הדפסת שטרות
בשבוע שעבר נשברו שני שיאים. הראשון, הסך הכולל של מאזני הבנקים המרכזיים החשובים חצה את קו ה-27 טריליון דולר. "מאזנים" היא מילה מכובסת ומטעה כאשר מדובר בבנקים מרכזיים. ההגדרה היותר מדויקת היא כסף שהבנק המרכזי הדפיס דיגיטלית מהאוויר ו"הלווה" אותו, בדרך כלל לממשלות, אשר כמובן לעולם לא יחזירו אותו.
מדובר בגידול של 40% מהיקף המאזנים מלפני 12 חודשים, תוספת של כ-8 טריליון דולר שהודפסו לעולם. הבנקים המערביים, פדרל ריזרב, הבנק המרכזי של יפן והבנק המרכזי האירופי הגדילו עשות: מאזניהם, הכסף המודפס, גדלו ביותר מ-50% בשנה האחרונה.
מאזנו של פדרל ריזרב הגיע לשיא של 7.18 טריליון דולר, גידול של 3.41 טריליון דולר (93%) מאז אוגוסט 2019, החודש שבו ההבטחות ל"נורמליזציה" נזנחו באופן סופי. מאז אוגוסט 2008 גדל מאזן הפד פי שמונה מכ-900 מיליארד דולר ל-7.18 טריליון דולר כיום, 6.3 טריליון דולר מהם הודפסו.
שני שלישים מהכסף שהודפס הופנה למימון הגירעונות של הממשלה הפדרלית באמצעות רכישת איגרות חוב של הממשלה, אשר בהתחשב בגירעונות הנוכחיים והצפויים ברור כי לעולם לא ייפרעו. עוד כרבע מהמאזן הוא איגרות חוב מגובות משכנתאות שהבנק רכש מהבנקים המנפיקים. יותר מטריליון דולר של איגרות חוב כאלו רכש הפדרל רזרב מאז מרץ השנה, והזרים בששת החודשים האחרונים טריליון דולר מודפסים לשוק הביקושים לנדל"ן.
עם הנשיא החדש שייכנס לבית הלבן בינואר וההבטחות להזרקות והמרצות נוספות לתשתיות ול"Green new deal", יש לצפות שמאזן הפד יחצה את קו ה-10 טריליון דולר עוד ב-2021, ויודפסו לפחות 3 טריליון דולר חדשים.
כאשר המערכת הפוליטית והבנקים המרכזיים מכנים הדפסה זו "המרצה" והכלכלנים והעיתונות הכלכלית הקלסית מהדהדים את הנרטיב הזה, אין פלא כי קוראים חזרו ופנו עם אותה שאלה: "איפה הבעיה שמגדילים את סך המטבע בעולם?". נקדיש אפוא מאמר זה, ועוד שניים שיבואו אחריו, לקוראים אלו, כמו גם לכל הפרופסורים הליברלים הסבורים כי שכר מינימום הוא פגיעה מזיקה בעקרונות השוק החופשי, אך מגה מניפולציה ביחידת היסוד של הכלכלה והחברה כולה, הכסף, היא "המרצה" ו"עידוד" רצויים.
התדהמה של ילצין: התוצאה של הקצאת משאבים שגויה
השאלה "מה ייוצר ולהיכן יופנו המשאבים?" היא שאלת היסוד בכל משק וחברה. היא הקובעת מה תעשה הכלכלה, מהם סדרי העדיפויות של המדינה, ולאיזה עושר ורמת חיים יזכו הפרטים המרכיבים את החברה. בחברות או מדינות שבהם הממשלה מחליטה על הקצאת המשאבים, כפי שהיה בברית המועצות הקומוניסטית, התשובות באו בדמות "תוכניות חומש" מפוארות שהחלו בקול תרועה רמה והסתיימו בדרך כלל במפחי נפש, כישלון ועוני לכול, מלבד לחברים הבכירים של המפלגה הקומוניסטית. גם האיום בדמות הגולאגים בסיביר לא סייעו להצלחת לתוכניות החומש, אשר שוב ושוב הסתיימו בעודף חיטה המרקיבה בשדות אוקראינה וחוסר במשאיות או אופים שיהפכו אותה ללחם על מדפי הסופרמרקטים האפורים במוסקבה. כך הלכה רמת החיים בברית המועצות והתדרדרה יחסית למדינות המערב. מחקר משנת 1984 מצא כי רמת החיים בברית המועצות, מדינה עשירה במשאבי טבע עצומים ובכוח אדם משכיל ורגיל לעבודה קשה, היה בשנת 1976 כשליש מזה שבארה"ב וכמחצית מזה שבמערב גרמניה או צרפת.
