יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין / צילום: יונתן זינדל
מילים רבות נשפכות על התנהלותו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין סביב בחירת יו"ר קבוע לכנסת ה-23, ועל ההתערבות של בג"ץ שכפה עליו למלא אחר בקשת הרוב. הנשיאה אסתר חיות כינתה את הסירוב הנמשך של אדלשטיין לאפשר הצבעה במליאת הכנסת על בחירתו של יו"ר קבוע לכנסת, למרות בקשת רוב סיעות הבית המונות יחד 61 ח"כים, ככזה ש"חותר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי ו"פוגע במובהק במעמדה של הכנסת כרשות עצמאית וגם בתהליך המעבר השלטוני".
אבל ההסבר למה אותה התערבות של בג"ץ הייתה הכרחית הוא הרבה יותר פשוט וכמעט טריוויאלי. הטיב לנסח אותו בתמצית, השופט עוזי פוגלמן: "הסמכות של יו"ר הכנסת לקבוע את סדר היום של הכנסת מאפשרת להסדיר את החיים 'הפנים פרלמנטריים', תוך התייחסות לכמות ומהות הנושאים המצויים על שולחנה של הכנסת. הסמכה זו להסדרה כאמור, אין משמעה הסמכה להתעלמות מבקשת רוב חברי הכנסת לקיים הליך סטטוטורי שמתחייב מחקיקת יסוד בשל השקפה רעיונית או פוליטית בה מחזיק יו"ר הכנסת בפועל". ובמלים אחרות: בג"ץ הבהיר כי אדלשטיין עשה שימוש לרעה בסמכותו ולכן חרג ממנה.
כל כך פשוט. כל כך הגיוני. על מה בכלל יש להתווכח? אבל כמובן, הוויכוח יימשך. כי אדלשטיין, יריב לוין, שר המשפטים, אמיר אוחנה, שרת המשפטים לשעבר, ח"כ איילת שקד, ובכירי הימין האחרים שמובילים כבר הרבה זמן את המאבק לצמצום כוחו של בג"ץ כנראה לא כל כך מתעניינים בהגיון הפשוט של הדמוקרטיה. הם כל כך אוהבים לשנן את הסיסמה שהרוב קובע, ולא שופטי בג"ץ. והנה, פתאום, כשזה לא נוח להם, הם מסרבים לתת לרוב לקבוע. עכשיו, בג"ץ הכריח אותם להיענות לדעת הרוב. לתוצאות הבחירות.
צלילה של הדמורקטיה
קודם להחלטת בג"ץ, אדלשטיין נימק באריכות את החלטתו להתבצר בסירובו להעמיד את נושא בחירת יו"ר הכנסת בימים הקרובים. הנימוק המרכזי שלו היה ש"בכוונתי להעמיד את נושא בחירת יו"ר הכנסת על סדר יומה של הכנסת 'בהקדם האפשרי', ככל שהנסיבות יצדיקו זאת, למן הימים הקרובים ועד ו'לא יאוחר מהמועד שבו תכונס הכנסת לצורך כינון הממשלה', כלשון תקנון הכנסת שמחייב גם אותי".
מה שאדלשטיין שכח אך, שופטי בג"ץ לא שכחו כמובן, הוא שתקנון הכנסת שהוא כה דבק בו, נמצא בנחיתות נורמטיבית גדולה ביחס להוראת סעיף 20(א) ל"חוק יסוד: הכנסת". סעיף שקובע כי "הכנסת תבחר מבין חבריה יו"ר וסגנים ליו"ר"; ובמילים אחרות - שהסמכות לבחור יו"ר היא אצל מליאת הכנסת ויש לאפשר לה זאת.
בכלל, ההתנהלות של הממשלה בראשות בנימין נתניהו, בשבועות האחרונים מובילה אותנו צעד אחד או שניים לפני התהום. למרבה המזל, כנראה שלא ניפול אל התהום. אבל אם חלילה ניפול אליה, יהיה קשה מאוד לטפס חזרה. ואני לא מדבר על מגפת הקורונה המפחידה, אלא על הניצול של הסיטואציה הקשה הנוכחית כדי לנער כל אבק של התנגדות לצעדי הממשלה או ביקורת עליהם.
נכון לכתיבת שורות אלה, הליכוד מחרים את ההצבעות במליאת הכנסת. אם הוא יסרב למלא אחרי פסק דין של בג"ץ לכנס עד מחר (ד') את הכנסת ולבחור ביו"ר זו כבר תהיה צלילה של הדמוקרטיה הישראלית אלי התהום. זה כנראה לא יקרה. יש גבול לכל דבר. ואפילו כמה שרי הליכוד שמילאו פיהם כדגים בתקופה האחרונה נוכח מתקפות על בג"ץ, השר גלעד ארדן, למשל, הבהירו כי יש לכבד את פסיקות בג"ץ אחרת נדון עצמנו לאנרכיה. כך עשה, למשל, גם ח"כ מתן כהנא מ"ימינה". (עם זאת, העובדה שארדן וכהנא זכו לתשואות על אמירות שאמורות להיות מובנות מאליהן בדמוקרטיה, מלמדת עד כמה מצבנו גרוע).
כמי שקפאו שד
לפני שנים רבות (מדי), בהיותי תלמיד בית הספר היסודי בקיבוץ הזורע, היה נהוג שכל כיתה בביה"ס מקבלת אליה עיתון אחד, בודד, מדי יום, כדי שכל ילדי הכיתה יוכלו לעיין בו. התפקיד הנחשק ביותר היה להיות "הילד שמביא את העיתון" ממזכירות הקיבוץ, כי מי שזכה להביא את העיתון מהמזכירות, יכול היה להתעכב בדרך מהמזכירות ועד הכיתה ולקרוא אותו מתחילתו ועד סופו לפני שהוא נפל שלל בידי שאר הילדים.
ואיך נבחר הילד שמביא את העיתון לכיתה? כמו תמיד, באופן דמוקרטי בתחילת השנה לצד הבחירה בהרכב ועדת כיתה, ועדת קישוט, וכו'. והנה, בתחילת כיתה ד' ביקשה ממני המחנכת, חדווה, לגשת ללוח ולנהל את ההצבעה לכלל הוועדות. ואני זוכר שברוב עורמתי, ובעיקר ברוב שחיתותי, ניהלתי את ההצבעה לוועדות, אבל דילגתי באלגנטיות מעל הליך הבחירה לתפקיד "הילד שמביא את העיתון". וכך, ניצלתי את הסמכות שניתנה לי להשתלטות עוינת ומושחתת על התפקיד הנחשק. ואני מספר לכם את זה כי ההתנהלות של אדלשטיין הזכירה לי את ההתנהגות שלי בכיתה ד'. זאת הרמה.
ומילת סיום: אדלשטיין נראה לאחרונה כפועל כמי שקפאו שד. יכול מאוד להיות שהוא אפילו ביקש את פסיקת בג"ץ כדי שזו תאפשר לו לרדת מהעץ שעליו היו תולים אותו אנשי הליכוד אם היה מאפשר את ההליך בכנסת מרצונו ה"חופשי".