ז'ואאו פליקס, ההעברה הגדולה של הקיץ / צילום: רויטרס
עונת הציד בכדורגל האירופי הסתיימה השבוע עם סגירת חלון ההעברות הקייצי. זה היה חלון פרוע, שובר שיאים, שהוכיח בפעם המי יודע כמה שלכדורגל האירופי כמעט שאין גבולות. בשורה התחתונה, ההוצאה הכספית של הקבוצות בחמש הליגות הבכירות באירופה (אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה, צרפת) הסתכמה ב-5.5 מיליארד אירו - כך לפי דוח של פירמת החשבונאות דלויט.
זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שנשבר מחסום ה-5 מיליארד אירו בקיץ אחד על רכש. הנתון החדש ניפץ את השיא הקודם שנרשם בקיץ 2018 ועמד על 4.6 מיליארד אירו.
בכל חמש הליגות הגדולות הוציאו הקיץ יותר משהוציאו אי-פעם על רכש - בליגה הספרדית הסתכמה ההוצאה על רכש ב-1.37 מיליארד אירו, ולראשונה נחצה בה רף של מיליארד אירו בקיץ אחד; באיטליה נרשמה הוצאת שיא של 1.17 מיליארד אירו; קבוצות הבונדסליגה הגרמנית רכשו שחקנים ב-740 מיליון אירו; ובצרפת הסתפקו בנתון שיא של 670 מיליון אירו.
אלא שהכותרות הגדולות מעוותות מעט את המציאות. השוק בכללותו פחות סוער משנדמה. את הדוגמה הטובה ביותר לכך ניתן למצוא בפרמיירליג האנגלית - הליגה העשירה בעולם, הליגה הכי פחות הגיונית לכאורה בתחום הרכש.
ההוצאה של מועדוני הפרמיירליג על רכש הסתכמה הקיץ בשיא כל הזמנים, 1.55 מיליארד אירו. אבל בפועל ההוצאה נטו על רכש (רכישת שחקנים בניכוי מכירת שחקנים) לפי דלויט עמדה על 635 מיליון אירו.
במילים אחרות, קבוצת פרמיירליג הוציאה בממוצע על רכש 31 מיליון אירו נטו - 11% בלבד מהמחזור השנתי הממוצע של המועדונים באנגליה. זהו הנתון הנמוך ביותר בשבע העונות האחרונות, שבמהלכן כבר הגיעה ההוצאה בחלון ההעברות בקיץ לכמעט 17% מהמחזור. אם מביאים בחשבון שכמעט כל הקבוצות שומרות על רווחיות, הרי שמדובר בסכום סביר לגמרי.
מה קרה באנגליה שהעסק נרגע? קודם כול, הקבוצות מרוויחות הרבה יותר ולא מבזבזות הכול על רכש. בחמש העונות האחרונות עלתה ההכנסה הממוצעת לקבוצה ב-56% - ומסעות הרכש, מטורפים ככל שיהיו, לא מגיעים לסדר גודל הזה עדיין.
בנוסף, העלייה העקבית בשכר השחקנים בשנים האחרונות, שכבר הגיעה לרמה של 500 אלף ליש"ט לשבוע במקרים קיצוניים, מניחה בפני המועדונים סעיף הוצאה קבוע וכבד שמקשה מאוד על אירועי רכש פרועים.
אבל נראה שהסיבה המרכזית היא חוק שעבר בליגה האנגלית, שלפיו חלון ההעברות נסגר ערב המחזור הראשון של העונה. המשמעות: באנגליה הסתיימה חגיגת הרכש ב-9 באוגוסט, בעוד שבאירופה זכו הקבוצות לעוד שלושה שבועות ארוכים של פעילות.
הפער הזה הוא מאוד בעייתי לקבוצות האנגליות. מצד אחד, יש להן פחות זמן לסגור עסקאות גדולות - ולאלו לוקח לעתים להבשיל עוד כמה ימים או שבועות; מצד שני, האנגליות הופכות עם סגירת החלון באנגליה למטרת רכש על-ידי הקבוצות באירופה שעדיין פועלות בשוק ללא מגבלה.
משבר הברקזיט פוגע בקבוצות
את השפיות האנגלית אפשר להסביר גם בשתי קבוצות גדולות שסגרו את הברז: ליברפול שזכתה בליגת האלופות לא הרגישה צורך לתקן את הסגל ועסקה בעיקר בניסיונות לשמור עליו - היא רכשה שחקן אחד בלבד ב-1.9 מיליון אירו בלבד. צ'לסי, בעקבות האמברגו שהטילה עליה אופ"א בגלל מעבר על תקנות הפייננשל פייר-פליי, לא הייתה פעילה בשוק ורק מכרה שחקנים ב-136 מיליון אירו (בהם אדן הזאר ב-100 מיליון אירו לריאל מדריד).
