מה העסיק את המצביעים בסבב ג' והאם הפוליטיקאים מדייקים

בשטח, פנים אל פנים, פוליטיקאיות ופוליטיקאים מדברים עם הציבור אחרת מאשר ברדיו, בטלוויזיה וברשתות החברתיות. הם לא שוכחים את דפי המסרים בבית, אבל רוב הזמן משאירים אותם בכיס.

בשבועיים האחרונים הסתובבנו, תחקירני המשרוקית, במפגשי בחירות ברחבי הארץ, והקשבנו לטענות ולטיעונים של המועמדים. זה לא היה מדגם מייצג לחלוטין; לא הצלחנו לדגום את ישראל ביתנו ואת המפלגות החרדיות, וכמעט כל הפוליטיקאים ששמענו היו גברים. ובכל זאת חזרנו עם מסקנות.

בראיונות טיפוסיים בתקשורת, השאלות שמוצגות לפוליטיקאים שאובות לעתים קרובות מתפריט דל של כותרות הימים האחרונים. יעל מרום ניתחה לאחרונה באתר "העין השביעית" ראיון בן 12 וחצי דקות שנתן בני גנץ לדני קושמרו ב"אולפן שישי": 16 שאלות עסקו בפרשת המימד החמישי; 7 עסקו באפשרות שכחול לבן תקים קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת; ושתי השאלות האחרונות נגעו לזוטות מעולם הקמפיינים. אף מילה על תחבורה, תעשייה, מיסוי או אקלים.

במפגשים ישירים זה אחרת. לא פעם הם אורכים יותר משעה. יש כיבוד. הקהל מגיע בכוונה לשמוע, ולעתים קרובות הוא גם מכתיב את נושאי השיחה. מה שמטריד את ותיקי העבודה בקיבוץ מעגן מיכאל לא מעסיק ליברלים צעירים בלב תל אביב או מתנחלים באריאל.

1. יותר תכל'ס מטקטיקה

תרגילים פוליטיים, השמצת יריבים ואסטרטגיות תעמולה, עניינים שגודשים את הסיקור בעיתונים, וגם את השיח ברשתות החברתיות - נדחקים לשולי המפגשים הפוליטיים. פה ושם זה קרה: בחוג בית בכפר סבא שאל מישהו את איימן עודה אם יסכים להמליץ שוב על בני גנץ; שואלת מתוסכלת בכנס של כחול לבן הקשתה על גבי אשכנזי "למה במודעות לא רואים אתכם במדים?", ותומכת של נפתלי בנט התפלאה "למה אתה לא עונה לנתניהו שתוקף אותך?!". ובכל זאת, בהשוואה לרדיו ולטלוויזיה, שמענו הרבה יותר תכל'ס.

הכנסים שמקיים בנימין נתניהו ברחבי הארץ הם דוגמה לכך. הוא אמנם תוקף את המתנגדים וממריץ את הליכודניקים להצביע, אבל גם מציג בהרחבה נתונים כלכליים על צמיחת המשק בתקופתו, על האבטלה, על מחירי הדיור, אפילו על אי-שוויון. בדקנו כמה מהטענות שלו: לפעמים הן מוגזמות, אבל לרוב לא רחוקות מאוד מהמציאות. בכנס של ניר ברקת, שר האוצר המיועד של נתניהו, הכלכלה שוב תפסה מקום מרכזי, בין השאר כי הוא התארח בלשכת המסחר בתל אביב.

אבל שני דברים מבדילים את המופעים של נתניהו מרוב הכנסים וחוגי הבית ששמענו: האחד, היעדר שאלות מהקהל; השני, הזמן הרב שמוקדש למדיניות הכלכלית. ויש קשר בין הדברים.

2. לא שואלים על כלכלה

כשבוחרים מהשורה קובעים את השאלות, הם כמעט לעולם לא שואלים על כלכלה. לתעשיינים שבאו לשמוע את ברקת היה מטבע הדברים עניין מגזרי בניהול המשק: הם רצו לשמוע על ההתעמרות לכאורה של הממשלה במעסיקים, על קידום תעסוקה בפריפריה ועל תמיכה בחקלאות. גם גבי אשכנזי, בהוד השרון, נשאל על משבר החקלאות. אבל קהלים ביתיים אחרים התמקדו בדאגות אחרות.

