דעה: התלהטות יצרים בכנסים של הליכוד? כך נראית דמוקרטיה אמיתית

בימים אלה הליכוד היא המפלגה היחידה שמקיימת פריימריז להנהגת התנועה. דווקא מתוך הליכוד מגיע איום ממשי על המשך כהונתו של ראש הממשלה והמפלגה מנהלת עשרות רבות של כנסים ברחבי המדינה ומשמיעה דעות שונות ומגוונות, לעתים תוך התלהטות יצרים ומאבקים מילוליים. שוב - אולי זה לא יפה, אבל זוהי דמוקרטיה.

המראות שעלו לפני מספר ימים מאסיפת מרכז הליכוד יכולים לייצר אצל כל אחד תחושה כפולה. מצד אחד, כל אחד מאיתנו אוהב לחשוב על עצמו כאדם רציונלי, מכבד, שדעותיו מנומקות היטב. לכן, לא ניתן שלא לחוש סלידה מצפייה בעסקנים פוליטיים שמסיתים אחד נגד השני, שלא מאפשרים לנואם להשלים משפט ומשתמשים בסגנון דיבור שאנחנו מעדיפים להימנע ממנו ביומיום.

אבל, אפשר להרגיש גם אחרת ולראות חגיגת דמוקרטיה אמתית. עוד מתקופת ערי המדינה ביוון העתיקה, דמוקרטיה אף פעם לא הייתה שקטה. אלא רוויית יצרים ומתרכזת באינטרסים קיומיים והישרדותיים. כל כולה המוניות, קולניות, צעקות ויצרים שעולים על גדותיהם. ובליכוד יש קריאת תיגר על המנהיג הבלתי מעורער, יש ויכוחים, יש עימותים. יש תנועה יצרית שלא עוצרת לרגע, סוחפת ומעוררת שותפות ומעורבות.

בימינו, גם בארה"ב, ערש הדמוקרטיה הליברלית, ניתן לראות בתקשורת ובאסיפות של המועמדים הדמוקרטים את אותם ביטויים קולניים, את אותן צעקות ואמוציות - בדיוק כמו במרכז הליכוד. נכון שבזמן עימותים טלויזיוניים הקהל שקט וממושמע. אבל זהו איננו קהל פוליטי אלא קהל מוזמן של המשתתפים בעימות ומקורבי תקשורת.

מי שחושב שמן הצד האחר של האטלנטי, באי הבריטי המצוי בעיצומו של משבר הברקזיט, המצב יותר טוב - טועה. גם שם יש צעקות, עלבונות והטחות אשמה שלא עולים בקנה אחד עם הדימוי של הג'נטלמן הבריטי המאופק. אפילו במורשת הפוליטית שלנו, של הציונות, משלא ניתנה לברנר רשות הדיבור בוועידת התנועה, הוא טבע את המונח האלמותי "זכות הצעקה".

לעומת זאת, בואו נחשוב על הפעמים שאנחנו צופים באסיפות המתוקשרות של המפלגה שמתיימרת להיות אלטרנטיבה לליכוד, כחול לבן. הן מנומסות, מפוקחות, מתוזמרות, מריעות למנהיג ומלאות שביעות רצון ולעתים גם זחיחות.

מה מסתתר מאחורי החזות הנעימה הזו? - האמת צריכה להיאמר: מאחוריהן מסתתרת שיטה דיקטטורית של מועמדים מטעם עצמם, או מטעם המנהיג. חלקם לא התמודד מעולם במערכת בחירות פנים-מפלגתית ורובם ככולם הם מינויים של מנהיגי המפלגה או מקורביהם. נעדר משיטה זו הגרעין המרכזי של דמוקרטיה, והוא הזכות להיבחר. הזכות הזו היא הבסיס של השיטה הדמוקרטית שמעבירה את הכוח מהעם אל הענקים הנבחרים.

ההבדל בין שתי השיטות דומה מעט להבדל בין ירושלים לבין תל-אביב. ירושלים נתפסת כעיר הומוגנית עם מאפיינים ימניים, דתיים ולאומיים. עיר שהקדושה אופפת אותה. לתל-אביב לעומת זאת, דימוי של עיר פלורליסטית, ליברלית, ססגונית וחוגגת.

אבל אני מציע לכל אחד מאיתנו לדמיין עצמו מטייל ברחובות ירושלים ותל-אביב. האם לא נראה בירושלים ערב רב של אנשים? - חרדי לבוש שחורים, דתי-לאומי עם כיפה סרוגה לראשו, ערבי בגלבייה וכפייה, צעירה חשופת כתפיים וצעיר עם נזם באף. סוג של חגיגה, של אקלקטיות אנושית. ועכשיו בואו נדמיין את עצמנו מסתובבים ברחובות תל-אביב. האם לא כולם ייראו פחות או יותר אותו הדבר? כאילו והליברליות הישראלית בוחרת בשמרנות חיצונית כקולקטיב. פריצת גבולות נותרת באזור החיים הפרטי.

צריך להודות באמת: מרכז הליכוד הוא חגיגה אמיתית של דמוקרטיה. ככה דמוקרטיה נראית ונשמעת. דמוקרטיה היא דבר קולני מלא ברגש. בעוד ההתכנסויות של כחול לבן, שמתנהלות בקול ענות חלושה, באפרוריות לקונית, אינן דמוקרטיה.

בסופו של דבר, לקראת הבחירות הכלליות המערכת המפלגתית כולה מתייצבת מאחורי המועמד הנבחר. המפלגה הרפובליקנית האמריקאית חשה מבוכה גדולה לאור העובדה שדונלד טראמפ בכל זאת קיבל את המועמדות לנשיאות, לאחר פריימריז רוויים בתגרות לשוניות, עלבונות וסקנדלים. אולם, כאשר הוא נבחר, כל הרפובליקנים, למרות שלא אהבו את התוצאה, התייצבו מאחוריו. בבריטניה, השמרנים תומכים בג'ונסון למרות שישנם חילוקי דעות מהותיים בין חברי המפלגה ובינו בנושא הברקזיט. ובצד השני של המפה הפוליטית באי הבריטי, חברי הלייבור תומכים בג'רמי קורבין למרות העובדה שהוא מפסיד פעם אחר פעם את הבחירות. עד בחירת המנהיג, זוהי חגיגה דמוקרטית. מרגע שהמנהיג נבחר, השורות מצטופפות.

מפלגות השמאל הישראלי המציאו פטנט חדש. הם משנים את הסדר הטבעי של הדמוקרטיה. קודם קובעים מי יהיה המנהיג ורק לאחר מכן מייצרים את הפוליטיקה. זהו היפוך יוצרות של הדמוקרטיה. ואולי זה מה שחסר לשמאל בישראל - אותו יצר משחרר של רגשות, אינטרסים, וכחנות ומאבקים. אולי ביום שהסדר הטבעי של הדמוקרטיה יחזור לאפיין את השמאל בישראל, אולי אז הוא ידע לנצח בחירות. 

הכותב הוא יו"ר קבוצת ת.א.ר.א לייעוץ אסטרטגי, כיהן כמזכיר הממשלה בשנים 2006-2009