בחודש ספטמבר 1989 בוריס ילצין, מי שהיה הנשיא האחרון של הרפובליקה הסובייטית ביקר בארה"ב. בעת ביקורו הוא ביקש להעיף מבט על חיי היום יום של האמריקאי הממוצע. וכך בעת ביקור בסוכנות נאס"א שבטקסס הוא קפץ לביקור לא מתוכנן בסופרמרקט מקומי. כתב ה"יוסטון כרוניקל" שהתלווה לביקור כתב למחרת: "ילצין שוטט לאורך המדפים והניד את ראשו שוב ושוב בתדהמה... הפטיר לאחד ממלוויו "אם תושבי בריה"מ הנאלצים לעמוד בתורים כמעט לכל המוצרים היו רואים את הסופרמרקט האמריקאי, הייתה פורצת מהפכה".
מאוחר יותר בחייו בוריס ילצין סיפר כי הביקור סייע לו להבין כי ניהול כלכלת בריה"מ מלמעלה על ידי המדינה היא שהותירה את העם הסובייטי בפיגור וכפתה עליו רמת חיים כה נמוכה יחסית לארה"ב, ומכאן גם החלטתו לחסל את השיטה.
המחירים: מה היה קורה אם הייתה משכנתה לנעלי חורף
במשק חופשי הקצאת המשאבים נקבעת על ידי סך הבחירות וההעדפות של הצרכנים במשק. אם למשל יש ביקוש גדול, כלומר אנשים מוכנים להשקיע מהכנסותיהם וממונם דווקא בנעלי חורף, היזמים לסוגיהם ייענו לביקוש, בתי חרושת לנעלי חורף יקומו, חניות המציעות נעלי חורף יצוצו, בתי ספר לעיצוב נעלי חורף יפרחו, ומומחי שיווק ירכזו את שירותיהם בנעלי חורף.
אך איך כל השחקנים מקבלים את המידע המורכב הזה המגיע ממיליונים של צרכנים, לאורך מאות אלפי מוצרים, וברצף אינסופי של זמן? אותו מידע קריטי העוזר להם לקבל את ההחלטות הנדרשות כדי להשקיע זמן וכסף בעולם נעלי החורף? התשובה אינה מערכות מחשבים ענקיות, מומחי שוק או ביג דאטה. הכלי המרכזי שכל המידע הזה זורם דרכו הוא פשוט בהרבה, וקוראים לו מחירים. הביקוש הגדול לנעלי חורף גורם למחיריהן לעלות והדבר משדר לכל שאר השחקנים כי כדאי להשקיע דווקא בתחום האמור, ולא באחר אשר התמורה שתתקבל מהעיסוק בו תהיה קטנה בהרבה. ה"משק" ושחקניו יחליטו אפוא להקצות עוד ועוד משאבים לנעלי חורף עד לאותו הרגע בו מנגנון המחירים יאמר "מספיק". הקונים יאותתו כי אין להם עוד תקציב פנוי להוציא על נעליים, וההיצע והביקוש ייפגשו במחיר מסוים, וכל מי שאינו יכול או מוכן להקדיש כספים או זמן, מתחת לאותו מחיר ינטוש את השוק.
עכשיו נניח שבממשלה יושב שר שבן דודו הוא במקרה בעל מפעל גדול לנעליים. השר משכנע את שר האוצר לממן אשראי לנעליים. מעתה כל תושב יקבל הקצאה של 10,000 שקל לשנה של "משכנתה לנעליים" אשר תוחזר בתשלומים לאורך 20 השנה הבאות.
ציבור הקונים אשר לא איבד את תאבונו לנעליים ורק בגין משאביו המוגבלים נאלץ להגביל את רכישות הנעליים, ייצא במחול רכישות חדש. עם בואה לעולם של ה"משכנתה לנעליים", הממומנת על ידי המדינה, החגיגה תתחדש. הביקוש לנעליים ישוב ויגדל, המחירים יעלו, בתי חרושת חדשים ייבנו, צעירים יבחרו ללמוד בפקולטה לנעליים, חנויות נעליים חדשותי ייפתחו, קניונים ייבנו לאכלס את אותן חנויות, ונעלי החורף ילכו וייערמו בארונות. פריחת נעליים של ממש, החייבת את כל קיומה ל"משכנתת הנעליים".
