המרינה בהרצליה / צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע
בימים האחרונים צפה סוגיית הקמת המעגנות או ה"מרינות" בלשון העם ברחבי הארץ, כתוספת למרינות הקיימות כיום. באופן פשטני, נוצרה תחושה לפיה אנשי איכות הסביבה מתנגדים להקמת המרינות בגלל שהם "מבקשים להגן על הפקעת שטחי חוף מהציבור", ואנשי משרד התחבורה תומכים בהקמה בגלל שהם רוצים "לדאוג לעשירים".
אקדים ואומר, אינני איש פוליטי אבל בעניין הזה אני לגמרי לצידה של השרה מירי רגב, ביוזמתה לקדם בניית מרינות. נדמה לי שאני מבין דבר או שניים בנושא הזה, כמי שהיה מעורב בהקמת שתי מרינות בישראל (באילת ובהרצליה) ומחובר כל חייו לעולם השיט. אני סבור שהטענות המועלות בכתבות הן דמגוגיה פופוליסטית שבמקרה הטוב מצביעות על בורות.
טענות לא מבוססות נגד בניית המרינות
אתחיל בטענה העוסקת ב"גזילת החוף מהציבור". לפי ויקיפדיה, אוכלוסיית ישראל מנתה בחודש יוני השנה, 9.2 מיליון תושבים ולפי החברה להגנת הטבע, לכל תושב יש 1.7 ס"מ חוף. לפיכך 700 מטר של מרינה "יגזלו" 7.6 מ"מ מכל אזרח. נתונים אלו מראים עד כמה הצגה זו היא מגוחכת.
לעומת זאת, מתקן חוף ציבורי כמו מרינה הוא דו-ממדי, כלומר מעמיד לרשות הציבור שטח ולא רק אורך. דהיינו ציבור רב יותר זוכה ליהנות. ראו לדוגמה את מרינה הרצליה, אמנם זו משתמשת ברצועת חוף, אבל נבנתה כולה על שטח שיובש מהים. כיום כולנו יודעים שקהל גדול יותר מגיע אליה, מאשר אם זו הייתה נשארת רצועת חוף בלבד.
טענה נוספת שעלתה עסקה בפגיעה בבתי הגידול הימיים. כל ביולוג ימי יאשר שהצבת מבנה כלשהו בים מייצר תוך זמן לא רב אקו-סיסטמה עשירה. שכן המבנה משמש מסתור לדגים ולשאר היצורים הקטנים, כר לצמיחת גידולי ים וצדפות (ובאילת אלמוגים). יש גם חברה ישראלית אשר ייעודה הוא לספק ולייצר את המבנים הללו, המעודדים את התיישבות האורגניזמים הימיים. עולה מכאן שבניית המרינה ושוברי הגלים מייצרים הזדמנות להעשרת אותם בתי גידול ימים.
אגדה נוספת שאני רוצה להפריך היא הנזק שנוצר כביכול בחופים עקב חסימת תנועת החולות - ארוזיה של החופים מצפון ומדרום למעגנה. מה שקורה באמת זו ארוזיה מקומית בלבד בתוך תא שטח מוגדר. ראו הדוגמה של מרינה ת"א. בילדותי המים הגיעו עד הרברט סמואל. בניית המרינה יצרה תא שטח בין יפו למרינה וביחד עם שוברי הגלים המנותקים נוצר החוף הרחב שאפשר גם את בניית טיילת תל אביב המרשימה, שמושכת אליה קהל רחב.
לאלה הטוענים שהחול הנערם הוא על חשבון חופים אחרים, ניתן להשיב שאפשר להביא אותו מעומק הים. זאת ועוד, לדעתי שוברי גלים מנותקים מהווים את הפתרון היעיל ביותר להגנה על מצוקי החוף. כך שלבסוף הציבור יוצא נשכר פעמיים - גם הגנה על המצוק וגם יצירת חוף יש-מאין. דוגמה מוחשית לכך ניתן לראות בחוף אכדיה שמצפון למרינה הרצליה.
פריחת בתי הספר לשיט לא הייתה מתרחשת בלי מרינות
הכתבה מלווה בתמונה של יאכטה מפוארת, שמטרתה לסייע לטיעון שהמעגנות נועדו ל-1% מהאוכלוסייה המחזיק ברישיון משיט. כאילו שהם כולם בעלי יאכטות ששוות עשרות מיליוני דולרים כמו זו שבתמונה. אבל המציאות שונה לגמרי. יאכטה מסדר גודל כזה יכולה לעגון רק במרינה הרצליה והיה קשה מאד ליצור כמה מקומות עגינה בודדים כאלו. יתר 800 מקומות העגינה מאכלסים בצפיפות סירות שעולות בין עשרות אלפי דולרים למאות אלפי בודדות. זה דומה מאד לתחום המכוניות בארץ, למעט העובדה שחלק לא מבוטל מהן הן בבעלות של מספר שותפים שמתחלקים בעלויות. ויש עוד הבדל - הן מזהמות הרבה פחות מאשר רכבי השטח והפלגתן בים אינה פוגעת בטבע.
יש עובדה חשובה שצריך להצביע עליה. הפריחה של בתי ספר לשיט היא תוצאה של ביקוש רב, שלא היה בא לעולם אם לא היו מרינות. ככל שיהיו יותר מקומות עגינה, יהיו יותר אנשים שיפנו לעיסוק בשיט. על פי ניסיוני זה הבסיס לצמיחת יורדי ים - תחום חיוני למדינת ישראל שהיא בעצם אי ו-95% מהיצוא והיבוא שלה מובל דרך הים.
יש בכתבה גם התייחסות לעניין המימון הציבורי. החלופה היא מימון פרטי-עסקי. כאן הדוגמה של הרצליה היא דוגמה שלילית מבחינה ציבורית, שכן המימון היה באמצעות מכירת שטחי קרקע (שיובשה מהים) ליזמים פרטיים. אני טוען שזה לא חייב להיות כך.
המרינות צריכות להיבנות כך שישרתו את העוגנים ואת הציבור הרחב. שרותי העגינה ושטחי המסחר לבילוי יכולים לממן את החזר ההשקעה הציבורית בתוך 10-15 שנה. במציאות הישראלית ובניהול נכון, מרינה היא עסק רווחי. אפשר לדוגמה להתבסס על מימון בנקאי לרשויות המקומיות ואולי אף בערבות מדינה.
הכותב היה מנכ"ל החברה לפיתוח חוף אילת ומנכ"ל החברה העירונית לפיתוח התיירות בהרצליה