחראית על מדיניות החיסונים: "מותר לנו לנקוט בצעדים קיצוניים נגד מי שלא מחסן"
● האיש עם האצבע על השאלטר: "אין מפסק אחד לכל קווי החשמל"
לזוביק שימש כגנז המדינה בין אוגוסט 2011 לספטמבר 2018 אז הוא עזב את תפקידו בתחושה מסוימת של תיסכול. נגיע לכך בהמשך.
מהם תפקידיו של גנז המדינה ו-100 העובדים הכפופים לו?
"לגנז המדינה יש שתי משימות מרכזיות. האחת, לזהות מתוך אינסוף מסמכים וטקסטים שהשירות הציבורי מייצר יש חשיבות ארוכת טווח שצריכה להביא לכך שהוא יישמר ויתועד. המשימה השנייה היא להנגיש את אותו חומר שתועד בארכיון לציבור הרחב".
מה היקף החומרים ששמורים בארכיון המדינה?
"יש היום בארכיון המדינה למעלה מ-400 מיליון עמודי תיעוד, אלא שרק 28 מיליון מהם (כ-7%) הם פתוחים לעיון הציבור. כלומר, הרוב המוחלט של החומר כלל אינו נגיש לציבור".
למה זה קורה?
"לפי החוק, לכל החומרים שנשמרים בארכיון המדינה יש תקופות מגבלה, שבין 15 ל-90 שנה שבהן החומר חסוי ולאחר שהן מסתיימות הוא יכול להיחשף לציבור. יש כמות עצומה של חומר שכבר יכול להיפתח אבל עדיין אינו פתוח. זה קורה כי מדינת ישראל היא המדינה היחידה שבה כל תיק בארכיון עובר בדיקה לפני שפותחים אותו לעיון. כיוון שיש מיליוני תיקים ואין כוח אדם מספיק אז להערכתי יש פיגור ענק של בערך 3,000 שנות אדם כדי לאפשר הנגשה של כל החומרים שלפי החוק כבר מותר להנגיש אותם".
תן לי דוגמאות לחומרי ארכיון חשובים שעדיין לא חשופים לציבור.
"למשל, כל התיעוד של הסביבה של רה"מ לשעבר, גולדה מאיר, מתקופת מלחמת יום הכיפורים. אני מדבר על ישיבות ממשלה, ישיבות 'המטבחון' של גולדה, פגישות והתכתבויות בין גולדה לבין משה דיין ויגאל אלון. החומרים הללו סגורים ל-50 שנה שעוד לא חלפו. אבל, כאמור, יש חומרים שכבר מותר לחשוף והם לא נחשפים בגלל הבעיות עליהן דיברתי של הבדיקה והיעדר כוח אדם.
"למשל, ישיבות של הממשלה צריכות להיפתח ולהיחשף אחרי 30 שנה. כרגע, הציבור יכול להיות חשוף לפרוטוקולים של ישיבות ממשלה עד שנת 1969 ואילו כל התיעוד של ישיבות הממשלה מ-1969 ועד 1988 סגור למרות שהחוק מתיר את הפרסום שלהן. אמר לי פעם בכיר במשרד המשפטים שיש חובה לקיים את החוק גם כשהוא לא מוצא חן בעיניך. כאן, החוק לא מיושם".
אתה מדבר על הרבה בעיות בהנגשת המידע. מהו ההישג המרכזי שלך כגנז המדינה?
"קידמתי רפורמה אדירה בתחום הטכנולוגי. עד שהגעתי לא הייתה הנגשה דיגיטלית של הארכיון. היום, ארכיון המדינה הוא ארכיון שכל הפעולות שמתבצעות בו הן באמצעות המחשב. סרקנו יותר מ-100 מיליון עמודים של טקסטים והעלינו אותם למאגר הדיגיטלי. קצב הסריקה היה של 150 אלף עמודים ביום. עם זאת, יש עוד 300 מיליון עמודים לסרוק ולהנגיש".
לאחרונה, תיעדנו ב"גלובס" חיפוש של חודשים שערכנו בעקבות פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק האונס בשמרת שניתן ב-2 בנובמבר 1992. פסק דין שבו הוטלה אחריות דווקא על קורבן העבירה ושהתהפך בהמשך בבית המשפט העליון. בסופו של דבר, הצלחנו להגיע אל המסמך המשפטי החשוב, לפרסם אותו, ולהנגיש אותו לציבור.
ד"ר לזוביק מפתיע אותנו ואומר שבעוד שלכל החומרים בארכיון המדינה יש תקופות מגבלה, של בין 15 ל-90 שנה, לתיקי בתי המשפט אין תקופת מגבלה שלאחריה הם אמורים להיחשף. "אם החוק לא ישונה, חלק מתיקי בתי משפט לא ייפתח לעולמי עד", אומר לזוביק. "מה שקורה עם התיקים המשפטיים זה שאתה צריך להגיש בקשה לנשיא בית המשפט והוא מחליט האם לתת לך או לא לתת לך את התיק. זה מוזר נורא בעיניי. מסמכים של המוסד והשב"כ ייפתחו אחרי 90 שנה לפי החוק, אבל מאות אלפי תיקי בתי משפט עלולים לא להיחשף לעולמים".