פעילות ההעברות באירופה מושפעת מאוד גם מהשינוי בשערי המטבעות ומהאי-ודאות באנגליה סביב הברקזיט. הליש"ט שנשחקת משחקת תפקיד מרכזי - אם רק לפני ארבע שנים נהנתה הפרמיירליג מיתרון מול המועדונים בגוש האירו, בזכות יחס של כמעט אירו וחצי לליש"ט, את הקיץ הזה כבר עשו המועדונים באנגליה עם יחס המרה שהגיע בשלב מסוים ל-1:1.05 ליש"ט לאירו, שמשמעותו כוח קנייה הרבה פחות חזק.
לקבוצות אנגליות פחות כדאי לעשות היום עסקים בגוש האירו. וכך, מתוך 99 שחקנים שנרכשו בכסף על ידי קבוצות פרמיירליג, רק 34 עסקאות היו מול קבוצות היבשת בגוש האירו. כל השאר הן עסקאות בתוך בריטניה. בצד השני, הקבוצות האנגליות, שהמאזנים שלהן במטבע המקומי, יכולות ליהנות היום מעסקאות טובות בעבור מכירת שחקנים לגוש האירו.
לדוגמה, מנצ'סטר יונייטד שמכרה את רומלו לוקאקו לאינטר ב-80 מיליון אירו, קיבלה תמורתו 73 מיליון ליש"ט, סכום שהיה עומד על 61 מיליון ליש"ט אם העסקה הייתה מבוצעת ערב הכרזת הברקזיט לפני שלוש שנים.
הפער בין הערכות על הנייר למציאות בשטח
העסקה המעניינת ביותר של הקיץ היא זו שעשתה אתלטיקו מדריד - רכישת ז'ואו פליקס הפורטוגלי בן ה-19, ב-126 מיליון אירו. לא רק שזו הייתה ההעברה הכי גדולה הקיץ, אלא שמדובר בהעברה השלישית הכי גבוהה בהיסטוריה של הכדורגל. פליקס הוערך על ידי חברות שמתמחות בהערכת שוויים של שחקנים בסכום נמוך הרבה יותר - חברת החשבונות והייעוץ KMPG העריכה את השווי שלו בתחילת הקיץ ב-45 מיליון אירו; האתר transfermarkt שמתמחה בשוק ההעברות ובהערכות שווי נתן לו הערכה של 70 מיליון אירו.
איך הגיעה דווקא אתלטיקו, שלא נמנית עם הקבוצות העשירות או המכניסות בעולם, למצב שהיא משלמת על חלוץ ששיחק 13 דקות בלבד בעונה שעברה בליגת האלופות, סכום כה גבוה? "אפקט הלופ" המפורסם.
אתלטיקו שמכרה את אנטואן גריזמן לברצלונה עבור 120 מיליון אירו, מצאה את עצמה עם סכום כסף אדיר, שכמו במקרים דומים בעבר גורם מיד לעסקת נגד לא בהכרח הגיונית.
זה קרה לפני שנתיים גם לברצלונה, שמכרה את ניימאר לפריז עבור 222 מיליון אירו, וכעבור מספר חודשים רכשה את פיליפה קוטיניו מליברפול עבור 160 מיליון אירו (סכום שבהמשך הופחת בגלל אי-עמידה בתנאי יעד מסוימים) - כמעט פי שניים מהשווי המוערך שלו אז.
למה לקנות אם אפשר לשאול בזול
אלכסיס סנצ'ז הושאל הקיץ לאינטר, קוטיניו הושאל לבאיירן מינכן, חאמס סיים השאלה וחזר לריאל מדריד שנהנית משחקן הרכב בלי שנדרשה להוציא כסף לרכש. הרבה עסקאות של השאלת שחקנים ראינו הקיץ, במה שיכול להעיד כי הרגולציה של אופ"א מקשה בכל זאת על מועדונים להשתולל ללא גבולות.
עסקה במתכונת של השאלה טובה לעתים לשני הצדדים - הצד ש"נפטר" מהשחקן חוסך את עלויות השכר שלו וגם לא מאבד לחלוטין את הנכס; הצד שמקבל את השחקן, לא צריך להוציא עליו את סכום הרכישה המטורף, ובכך מקל על עצמו לעמוד ברף ההוצאה המותר של אופ"א ובתקנות "הברייק איבן".
לפי בדיקה של "פייננשל טיימס", בשנת 1992 רק 6% מכלל ההעברות בכדורגל האירופי בחמש הליגות הבכירות נעשו בעסקאות השאלה. עשור לאחר מכן עסקאות השאלה כבר תפסו 20% מכלל המעברים בין המועדונים, ואילו העונה היקף ההשאלות של שחקנים עלה ל-29% מההעברות. במילים אחרות, כל שחקן שלישי שעובר מועדון בחמש הליגות הגדולות עושה זאת בעסקת השאלה.
בחלק גדול מהמקרים הופכת ההשאלה למרכיב לבדיקת סיכונים, מעין "בדיקה לפני רכישה". קבוצות דורשות בהסכם ההשאלה אופציה לרכישה בתום תקופת ההשאלה. כלומר, אם השחקן היה טוב בשנת ההשאלה והוכיח את עצמו - אין סיבה שלא לרכוש אותו. לא מילא אחר הציפיות? חוזר למועדון האם שלו.