מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד ושר האוצר משה כחלון / צילום: ליאור מזרחי
שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר, טוען בטורו בשבוע שעבר ב"גלובס" שמצב הכלכלה הישראלית מצוין והתמקדות בגירעון לא רק שאינה סבירה אלא שהגירעון אינו באמת בעייתי, ולראיה היחס בין החוב הממשלתי לתוצר נמצא במגמת צמצום ודירוג האשראי של ישראל לא ירד.
בטורו מדגיש באב"ד, כמו בראיונות רבים לתקשורת, שהוא פקיד. פקיד נתפס בציבור כאיש מקצוע, זאת בשונה מהפוליטיקאי שסובל (ובצדק) מדימוי של מי שמוכן לעוות את הנתונים במטרה לתמוך בעמדתו. באב"ד הוא אכן פקיד בכיר בתפקידו, אבל פוליטיקאי באופן שבו הוא מספק יחסי ציבור לכלכלת ישראל, ובעיקר לפטרונו, שר האוצר משה כחלון, תוך הולכת שולל את הציבור. הבה נראה:
באב"ד מתייחס להבדלים בין ישראל לבין מדינות ה-OECD כאשר הוא סבור שהדבר משרת את טענותיו. כך למשל הוא מציין את נטל הביטחון החריג בישראל. אבל הוא מתעלם מהבדל חשוב: קצב הצמיחה החריג של האוכלוסייה.
האוכלוסייה בישראל צומחת בשיעור הקרוב לשני אחוזים לשנה, הרבה יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, שברובן שיעורי הילודה נמוכים.
באב"ד משווה את הצמיחה הכלכלית של ישראל לזו של מדינות ה-OECD, וטוען שישראל מצטיינת. בגרף שהוא מציג, צמיחת התוצר בישראל אכן מהירה הרבה יותר מזו של הממוצע ב-OECD. אבל צמיחה חשובה בגלל שהתוצר קשור לרמת החיים ולרווחה של הציבור. ככל שמדינה מייצרת יותר כך היא יכולה להשקיע יותר למען העתיד ולצרוך יותר בהווה, גם צריכה פרטית וגם ציבורית. אך ברור שרווחה תלויה בתוצר לנפש ולא בתוצר הכולל. באב"ד הרי לא סבור שהודו היא מדינה עשירה משום שהיא מייצרת יותר מישראל. הודו היא מדינה ענייה בגלל שאזרחיה עניים - התוצר לנפש בהודו נמוך.
אבל באב"ד מתעלם מעובדה פשוטה זו, עובדה ברורה לחלוטין לכל פקיד במשרד האוצר, בוודאי לפקיד הבכיר ביותר, ומשווה את הצמיחה של סך התוצר בישראל לצמיחה בממוצע מדינות ה-OECD ולא את הצמיחה בתוצר לנפש.
זו פשוט הונאה - המושג צמיחה כלכלית מתייחס לצמיחת התוצר לנפש, וכאשר משווים את התוצר לנפש התמונה שונה מאוד: ישראל כבר לא בולטת לטובה.
בתקופת כחלון הצמיחה לנפש נמוכה ממדינות ה-OECD
הכלכלה הישראלית צלחה יפה את משבר 2008 וצמחה מהר יותר ממדינות ה-OECD, אבל בתקופת השר כחלון התמונה שונה. התוצר לנפש בישראל צמח בממוצע בחמש השנים האחרונות ב-1.3% לשנה, פחות מהצמיחה ב-OECD בתקופה זו: 1.6% בממוצע לשנה. ובכן, אין להתפארות של באב"ד, כמו גם זו של כחלון ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, בצמיחה המרשימה בסיס סביר.
גירעון (ההפרש בין הכנסות הממשלה ממסים לבין הוצאות הממשלה) מגדיל את החוב, והחוב הוא נטל על העתיד. כל שקל גירעון מגדיל את החוב בשקל (שקל נושא ריבית). אבל את העובדה הזו נוח להסוות בהתבוננות על היחס בין החוב לתוצר. וקצב גידול האוכלוסייה שבאב"ד מתעלם ממנו, משחק תפקיד מרכזי גם כאן. ככל שהאוכלוסייה צומחת מהר יותר, התוצר הכולל צומח מהר יותר, וכך קל יותר לצמצם את יחס החוב תוצר בגירעון נתון. המכנה (התוצר) פשוט גדל מהר יותר יחסית למונה (החוב).
גירעון דומה מאוד לתרגיל פירמידה. צורכים היום על חשבון דורות העתיד, ובישראל אנחנו יכולים להטיל נטל גדול יותר על הדורות הבאים - הילדים, הנכדים והנינים שלנו, פשוט בגלל שיש לנו הרבה צאצאים (בהשוואה למדינות ה-OECD). באב"ד מחמיא לעצמו ולפטרונו על כך שיחס החוב תוצר לא גדל בהשוואה למדינות המפותחות, ושוב מתעלם מהנסיבות המיוחדות של המשק הישראלי.
