גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ראש הממשלה בנימין נתניהו מציג תוכנית מענקים במשרד ראש הממשלה בירושלים / צילום: קובי גדעון, לע"מ

נראה כי תקופת הקורונה מעמידה אותנו באתגרים כלכליים קשים לא פחות, ואולי יותר, מן האתגרים הבריאותיים. אין מנוס מלומר את הדברים בקול ברור וצלול: הכלכלה בישראל נפגעה קשות. עסקים קורסים, רבים איבדו את פרנסתם, אחוזי האבטלה אינם במגמת ירידה והעתיד עדיין לוטה בערפל. הממשל מבולבל ומבלבל בהנחיותיו והשטח בוער, לעיתים בשל חוסר רגישות, אבל בעיקר בשל תסכול או חוסר תקשורת בין האזרחים לאוכפי החוק.

תקופה זו מביאה מובילי דעת קהל וידוענים לספר על מצוקותיהם ומצוקות חבריהם. הללו מפנים אצבע מאשימה כלפי "המדינה", כי צירפה אנשים רבים למעגל העוני ורבים עוד יותר למעגל המועמדים לעוני. קשה להתווכח עם הטענה הזו. אמנם הסיבות למשבר הכלכלי הן רבות, אבל לא ניתן להסיר מן הממשל את האחריות בקבלת ההחלטות בתחום הכלכלי. יש שיגידו כי רק בעתיד נדע אם צדק או שגה הממשל, אך נכון לעכשיו התחושות הן קשות, והדבר היחיד הברור עד כה הוא הכאוס השלטוני ביחס להנחיות הקורונה.

רבים מן המבקרים טוענים כי שורשי הבעיה נטועים באכזריות הממשל. כך למשל, עולה הטענה כי "ישראל אינה מדינה חומלת - אין בה שותפות גורל אמיתית". גם אם צודקים המבקרים כי אין כאן חמלה, הרי שהביקורת הזו אינה מופנית לכתובת הנכונה. מדינה אינה חומלת - כי היא אינה יכולה לחמול. המדינה היא גוף ביורוקרטי המבקש לשמור על יציבות המסגרת אזרחית, להגן על גבולות המדינה, וככל שהדבר אפשרי אף לטפח הזדמנויות כלכליות בה ואולי גם להקנות אמצעים להפריית התרבות והחינוך לאזרחיה. כל זה אינו קשור לחמלה. חמלה מצויה בין איש לרעהו, בין בני זוג, בין מורה לתלמידיו, בין אדם למשפחתו ולכל היותר בין אזרח לבין חברי קהילתו.

הרעיון כי קיימת חמלה במסגרת המדינית היא פיקציה מעולם המושגים הסוציאליסטי, המבקש לרכז תחת ידיה של המדינה גם את הניהול הכלכלי - מתוך תקווה שגויה, כי המדינה "החומלת" תחלק את משאבי האזרחים באופן שווה, או לכל הפחות, תקל עם החלשים (על חשבון החלשים האחרים). אך אל תתפתו למחשבה כי מדינה המחלקת את כספי אזרחיה מחדש פועלת בחמלה. זו אחיזת עיניים. אין חמלה בין המדינה לאזרחיה - רק בין בני אדם. המדינה הדמוקרטית תהיה חומלת רק אם אזרחיה יהיו אנשי חמלה בעצמם. אגב, הדבר נכון גם לגבי תאגידים המציגים עצמם כי שאיפתם לתקן את העולם או לשנות את פני החברה. תאגיד נמדד בחבריו - לא בפרסומיו.

רבים מחיצי הביקורת מופנים כלפי המוסד לביטוח לאומי, בטענה כי כשל בתור רשת ביטחון. על כך אין ויכוח. המוסד לביטוח לאומי סיים את תפקידו עוד לפני שהתחיל בה. מוסד זה, אשר הלאים את "הביטוח" שכל אדם נדרש לעשות לעצמו באופן פרטי מתוך בגרות ואחריות אישית, מטעה את האזרחים לחשוב כי יש להם על מי לסמוך. בניגוד לכך, טוב תעשה המדינה אם תצמצם את התערבותה בחיי הפרט, ותשאיר את נטל האחריות על סביבתו הקרובה של אדם, על משפחתו וחבריו, וכמובן על האדם עצמו. בקרב אלו נדרשת לשרור חמלה - ולא בקרב "המדינה".

המדינה לא בזה לחולשה או לעוני - ומי שחש בכך, המלצתי כי יביט סביבו כי מתוך עולמו הוא שח. אולי המדיניות הכלכלית של הממשל שגויה או נדרשת לתיקונים רבים - אבל אין לייחס למדינה התנהגות משפילה כמו שאין לייחס לבקבוק קולה כעס ושנאה. בוז היא פעולה אנושית, כך גם היא החמלה.

דווקא בקהילות "סגורות" קשה יותר למצוא בוז לחלש או לעני. אדרבא, במקומות אלו קיימים לרוב גופי חסד עצמאיים, שלרוב אינם תלויים במדינה. בקהילות אלו היקף התמיכה החברתי הוא כה רחב עד שהאדם המערבי, שניתק עצמו מסביבתו, תוך הסתמכות על עזרתה של המדינה "החומלת" - יכול רק להתקנא בו.

אינני שופט בעת משבר ואף מצטרף לקריאת החמלה, אך לא מן המדינה. קרוביו או חבריו של אדם המצוי במצוקה נדרשים לחמול עליו ולתמוך בו. אולי כדאי להזכיר למבקרים כי טענתם 'אדם לאדם - זאב' חוטאת לטבע הזאבים התומכים בחברי הלהקה שלהם. נראה כי בסופו של יום, חמלה ניתן למצוא בעיקר בתוך הלקה או הקהילה. לרוב רק שם מגלים כי 'זאב לזאב - אדם'. 

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות