בנק דקסיה/ צילום: שאטרסטוק
1.
הביצה הבנקאית מזמנת לנו לא פעם מאבקים ואירועים שקופצים מיד לכותרות הכלכליות, במיוחד כשמדובר בבנק הפועלים או בבנק לאומי, שני הבנקים הגדולים בישראל. אבל, גם בבנקים הבינוניים והקטנים מתחוללים לאחרונה מאבקים עסקיים ומאוד אמוציונליים. הבולט שבהם הוא המאבק בין בנק דיסקונט לבנק ירושלים על רכישת בנק דקסיה (מוניציפל בשמו החדש). למעשה, הקרב לכאורה הוכרע בהחלטה של מוניציפל לקבל את הצעת הרכישה של דיסקונט אשתקד בגובה של כ-670 מיליון שקל במזומן, ועבר למעשה את המשוכה של רשות ההגבלים העסקיים, אבל בנק ירושלים לא מרפה. אפשר להבין אותו: מדובר בבנק קטן במערכת שרוצה לעשות קפיצת מדרגה, ואין הרבה הזדמנויות לקפיצות מדרגה בשוק הבנקאי. מוניציפל היא אחת מהן.
2.
הסיפור הוא כזה. דיסקונט זכה בעסקה, אבל בנק ירושלים לא מרפה מאז בניסיונות לשנות את רוע הגזרה מבחינתו. בתחילת נובמבר 2018 הוא הגיש הצעה משופרת למיזוג בין שני הבנקים בדרך של "מיזוג משולש הופכי" אשר נערכה על בסיס ממצאי אנליזה כלכלית של חברת הייעוץ גיזה זינגר אבן. כשבוע מאוחר יותר, החליט בנק מוניציפל לדחות את הצעתו המשופרת של בנק ירושלים. בשלהי מאי השנה התקדמה העסקה עם דיסקונט עוד שלב, שלב מאוד משמעותי. רשות התחרות בראשותה של ד"ר מיכל הלפרין, אישרה את המיזוג בין דקסיה לקבוצת דיסקונט, בכפוף לתנאים שמחייבים מכירת חלק מתיק האשראי לרשויות המקומיות (זו ההתמחות של מוניציפל) שבידי שני הבנקים הממוזגים, לגוף שאינו קשור במיזוג ואשר יאושר על ידי הממונה.
בנק ירושלים בהודעות לבורסה טוען כי למרות אישור המיזוג, "נוסח התנאים שפורסם הינו עמום לגמרי, ונעדר כל פרט מהותי ביחס לתיק האשראי גופו וביחס להליך המכירה של תיק האשראי... יתירה מכך: החלטת המיזוג כפי שנוסחה, לא רק שהיא מעורפלת, אלא גם עומדת בסתירה חזיתית להוראות המקובלות בישראל ובעולם למקרים של השלת נכסים בכלל...". בנק ירושלים מעלה טיעונים מן היקב ומן הגורן למסקנה שלו כי החלטת הממונה הנה (ומדגיש: בכל הכבוד) שגויה ולכן הוא בוחן את האפשרות להביא את החלטת הרשות לביקורת שיפוטית. כמו כן טוען בנק ירושלים כי טרם הושג אישור בנק ישראל למיזוג וכי חלף המועד האחרון לקיום התנאים המתלים למיזוג מבלי שהתקיימו כל התנאים המתלים. לכן, מבחינתו של בנק ישראל עסקת המיזוג בטלה ומבוטלת ולא מחייבת את הצדדים. מכיוון שלדעת בנק ירושלים עסקה איתו לא צפוייה כלל להיתקל בקשיים ובתנאים מצידה של רשות התחרות - הוא הבנק המתאים לשידוך עם בנק דקסיה.
בקיצור ולעניין: הנה עוד עסקה שנשאבת לתוך מערך המשפטיזציה הישראלית, ממנה מרוויחים, כרגיל, רק עורכי הדין וכותבי חוות הדעת.
3.
בנק ירושלים גייס את כל כולו למען המאבק הזה. זה לא רק חברת גיזה, זה גם פיני רובין שמלווה את הבנק בהיבטים המשפטיים, וזה גם ד"ר דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העיסקיים לשעבר ומי שעמד בראש ועדת שטרום, שמלווה את הבנק בהיבטים כלכליים. שטרום הכין חוות דעת עבור בנק ירושלים שקבעה בין היתר, ש"על יסוד לימוד והיכרות עם מאפייני פעילותו של בנק ישראל, השווקים בהם הוא פועל והיקפי הפעילות ניתן להעריך ולקבוע בסבירות גבוהה כי בקשת מיזוג של בנק ירושלים עם בנק דקסיה לא צפויה לכל הקשיים מן הסוג שתיארתי... מסקנתי, על יסוד נסיוני והיכרותי עם התחרות בשווקים הרלבנטיים, היא כי הממונה על התחרות אינה צפויה להטיל כל תנאי זהה או דומה לזה שהוטל בבקשת דיסקונט-דקסיה על מיזוג בנק ירושלים-דקסיה".