חמור מזאת, הוא גם מתעלם מצמיחת האוכלוסייה ובצורך שהיא יוצרת להשקעה. האוכלוסייה הגדלה מאפשרת גירעון גדול, אבל אוכלוסייה גדלה מחייבת השקעה ממשלתית מסיבית בתשתיות רק בשביל לעמוד במקום. בשביל לשמור על תשתיות חשמל, מים, ביוב, כבישים, תחבורה ציבורית, מבני ציבור, ובנייה למגורים, ברמה קבועה לנפש, יש להגדיל את מלאי התשתיות והמבנים בישראל בשני אחוזים כל שנה. אבל אנחנו לא רוצים לעמוד במקום.
ישראל, בהשוואה למדינות המפותחות, סובלת מפיגור אדיר בהיקף התשתיות. אם הממשלה, בהובלת שר האוצר וראש הממשלה, הייתה מנצלת את היכולת להגדיל גירעון במטרה לממן את התשתיות הנדרשות לאוכלוסייה הגדלה, לא הייתי מלין. אפשר להפיל את נטל הגירעון על דור העתיד, אם הגירעון נועד לרווחת דור העתיד. אבל זה לא המקרה.
הגירעון נוצר למימון שוטף של מגוון "מתנות"
השר כחלון הגדיל את ההוצאה ואת הגירעון למימון צריכה שוטפת: מגוון מתנות שהוא חילק לקבוצות שונות באוכלוסייה, כמובן על חשבון הציבור בעתיד, ועל חשבון השקעה בתשתיות. מיותר לציין שיש הבדל בין חוב למימון השקעות חשובות לבין חוב למימון הוצאות שוטפות, אבל גם מההבדל הזה באב"ד מתעלם.
אחת הטענות המדהימות של באב"ד מבוססת על ציטוט של נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, שאמר כי הזמן לתקן את הגג הוא דווקא כאשר השמש זורחת. באב"ד מוסיף ש"הנתונים הכלכליים מעידים כי נכון לעכשיו השמש בישראל זורחת." ובכן, צודק באב"ד - אכן המשק הישראלי נמצא בתעסוקה מלאה (כלומר אינו במיתון), אבל מהמסקנה שזה הזמן "לתקן את הגג" - כלומר להתכונן לתקופה קשה - באב"ד פשוט מתעלם!
לצד צמיחה כלכלית, משקים מודרניים מאופיינים במחזורי עסקים - מעברים מתקופות של צמיחה לתקופות של מיתון. מדיניות כלכלית אחראית מנסה למתן את התנודתיות בצמיחה הכלכלית, ובעיקר לצמצם את הפגיעה בהכנסה בתקופות של שפל. מדיניות אחראית מאופיינת לכן בגישה שמרנית בתקופות של צמיחה: הימנעות מגידול, מעבר לתוואי הרב-שנתי, בהוצאה, וצמצום הגירעון והחוב למען הימים הקשים שיגיעו. ואכן, אם הגירעון הגבוה שיצר כחלון היה תוצאה של מיתון, לא הייתי מלין. בזמן מיתון גביית המיסים יורדת, ולא רצוי לקצץ בהוצאות, קיצוץ שיכול להעמיק את המיתון. יתרה מזו, גירעון שהוא תוצאה של מיתון אינו גירעון מבני, הוא גירעון זמני, אבל כחלון במדיניותו הכניס את המשק הישראלי לגירעון מבני, ולא דאג לתקן את הגג למרות שהשמש זרחה.
באב"ד מציין בגאווה את "הנומרטור" שהממשלה קיבלה על עצמה. הנומרטור מחייב את הממשלה להעמיד מקור תקציבי לכל התחייבות להוצאה בעתיד. מדובר באמת באימוץ כלל חשוב מאוד שבכוחו לחסל את התופעה של התחייבויות מופרזות לחלוקת תקציבים בעתיד, מבלי ליצור גירעון בהווה. אבל הממשלה במידה רבה, ואת זה כמובן באב"ד לא טורח לציין, פשוט מתעלמת מהמגבלות שהיא הטילה על עצמה. באב"ד עצמו הודה בכך, למשל כאשר ניתנה תוספת אדירה לשכר וגמלת השוטרים בגין "העדר ביטחון תעסוקתי," שאין להבטחה הזו מקור תקציבי.
לסיכום, המשק הישראלי אינו במיתון, ושר אוצר אחראי היה מצמצם את הגירעון ובוודאי לא מרחיבו על חלוקת מתנות שונות ומשונות והתחייבויות חסרות אחריות להוצאה עתידית. אבל ממשלת ישראל בהובלת כחלון ונתניהו, מעדיפים את הפופוליזם לטווח הקצר, על חשבון העתיד, ובאב"ד הפקיד הפוליטי, מוליך את הציבור בישראל שולל בניסיונו להגן על מדיניותם.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה בבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ווריק באנגליה