ברוב האירועים שהלכנו אליהם הוקצה רוב זמן המפגש, ולפעמים כולו, לשיחה פתוחה. מי שהגיע לגני התערוכה בתל אביב לשמוע את ראשי כחול לבן קיבל כמנה ראשונה "ראיון" שהעניק גנץ לשותף יאיר לפיד. גנץ ניצל את ההזדמנות כדי לנתח את האיומים הביטחוניים מצפון, דיבר על חיזבאללה ועל המיליציות השיעיות, ונגע גם בסוגיה כלכלית מרכזית במצע המפלגה: ההבטחה להשקיע בבריאות בלי להעלות מסים. אחר כך זכות הדיבור עברה לבוחרים, ואלה לא ביקשו לשמוע מנין יבוא הכסף לסעיף הזה. השאלות התמקדו בפערים מגדריים ובנישואים אזרחיים.

יאיר גולן, שהופיע בפאב בנאות אפקה, הודיע מראש שבחר להתמקד בסיום השליטה הישראלית בשטחים, ומונולוג הפתיחה שלו הוקדש לסקירה גיאופוליטית. השומעים והשומעות, לעומת זאת, רצו שידבר על היחסים הפנימיים בין מרצ, גשר והעבודה, וגם הזכירו את "נאום התהליכים" שפרסם אותו. מישהו היה מוטרד מהרכש הממשלתי מהתעשיות הביטחוניות.

גם אצל מועמדים אחרים, המפגש הישיר מחוץ לאולפנים מאפשר לכל אחד להתמקד בתחום מומחיותו, או לפחות בתחום שבו הוא מתיימר להתמחות. בבית אבא חושי בחיפה שמענו מפגש משותף עם נציגים של שלושת אגפי הרשימה של גולן, העבודה-גשר-מרצ. הם ערכו חלוקת עבודה מסודרת: אילן גילאון (מרצ) נאם תשע דקות על הצורך הפוליטי להתאחד למרות ההבדלים; אורלי לוי-אבקסיס (גשר) הקדישה 35 דקות לבעיות רווחה - נוער בסיכון, משבר הבריאות ופערים בין מרכז פריפריה (35 דקות); והיו"ר עמיר פרץ דיבר כחצי שעה על הזירה המדינית - הסדרה מול הפלסטינים בעזה, הפירות הכלכליים שצפויים מהסכם שלום, חתירה להסדר מדיני בגדה המערבית ושמירה על ירושלים. הם, כמו נתניהו, לא השאירו זמן לשאלות.

מה עוד דחוף לישראלים לשאול את הפוליטיקאים כשיש להם הזדמנות? בקיבוץ מעגן מיכאל, החברים ביקשו מניצן הורוביץ ומעמר בר לב (העבודה-גשר-מרצ) לדבר על פסילת היבא יזבק ועל תוכנית המאה. בבת ים, אחד מבאי בית הכנסת "שלום ורעות" רצה לשמוע מפי נפתלי בנט מתי יסדירו את מעמד "השומר החדש". בשני חוגי בית של הרשימה המשותפת בכפר סבא ובפלורנטין בתל אביב, האורחים שאלו את איימן עודה ואת אחמד טיבי על חוק השבות, על הסדרים מדיניים, על משבר האקלים, על רצח נשים, על רפואה אלטרנטיבית וגם על פגישות עם נתניהו. הכול חוץ מכלכלה.

שני המפגשים האחרונים התקיימו בעברית, למרות שהקהל היה מעורב, וכלל גם ערביות וערבים. לצערנו לא הצלחנו לסקר את הכנסים שערכה הרשימה המשותפת ביישובים ערביים. האם בתפריט הסוגיות שהעלו הבוחרים שם היו יותר מנות כלכליות? אין לנו תשובה על כך.

ענייני כלכלה צצו פה ושם בנאומים המוכנים מראש. טיבי התפאר בחוק שחוקק לפיצוי הסובלים מביטול טיסות; הוא טען שהוא הניב לנפגעים 50 מיליון שקל, טענה שאינה מופרכת, אבל לא הצלחנו לאמת אותה.

בר לב סיפר לקיבוצניקים איך כראש השדולה החקלאית נאבק בכוונת שר האוצר לפיד לצמצם תקציבים לקיבוצים ותיקים (בדקנו וזה אכן קרה). עודה הזכיר שיתוף פעולה עם שר האוצר משה כחלון להגברת התעסוקה של נשים ערביות.

