הנשיא היוצא הובר (משמאל) והנשיא הנכנס רוזוולט / צילום מתוך ויקימדיה - Photograph from Architect of the Capitol
קורא אחד מואיל להסב את תשומת לבי לטעות דפוס בטור קודם. "כתבת שהדמוקרטים בארה"ב משלו בכיפה הפוליטית 50 שנה לאחר ניצחונם ב-1932. בוודאי התכוונת לכתוב 20 שנה, מפני שהלוא הם הפסידו את הנשיאות ב-1952".
לא, התכוונתי בהחלט ל-50 שנה. הדמוקרטים משלו בכיפה הפוליטית בזכות שליטתם הכמעט לא-מופרעת בקונגרס. הם כיוונו את פעולת החקיקה של ארה"ב, ושלושת הנשיאים הרפובליקאים, או שניים וחצי, בין 1952 ל-1976, הניחו להם להכתיב את הקצב.
הדמוקרטים השתמשו ברוב שלהם כדי להגדיל באופן היסטורי את תפקידה של הממשלה בכלכלה. הם יצרו בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב רשת ביטחון חברתית: ביטוח לאומי, ביטוח רפואי למעוטי-יכולת ולקשישים, שכר מינימום פדרלי, תלושי מזון, מענקי אבטלה. והם אימצו את החקיקה המקפת ביותר בתולדות ארה"ב לשיווי זכויות האזרח ולהבטחת הזכות להצביע.
הבכורה הדמוקרטית נולדה על עיי ההריסות של השפל הכלכלי הגדול, זה שנולד בסוף 1929, ונמשך, בדרגות משתנות של עוצמה, עד שארה"ב הצטרפה אל מלחמת העולם השנייה, 11 שנה אחר כך.
שנות ה-20 של המאה ה-20 עמדו בסימן אישור של תבניות מחשבה, שאמריקאים קוראים "שמרניות" ואירופים קוראים "ליברליות": שוק חופשי, ממשלה מרוחקת, פיקוח מוגבל.
כאשר התחיל המשבר הקוסמי ששינה את מהלך ההיסטוריה, לארה"ב היה נשיא רפובליקאי שזה מקרוב נבחר. שמו היה הרברט הובר. הוא היה מבורך בכישורים יוצאים מגדר הרגיל. במובנים רבים, הוא היה מוכן לנשיאות יותר מכל קודמיו.
כאשר קודמיו רצו ליישב משברים, הם היו קוראים להובר. הוא האכיל את הרעבים באירופה של ימי מלחמת העולם הראשונה. כשארה"ב הצטרפה למלחמה, הוא הופקד על אספקת מזון סדירה לאמריקאים. הוא הועמד בראש מאמץ ההצלה של קורבנות המיסיסיפי, לאחר ההצפות הגדולות ביותר בתולדות ארה"ב, ב-1927.
אבל הוא לא הצליח להציל את מיליוני קורבנותיו של השפל הגדול. המונים רעבו ללחם. פחד השתלט על הארץ העשירה ביותר בעולם. כאשר המוני חיילים משוחררים עלו על וושינגטון, ב-1932, בדרישה לקבל בונוס כדי שיוכלו לפרנס את משפחותיהם, הובר שיסה בהם טנקים.
"כולנו קיינסיאנים"
הובר יצא מגדרו לאזן את תקציב הממשלה. זה משהו שהיה מובן מאליו בשעתו. אחריות פיסקלית הייתה כורח המציאות. אגב, רוב הדמוקרטים הסכימו איתה, כולל יריבו של הובר בבחירות של 1932, פרנקלין דלאנו רוזוולט.
אבל רוזוולט שינה את טעמו. הכלכלן והוגה הדעות ג'ון מיינארד קיינס, אחד האנשים החכמים ביותר של המאה ה-20, כתב את ספר הספרים של הכלכלה המדינית, 'התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף', שהעניק את הבסיס התיאורטי לתקציבים גירעוניים בזמן משבר.
