מימין: פקק בכניסה למרכז לחלוקת מזון בפנסילבניה, חלוקת מזון בדרייב אין בפנסילבניה צילום Marcio Jose
אחרי שעסקנו בטור הקודם בתוצאות של הדפסת הכסף המאסיבית של הבנקים המרכזיים בעולם ובארה"ב בפרט, נבחן השבוע את ההשלכות של שוק העבודה האמריקאי. על פי נתוני הפדרל ריזרב מאוקטובר 2020, בערך 100 מיליון אמריקאים בגיל העבודה אינם עובדים, מבחירה או מאונס. אף שהסטטיסטיקות הרשמיות של הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה האמריקאית נוקבות במספר מובטלים נמוך בהרבה, ההגדרה של "מובטל" מצומצמת ביותר ומבוססת על משאל טלפוני, והיא לא מודדת את השיעור האמיתי של השתתפות במעגל העבודה.
נכון לאוקטובר 2020, רק 61.7% מהאמריקאים שבכוח העבודה (האוכלוסייה בגיל העבודה פחות אלו שאינם מסוגלים לעבוד) נמצאים בפועל במעגל העבודה. מספר משתתפים כה נמוך לא היה מאז 1975, כשהשתתפות הנשים במעגל העבודה הייתה נמוכה בהרבה מהיום.
אם לא די בכך, רוב העובדים משתכרים פחות במונחי כוח קנייה. בתחילת המאה ה-21 עמד השכר של משק הבית החציוני על 42,148 דולר, הוא גדל עד אוגוסט השנה ל-65,602 דולר - עלייה של 55%, דומה לשיעור עליית המדד באותה תקופה - 51.15%.
אך מדד לחוד ומציאות לחוד. 53 טריליון הדולר שייצרו הבנקים המסחריים והבנק המרכזי במאה הנוכחית בדמות חוב, גרמו לעליית מחירים גדולה בהרבה של כל מה שלא ניתן היה לייבא מהמזרח. עלייה זו הייתה הרבה מעבר לנמדד במדד הרשמי. מדד "הביג מק", למשל, הוא אינדיקציה טובה לעלות ממוצעת של סל צריכה, והוא התייקר במאה הנוכחית ב-127%. פי שניים וחצי מהמדד הרשמי.
הוצאות מרכזיות אחרות התייקרו פי 3.5 ואף יותר. כך למשל מחיר הבית החציוני עלה ב-195%, ההוצאות לחינוך, לגיל הרך והאוניברסיטאי התייקרו ב-220%, וההוצאות לבריאות התייקרו ביותר מ-150%.
האמריקאים לא עומדים בעלויות הגדלות
כדי לעמוד בפערי העלות, חוסר התעסוקה וההכנסות שבסטגנציה, כ-45 מיליון אמריקאים קיבלו תלושי מזון מהממשלה הפדרלית, כמעט פי שלושה ממספרם בשנת 2000. וזה עוד לפני שהקורונה הגיעה.
כ-85 מיליון אמריקאים קיבלו סיוע כספי לרפואה דרך תוכנית מדיקאייד או אובמקייר, ו-10.4 מיליון אמריקאים קיבלו סיוע פדרלי לכיסוי הוצאות השכירות. דרך נוספת להשלמת הכנסה היא הוצאת קיצבת ביטוח לאומי בגין אובדן כושר עבודה. מספר מקבלי קצבה זו קפץ פי שניים מאז שנת 2000 ל-12 מיליון איש.
חלק נוסף מעומס העלויות מומן בחוב, קרי אשראי צרכני, לא כולל משכנתאות, שקפץ כמעט פי שלושה במאה הנוכחית, מסך של 1.5 טריליון דולר ל-4.2 טריליון.
לא יפלא איפוא כי סקר של הפדרל ריזרב מ-2019 מצא כי 40% מהאמריקאים היו חסרי אמצעים עצמיים לכסות הוצאה דחופה ולא מתוכננת של 400 דולר. כי על פי סקר של "גו-בנקינג" מאותה שנה, ל-70% היו חסכונות קטנים מ-1,000 דולר.
ההתרוששות הנמשכת של הציבור האמריקאי הפכה למצוקה גלויה עם פרוץ משבר הקורונה. זו הולכת וגוברת שעה שאמריקה נכנסת לתקופת החורף והתקשורת מלאה בתמונות של טורים אינסופיים של מכוניות בתור לנקודות חלוקה של מזון על ידי ארגוני צדקה. לפי ההערכות, אחד מכל 6 אמריקאים יחוו עד סוף השנה חוסר במקור מזון, אם תשלומי דמי האבטלה הפוקעים בדצמבר לא יוארכו על ידי הקונגרס. עוד 12 מיליון משפחות צפויות לעמוד בסיכון אמיתי של פינוי מבתיהן, אם הקפאת הפינויים והמשכנתאות לא תוארך.
התעשייה הסינית לא מצילה את הצרכנים
בה בשעה שמחירי המוצרים המקומיים מטפסים בגין ייצור הכסף, מחיר כל מה שניתן היה לייבא מהמזרח בכסף החדש הפך לזול יותר, בזכות שכר העבודה הנמוך שם. כ-13 טריליון דולר מהכסף החדש הלכו לסין, ומימנו גירעון קבוע וגדל במאזן המסחרי עמה. גירעון קבוע זה איפשר לקנות בזול מוצרי תעשייה, אלקטרוניקה והלבשה בסין. אך בעקבותיהם גם נעלמו רבים ממפעלי התעשייה האמריקאים.
כך נוצר לחץ קבוע ומתמשך על התעסוקה ועל שכר העבודה של האמריקאי הממוצע, שמצא עצמו לכוד במלקחיים של תעסוקה מתדלדלת ושכר קפוא בגין תחרות מהמזרח מצד אחד והוצאות מחיה מקומיות שמזנקות מהצד השני. כולם כאמור תוצאה ישירה של הייצור המסיבי של הכסף.
חלוקת הכסף המודפס אינה מקרית או אקראית כלל ועיקר. מדגים אותו הסיפור הבא. ביוני השנה, כאשר נמצאו טריליונים לחלוקה לבואינג, לחברות התעופה ואף לרכישת איגרות חוב של חברות בורסאיות, לרבות אפל, עלתה קול זעקה בתקשורת ובקונגרס "מה ביחס לעסקים הקטנים?".
בנדיבותו הרבה החליט הבנק המרכזי להדפיס 150 מיליארד דולר (פחות מ-5% מסך הכסף המודפס) גם להם. התוכנית שנקראה "תוכנית ההלוואות למיין סטריט" הושקה בקול תרועה רמה, והיא הוצאה אל הפועל דרך שורה של בנקים מסחריים, שהפד הבטיח להם כיסוי של 95% מסיכון האשראי. כדי להבטיח שעסקים קטנים אכן ייהנו מהתוכנית, הורד סף מינימום ההלוואה לקו ה-100 אלף דולר.
חלפו כמה חודשים מתחילת התוכנית, ובדוח של הקונגרס, כמו גם מהודעות הפד, מתברר כי בכל אמריקה ניתנו עד לחודש שעבר רק 400 הלוואות כאלו , בסך של פחות מ-5 מליארד דולר, פחות מ 5% מסך הסכום שהוקצה. זהו ממוצע של כ-10 מיליון דולר להלוואה. מסתבר כי גם ללא כל סיכון אשראי, לא הסכימו הבנקים לטרוח עם עשרות אלפי לקוחותיהם הנאנקים תחת הרס הקורונה.
רק מעטים נהנים מניפוח הנכסים
בה בשעה שייצור הכסף לוחץ מטה את שכר מעמד הביניים ומעמד העובדים, ומעלה את המחירים המקומיים, הוא גם ניפח בועת נכסים שכמוה לא הייתה בהיסטוריה. מדד S&P500, למשל, עלה ב-300% מאז 2000, פי שניים וחצי מהגידול בסך ההכנסות למניה, בהתאמה למדד המחירים, של החברות שבמדד. לא רק מניות המדד התנפחו, היחס בין שווי השוק של מדד הווילשייר 5000, המבטא את סך כל המניות הרשומות, למול התמ"ג צמח החודש לשיא היסטורי של כ-1.7. גידול שהוא פי שניים מהחציון הרב-שנתי מאז יסוד המדד, ופי שלוש מהממוצע הרב-שנתי בין 1971 ל-1995, לפני שמכונת הדפוס הותנעה. גם מחירי הנדל"ן עלו הרבה מעבר להתייקרויות המדד. כך למשל עלה מחירו של הבית חציוני מאז 1987 פי ארבעה, לעומת עליית המדד ב-127%.
עלייה דרמטית וללא תקדים זו במחיר הנכסים, תוצאה של ייצור הכסף המסיבי, היטיבה כמובן עם המחזיקים בהם. אלו היו באופן מובהק המבוגרים והעשירים. על פי דוח של הפדרל ריזרב, שפורסם לא מכבר, נכון למחצית 2020 כ-87.2% מהמניות הן בבעלות של משפחות העשירון העליון. האחוזון העליון מחזיק בכ-70% מהמניות. זאת, לעומת 0.7% משוק המניות שבבעלות ה-50% התחתונים.
ככל שאנו מתקרבים לקצה הפירמידה, העיוותים גדלים והולכים. לאחר משבר הקורונה ובסיוע של הדפסת הכסף האחרונה של כ-3.5 טריליון דולר, עלה שוויים של 400 העשירים באמריקה שברשימת פורבס ב-240 מיליארד דולר, לכ-3.2 טריליון דולר. גידול של כמעט פי שלושה משוויים בעת השיא של בועת הדוט.קום בשנת 2000. בשנת 1996, לפני שגרינספן החל את מהלך ההדפסה הגדול, היה שווי קבוצת 400 העשירים יחדיו 477 מיליארד דולר, כ-15% משוויים היום. בשנת 1982, בתחילת עידן כסף הפיאט, היה שווי 400 העשירים באמריקה פחות מ-3% משוויים המצרפי הנוכחי.