3. מתקדמים מעבר לסיסמאות

בדיאלוג עם קהל אוהד, בלי שעון שנושף בעורפם, פוליטיקאים יודעים להציג טיעון בהרחבה ואפילו בסבלנות. גם אלה שהמצלמות חושפות אצלם לפעמים פתיל קצר. כשהטיחו בברקת ביקורת על המדיניות הכלכלית של הליכוד, הוא לא הגיב במגננה אלא הסביר באורך רוח את שיטת הניהול שלו.

חלקם מרשים לעצמם להיות מסויגים יותר, ולכן שוגים פחות. שר המשפטים אוחנה דיבר בבר "הונולולו" בכיכר דיזנגוף עם אנשים צעירים שלעתים נשמעו רדיקלים יותר ממנו, ולכן, בניגוד להופעותיו בתקשורת, שימש לפעמים כגורם ממתן.

כשמישהו תבע לפרסם את ההקלטות "המרשיעות" של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ענה שאין לו ידיעה אם הן באמת כאלה. כשנשאל למה לא אוכפים כראוי את החובה לרשום מאגרי מידע, הודה אוחנה שאין לו מושג - "במשרד המשפטים יש 5,000 עובדים ועשרות יחידות. גם אדם משכיל כמוני וכמוך לא מכיר את כולם", סיכם.

במפגשים המצומצמים, שבדרך כלל אין בהם תקשורת, הפוליטיקאים גם מודים ביתר חופשיות במחלוקות פנימיות. יאיר גולן דיבר בזכות שיחות ישירות עם חמאס להסדרה בעזה, וציין בגלוי שיו"ר הרשימה פרץ חולק עליו לחלוטין. זה נכון: פרץ הצהיר שיהיה מוכן לדבר רק עם הרשות הפלסטינית. עודה, איש חד"ש שמוביל רשימה ששותפות שבה עוד שלוש מפלגות, נשאל על העמדות של רע"מ לגבי ביגמיה, ועל התנגדותה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. הוא הודה שהרשימה "לא מושלמת". אחמד טיבי, בתשובה לשאלה דומה, אמר: "אין מפלגה שתומכים ב-100% מעמדותיה".

4. הותקלת? אל תמהר לשלוף

יש פולטיקאים שמגיבים להתקלות בשליפה - ונכשלים. כתבנו בשבועות האחרונים על כמה מקרים כאלה. גבי אשכנזי סיפר לקהל שכבר עשרות שנים לא הוקם בישראל בית חולים ציבורי, וכשהעירו לו שאסותא הוא כזה, קבע נחרצות שהוא מוסד פרטי. אשכנזי טעה - בית החולים אסותא החדש שנפתח לפני כשנתיים באשדוד שייך למעשה למערכת הרפואה הציבורית.

יאיר גולן, בניסיון להרגיע את מצביעי השמאל החושדים באורלי לוי-אבקסיס, סיפר שאביה תמך באוסלו ובהתנתקות, וכשאחת המאזינות הוסיפה "והלך עם ברק" הוא מיד חזר על דבריה.

הראינו כאן בימים החולפים שרוב פרטי התיאור ההיסטורי של גולן, תהיה אשר תהיה הנגיעה שלהם ללוי-אבקסיס, מטעים, ושדוד לוי התפטר מהממשלה של אהוד ברק בעקבות פסגת קמפ דיוויד.

האם הם יודעים לתקן את עצמם? עודה, כשהסבנו את תשומת לבו לנתון שגוי שציין (הבדואים אינם 70% מתושבי הנגב, אלא רק 30%), הודה בבלבול ומסר "טוב שיש גופים כמו המשרוקית שידייקו את הנתונים". אבל גולן, בראיון ברשת ב' שנערך אחרי פרסום הבדיקה שלנו, התבצר בצדקתו וטען שב"גלובס" מדקדקים בקטנות.

ההתעלמות הבוטה ביותר מתיקונים שמורה לראש הממשלה, שמספר בכל מפגש בחירות את הסיפור על 300 אלף מצביעי הליכוד הרדומים - כשמונה מנדטים - ש"נשארו בבית בבחירות האחרונות".

המשרוקית היא רק אחד מכמה גורמים שהראו שאין לטענה הזאת שום בסיס, אבל לא זו בלבד שנתניהו ממשיך להפיץ אותה - גם מועמדי ליכוד אחרים, כמו אמיר אוחנה, חוזרים עליה מילה במילה בכנסים שלהם. 

 סליחה על השאלה - מתמודדים