בסוף חייו היו לקיינס הרהורי חרטה, אבל הוא נעשה הנביא של פרקטיקה כלכלית חדשה, אשר כיוונה את הדמוקרטיות המערביות במשך עשרות שנים, והייתה מזוהה בארה"ב עם המפלגה הדמוקרטית. נשיא רפובליקאי, ריצ'רד ניקסון, אמר 30 שנה ויותר אחר כך, "כולנו קיינסיאנים". לזה התכוונתי כשכתבתי על 50 שנות הבכורה הדמוקרטית.
"הממשלה הגדולה"
סביב 1980, רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר אסרו מלחמה על הגיונה של הכלכלה הקיינסיאנית. רייגן הטיל על דורו את המשימה לכווץ את "הממשלה הגדולה" מיסודן של שנות ה-30. למרבה האירוניה, המשימה הזו הושגה בין השאר באמצעות הגדלה מסיבית של הגירעון.
אירוניה אחרת הייתה שבין רייגן לדונלד טראמפ, רק נשיא אחד עסק ברצינות בניסיון לאזן את התקציב: הדמוקרט ביל קלינטון, בין השאר באמצעות מסים חדשים. אבל מחוץ לשנתיים-שלוש תחת קלינטון, הגירעון הוסיף לתפוח.
הכול כמובן בטל בשישים לעומת ימי הקורונה. בסוף שנת הכספים הנוכחית בארה"ב (מסתיימת בספטמבר), לממשלה יהיה גירעון של 3.8 טריליון דולר, 18.6% של התוצר המקומי הגולמי. ב-2022, החוב הלאומי של ארה"ב יעמוד על 106% של התמ"ג (נתוני 'הוועדה למען תקציב פדרלי אחראי').
המפלגה הרפובליקאית היא עכשיו שושבינה שוות זכויות בהנפקת ההקצאות הגירעוניות ביותר בדברי ימי האדם. אנשי ימין שהעדיפו כי תיבש ימינם לפני שיצביעו לטובת דולר גירעוני אחד ויחיד מצביעים עכשיו כלאחר יד לטובת מישכון של מישכון של מישכון המשכנתא. הם עושים כן כי אין ברירה. את מקום קנאותו של הרברט הובר באיזון התקציב תופסת קנאות חדשה: "כל מה שיידרש" (whatever it takes).
זה מה שאומר, או לפחות עושה, ג'רום פאוול, נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב. הטור הזה נכתב לפני פגישת ההנהלה של הבנק ביום ד' השבוע. לפני הפגישה אמרו יודעי דבר שיש כלים חדשים באמתחתו של פאוול. חדשים? לאחר שהוא איפס את הריבית והציף את המערכת הבנקאית בדולרים זולים?
"עסקה של אמריקה"
הרפובליקאים חולמים עכשיו בהקיץ שהם יצליחו להחזיר את עטרת המשמעת הפיסקלית אל יושנה. אין זה אלא הד קלוש של תקוות קודמות, לפני ארבעים שנה, למחות את עקבות הרפורמות הגדולות של רוזוולט משנות ה-30.
הנשיא רייגן נתן לתקווה הזו ביטוי סמלי: הוא תלה במשרדו דיוקן של קלווין קולידג', הנשיא הרפובליקאי האחרון לפני השפל הגדול. קולידג' זכור על המימרה "עסקה של אמריקה הוא עסקים". הוא לא חשב שעסקה של הממשלה הוא להתערב בעסקים. רייגן אהב להגיד כי "הממשלה אינה יכולה לפתור בעיות מפני שהיא-היא הבעיה".
מה מאוד התרחקנו מן הימים ההם ומן התקוות ההן. דונלד טראמפ התחיל את התהליך של ניתוק הימין האמריקאי ממורשתו הליברלית/גלובליסטית. אסון הקורונה מביא את התהליך הזה אל שיאו, או אל מיצויו. המערכת משילה את כל עכבותיה בניסיון להישאר בחיים.