דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
להיות בעל טור אישי זו לא אחריות גדולה מי יודע מה, די זעירה כשחושבים על זה, אלא שגם כמות קטנה יכולה להצטבר לפעמים לערימה שאי-אפשר להתעלם ממנה או ללכת סביבה. רוצה לומר, הייתי מעדיף לכתוב על מיליון נושאים אחרים השבוע, אם רק הייתי מצליח לחשוב על כאלה, אבל אחרי כל-כך הרבה שנים שהקוראות והקוראים שותפים כל שבוע ובעל-כורחם לרגעים הטובים, הטובים יותר והטובים ממש בחיי, כמו גם באירועי היומיום הסתמיים, מעודכנים בגדול במצבי הבריאותי כמו בהצבעות שלי לכנסת, בחופשות שלי כמו בזיכרונות ילדותי, במחשבותיי כמו בימי ההולדת והחוגים של ילדיי - נראה לי לא הוגן שדווקא עכשיו, כשסוף-סוף יש לי (לדאבוני) משהו אמיתי, קשה, כואב ואולי אפילו בעל ערך לשתף - אשתבלל, אפנה את הגב ואשמור בלב. אף שבינינו, זה מה שהכי הייתי רוצה לעשות כרגע.
העיתונאית הדר קנה מאשימה את דרור פויר כי תקף אותה מינית
ובכל זאת, אספר לכם על הבושה. לא הבושה המוכרת שמשותפת לכולנו, הרי מי לא עשה בושות, מי לא טעה בחידון או שכח לסגור מכנסיים, מי לא המציא שקר אידיוטי, מי לא נתפס בקלקלתו? אז לא בושה כזאת. אני מדבר אתכם על רמות אחרות לגמרי. בתחילת השבוע ישבתי מול הילדים וסיפרתי להם שאבא היה שיכור והתנהג בצורה מחפירה לאישה בפאב, הטריד ודיבר לא יפה, ושהכול מפורסם בכל האינטרנט. לא בדיוק שיחה שאפשר להתכונן אליה לפני או להסיק ממנה מסקנות לגבי השיחות הבאות. הם הביטו בי בשתיקה. זה היה כמו סיוט של נפילה חופשית, רק שהייתי ער לגמרי כשנחבטתי בקרקעית התהום והתנפצתי לרסיסים על הרצפה של הסלון. מחפשים פעילות לחופש הגדול לכל המשפחה? יש לי עוד כמה רעיונות.
על כזאת בושה אני מדבר אתכם, משתקת, מפרקת לגורמים. בכלל לא תיארתי לעצמי שיש כל-כך הרבה בושה ביקום. אולי היא החומר האפל שממלא את החלל בין הגלקסיות ולא מקיים אינטראקציה עם שום דבר, כי להתבייש זה דבר שעושים לבד. לא סתם ביוש ציבורי הוא מהעונשים הוותיקים והאפקטיביים ביותר; אתה מרגיש כאילו הפכו אותך מבפנים החוצה וזרקו לאש.
ב.
אני לא מספר לכם את זה בשביל להתבכיין, להתחבב ובטח לא כדי להתקרבן. אני לא הקורבן פה. בסוף, עיקר הבושה וחשבון הנפש נובעים מהעובדה שהיוויתי איום על אדם אחר. משם הכול נגזר. התנצלתי, ואני מתנצל עכשיו שוב מכל הלב על העוול שגרמתי. השאלה כמה זמן עבר מהאירוע ועד הפרסום שולית בעיניי - מה, לפני שנה היה לי יותר קל להושיב את הילדים ולספר להם? לפני שנתיים היה לי יותר נעים מההורים והדודים? אחרי החגים האחייניות הצעירות שלי היו מקבלות את זה אחרת? כשמדובר בעניינים מהסוג הזה, כל הזמנים גרועים באותה מידה.
הסיבה שאני מספר את כל זה היא לא כדי להניח מאחוריי את מה שקרה ולשים את הכול בקופסה, אם זה אפשרי בכלל; הבנאדם לא באמת מניח שום דבר מאחוריו, הכול רק מתווסף ונערם וכל הקופסאות נקרעות מלמטה או מתהפכות. אני כותב את זה כדי לנסות ולהשפיע על העתיד. שהרי העבר כבר בעבר ואת מה שעשיתי אין לשנות, נותר רק לנסות ולשנות את מה שעוד לא קרה, ולעשות מה שביכולתי כדי להפוך את העולם למקום בטוח יותר לנשים. זה לא אמור לקרות בגלל הפחד מהבושה והביוש אלא בגלל ההבנה הפשוטה אך העמוקה שהאחר הוא אדם כמוך. אבל אם הפחד מהאפשרות לספר לילדים שלך שהטרדת אישה הוא שיעצור אותך מלהתנהג כמו חמור במקום אותה הבנה פשוטה - גם זה בסדר מבחינתי.
הייתי יהיר וטיפש כדי לאבד שליטה ולהתנהג בצורה שמנוגדת באופן מוחלט לכל מה שאני מאמין בו ולאיך שאני משתדל להתנהל בעולם. לא אהיה יהיר וטיפש שוב כדי להציג את מה שעשיתי ואת מה שקרה כמין מסע פנימי לשיפור עצמי, סיפור על איך הפכתי לאדם טוב יותר. ממש לא. זו לא תחנה בדרך, זה לא היה בלתי נמנע, וזה לא סימן מלמעלה או סצנת סיום של סרט מצויר. אני לא פינוקיו שהגורל גילף ומירק אותו במסכת ייסורים עד שהפך לילד אמיתי, טוב, טהור ונבון וכל יודע. אם כבר, להיפך; יש לי הרבה יותר ספקות, חרטות וסימני שאלה על כל מה שחשבתי שידעתי.