הגידול המונומנטלי בשווי המניות הרבה מעבר לכל פרמטר כלכלי שינה מהיסוד גם את יחס השכר בין המנהלים לעובדיהם. בשנת 2019 יחס השכר בחברות הציבוריות בין המנכ"ל לעובד הממוצע עמד על 1 ל-320, לעומת 1 ל-21 ב-1965, או יחס של 1 ל-61 בשנת 1989. בסה"כ עלה שכר המנהלים הממוצע בחברות S&P500 בין 1978 ל-2019 ב-1167% לעומת שינוי של 13.7% בשכר העובד הממוצע באותן החברות, ובהתאמה למדד.
נוכח כל הנתונים הנ"ל אין להתפלא כי על פי דוח של הפדרל ריזרב ממחצית 2020, מחזיק האחוזון העליון באמריקה פי 15 עושר מכל ה-50% התחתונים יחדיו, ובמספרים 30.4% לעומת ב-1.9%.
המקורבים נהנים יותר מהדפסת הכסף
ריצ'רד קנטיליון נולד באירלנד בשנת 1680 והיה אחד מהוגי הדעות הכלכליים הראשונים. הוא עסק במסחר, במימון ובבנקאות וסיים את חייו בנסיבות מסתוריות. מעיסוקיו במשלוחי הכסף (המתכת) המגיעים מהטריטוריות הכבושות בדרום אמריקה הוא זיהה תופעה הקרויה על שמו, "אפקט הקנטיליון". כאשר יש גידול נמשך בכמות הכסף, הוא גורם לעליית מחירים, אך הואיל והעלייה אינה מיידית ואחידה, הרי שהגידול האמור מיטיב מאוד עם הקרובים, בזמן או במרחק, לנקודת החדירה של הכסף החדש למשק.
זאת, משום שהם מצליחים לרכוש עם הכסף החדש נכסים במחירים הישנים, בטרם עליית מחירם. כך הם מרוויחים פעמיים, הן מזמינות הכסף החדש והן מההעברה בזול של נכסים לרשותם. אפקט הקנטיליון הזה הוא הוא שהפך את דור הבומרס לבעלי נדל"ן יקר ערך, ואת משפחות עשירי הדור לבעלי תיקי מניות עצומים, אותם רכשו לפני ובמהלך העלייה הגדולה במחיריהם ב-30 השנים האחרונות.
אפקט הקנטיליון גם הפך את דור המילניאלס לדור הראשון בהיסטוריה של אמריקה שהוא עני מקודמו, דור שרובו כעוס וחסר תקווה המאמין בסוציאליזם וחלוקה מחדש של העושר.
תחת לחץ ההשפעות החברתיות של הקיטוב הכלכלי הזה המפלגה הרפובליקאית של רונאלד רייגן מתה בשנת 2016, אם כי לקח להוגי דעות מרכזיים בה, כמו בילי קריסטול, עוד כמה שנים להבחין בכך. ערכי היסוד ההיסטוריים של המפלגה, קרי ממשלה קטנה וריסון תקציבי, קידום החירות בעולם, משפחה, ואהבת המולדת. אלה הוחלפו בפופוליזם רדוד שבמרכזו תרבות של שקר, מנהיג עליון המתגאה בחפינת נשים באיבר מינן, גירעונות עתק עוד לפני הקורונה, בדלנות, חבירה לדיקטטורים אפלים, ושינאה עזה למחצית השותפים לאותה מולדת. כל
מי שמכיר את נאומו מעורר ההשראה של רונלד רייגן ביום שסיים את כהונתו ועזב את וושינגטון, או את המכתב המפרגן בכתב ידו שהותיר הנשיא ג’ורג’ בוש האב למחליפו ביל קלינטון, ומשווה אותם ליסורי גסיסת עזיבתו מעוררת הרחמים של טראמפ, מבין כי זו אותה מפלגה בשם בלבד.
המרכז של הימין נעלם ובמקומו בא פופוליזם ימני. המרכז של השמאל נמצא על מסלול דומה. כשהכסף נהרס, נהרס בעקבותיו מעמד הביניים. וכשמעמד הביניים נהרס - המרכז הפוליטי קורס בעקבותיו. כלשון אחד משיריו של המשורר האירי ווילהלם באטלר ייטס, "דברים מתפוררים, המרכז אינו מחזיק מעמד. או בפשטות, אנרכיה מתפשטת בעולם".
בפעם האחרונה שהכסף נהרס והמרכז היה חלש לתחזק את הדמוקרטיה, בתוך שנים בודדות התכתשו נאצים וקומוניסטים ברחובות ברלין. הנה כי כן הרס החברה המהוגנת ומעמד הביניים, עוד אחד מאסונות שהביאה הדפסת הכסף המסיביות של המאה הזו.