כותרות התקשורת על פריחה לחוד, אך מה שבאמת שמתרחש אט אט מול עינינו הוא מעבר מהקצאת משאבים הבנויה על כוחות השוק, קפיטליזם, בהתאם לנכונות הצרכנים להקדיש ממשאביהם הם, להקצאת משאבים הממומנת והמודרכת על ידי הממשלה, בדיוק כפי שהיה בברית המועצות.
והתוצאות לא יהיו שונות בהרבה: בנקודת זמן מסוימת המשכנתה לנעליים תיעלם. או משהתברר לממשלה שאין לה עוד אמצעים לממן את הפרויקט, או שעה שהצרכנים שהחלו להחזיר את משכנתת הנעליים נוכחו לדעת כי ההחזרים מונעים מהם לנסוע לנופש בטורקיה. ומה יקרה באותו הרגע? אתם מוזמנים לקרוא את הדוח שפרסמה ועדת החקירה של הקונגרס בעניין בועת הנדל"ן של 2008. ה"נעליים" של המשבר הקודם.
בועת הנעליים שלנו לא תהיה שונה מ"בועת הנדל"ן" 2008. בתי החרושת יפשטו רגל, החנויות ייסגרו, המעצבים יחפשו עבודה, ובקיצור משאבים גדולים של זמן, כסף, וחלומות יירדו לטמיון.
ההתמכרות לכסף: יתרונות בטווח הקצר, נזקים בטווח הארוך
הנזק הראשון אפוא שגורמת הדפסה מסיבית של כסף הוא שיבוש מנגנון המחירים של המשק. עם השיבוש בשידור האותות משתבשת הקצאת המשאבים, והמשק הופך יותר ויותר תלוי בכסף המודפס. במקום כלכלת שוק אמיתית, המביאה לאופטימיזציה של הקצאת המשאבים בהתאם להעדפותיהם של כל השחקנים בשוק, יצרני הכסף, קרי הממשלה, הבנק המרכזי והבנקים המסחריים, הופכים למקצי המשאבים ועל פיהם יישק דבר. כך "משכנתת הנעליים" הממשלתית, שסופה להיהפך למענקים לנעליים, מחליפה את מנגנון השוק החופשי ומעבירה עוד ועוד משאבים מחלקים אחרים במשק לעולם הנעליים ללא צורך ובניגוד לרצונם האמיתי והעדפותיהם של הצרכנים כפי שהם באו לידי ביטוי במנגנון המחירים.
קומוניזם כזה של חלוקת המשאבים, בהגדרה ולאורך זמן, לא יוכל לייצר עושר אמיתי ובר קיימא, אלא רק ירבה נעליים ללא צורך, וגם זאת כל עוד כמות גדולה והולכת של מענקים כאלו מודפסים מהאוויר. במילים פשוטות, לא ניתן לאורך זמן לקיים כלכלת פייק הבנויות על ייצור מסיבי ונמשך של פייק-כסף. כלכלת פייק כזו תגיע בסופו של דבר לרגע האמת שלה, בדיוק כמו בכל מקרה של התמכרות, לסמים, אלכהול או הימורים.
אם לא די בכך, מענקי הנעליים, וערימות הנעליים שיצטברו ללא שימוש, יעוותו מן היסוד את מדידת התל"ג. ממש כפי שעשה הכסף המודפס שמימן ייצור 6,000 טנקים, פי שניים מגודלו של הצבא הגרמני ערב הפלישה לבריה"מ, הקבורים באחסנה לנצח במדבריות אריזונה. כך בשעה שהפוליטיקאים יתגאו במשק הצומח כתוצאה מייצור הכסף, בפועל הגאות הזו אינה אלא לקיחת כסף מהעתיד או מההמון, לייצור מוצרים שאיש אינו באמת רוצה וצריך, ותו לא.
ממש כמו כל התמכרות, גם בהתמכרות לכסף מודפס "יתרונות" לטווח הקצר, קושי עצום להיגמל בטווח הבינוני, ונזקים קשים גדלים בטווח המתמשך. הרס מנגנון המחירים ועיוות טוטלי של מערכת הקצאת המשאבים, והטרנספורציה מכלכלת שוק אמיתית, להקצאת משאבים פוליטית הנשלטת על ידי הממשלה והבנקים, היא רק אחת מהם. על חשובות ונוספות נרחיב בכתבות הבאות בסדרה.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com