למרות ששטרום נזהר מאוד בכבודה של הלפרין, השורה הסופית שלו היא ביקורת ולו מרומזת על החלטתה: "התוצאה היא כי בעוד בקשת המיזוג של קבוצת דיסקונט עם דקסיה יוצרת ריכוז כוח מהותי בשוק האשראי לרשויות המקומיות (למעשה השחקן הגדול ביותר בשוק זה בהפרש ניכר), ומימוש המיזוג הזה אף גורע שחקן שהוא מתחרה מהותי מן השוק המדובר, הרי שמיזוג של בנק ירושלים עם דקסיה מכניס שחקן חדש לשוק ואינו יוצר כל ריכוז כוח האמור".
המוטו של בנק ירושלים: בעסקה אצלנו אין תנאים, ההצעה המשופרת שלנו יותר טובה, היא הייתה גמישה - שילוב בין מרכיב מזומן למרכיב מניות וגם אפשרות למרכיב מזומן בלבד, כאשר התמורה הכוללת תעמוד על כ-695 מיליון שקל. המסקנה: אנחנו עדיפים על דיסקונט. תאריך היעד של בנק ירושלים הוא היום (א'), מועד זימון האסיפה של דקסיה לאישור ארכה למימוש העסקה עד לתחילת ספטמבר השנה.
4.
בנק ירושלים לא נותר בלי מענה, והמענה של דקסיה (מוניציפל) היה, פחות או יותר, להגיד לבנק ירושלים שאין לטענותיהם כל בסיס, החל מהמידע שהוא ביקש ("מלא ומפורט") אודות נכסים שבדעת הבנק למכור בעקבות תנאי המיזוג ("דרישה משוללת יסוד ואין מקום להיעתר לה) וכלה בעמדה של בנק ירושלים כאילו העסקה עם דיסקונט בטלה ("מדובר בהסכם תקף"). במקביל להודעה של מוניציפל ביום חמישי האחרון, הודיעה קבוצת דיסקונט (באמצעות בנק מרכנתיל שהוא זה שמבצע את העסקה) כי הבנק נמצא במגעים מתקדמים למכירת תיק אשראי על-פי התחייבותו בהסכם המיזוג. כלומר, דיסקונט משדר: העסקה בדרך למימוש; בנק מוניציפל משדר איתו על אותו גל: אנחנו רוצים את דיסקונט ומתכוונים לממש את העסקה איתו.
5.
אני חושב שכל הסיפור הזה משקף היטב את החוליים של המשק הישראלי והשימוש במשפטיזציה אין סופית, תוך התחמשות בחוות דעת כלכליות, שהפכו לכלי משפטי בסכסוכים עסקיים. ככלל - בתי המשפט הפכו לכלי שמשבש עסקאות, מעכב אותן ובטווח הארוך גורם נזק לתרבות העסקית. נכון שבנק ירושלים עדיין לא פנה לבית המשפט (הוא מאיים בכך), אבל השימוש האינפלציוני בבתי משפט בדברים מעין אלה, בלי שהצד התובע לא משלם את מחיר העיכובים - הוא לא הגיוני עסקית וכלכלית. אני מבין היטב את הרציונל שמלווה את המאבק של בנק ירושלים (הזדמנות לצמוח), אבל אני לא מבין את הדרך שהוא בחר לעשות זאת: הוא הפסיד את העסקה, הצעתו המשופרת היא לא משופרת בצורה כה משמעותית; הארכת מועדי מימוש העסקה מתרחשים כמעט בכל עסקה, בעיקר בעקבות הבירוקרטיה של כל האישורים הרגולטוריים.
מעבר לכל, יש כאן עניין מהותי: זה לא רק שבנק ירושלים לא יודע להפסיד בכבוד, אלא שהוא מנסה לכפות עסקה על מוכר שלא רוצה אותו. יש פה מוכר מרצון (מוניציפל) וקונה מרצון (דיסקונט), יש פה מוכר שמעדיף את דיסקונט מסיבותיו הוא (ויש לו סיבות טובות להעדיף אותו, הוא בנק יותר גדול והמיזוג איתו עושה יותר שכל מבחינתו) ולכן ההתכתשות המשפטית של בנק ירושלים איננה יכולה לכפות עסקה על גוף שאינו רוצה אותה, מה שגם שהצעתו איננה בעלת יתרונות מובהקים. כל בר דעת היה מעדיף לעשות עסקה עם גוף עם עוצמה גדולה יותר (דיסקונט שווה כ-17 מיליארד שקל) בהשוואה לבנק קטנטן עם שווי של כ-550 מיליון שקל בלבד.
לגבי הטיעון הכלכלי: תמיד העדפתי לחזק בנקים בינוניים למען התחרות מאשר לחזק בנקים קטנים. מי שחושב שיותר ויותר בנקים בישראל יניבו יותר ויותר תחרות - משלה את עצמו. התחרות בבנקאות היא לא פונקציה של מספר המתחרים בו, בוודאי קטנים ולא משמעותיים - ובכלל, התחרות עוברת למישור אחר לגמרי: חדשנות וטכנולוגיה.
בבנק ירושלים, בבנק דיסקונט ובבנק מוניציפל בחרו שלא להגיב.