פרופ' אניטה שפירא / צילום: איל יצהר
"שנאת אחים היא הנוראה מכול. מעולם לא הייתה אצלנו שנאה כזו. אובדן הסולידריות הוא מכה שקשה להתאושש ממנה, וזה הדבר שאני הכי חוששת ממנו", אומרת ההיסטוריונית וכלת פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא (80).
"עשור אחרי עשור אנחנו רואים את השנאה חודרת עמוק-עמוק. אם בן גוריון היה מתעורר היום, הוא היה נדהם מהנורמות הציבוריות, מהזלזול, מהקלות שבה מתגלגלים פה דברי שטנה, זה דבר שלא יעלה על הדעת. אם בגין היה חי היום, הוא לא היה יכול להאמין שמההדר הז'בוטינסקאי זה מה שיצא".
החשש של פרופ' שפירא משנאת אחים זרוע עוד מהימים שבהם נאבקו כאן חברי ההסתדרות וחברי בית"ר אלה באלה, בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 על רקע שביתות עובדים, על ספה של מלחמת אחים. "כמו היום", היא אומרת. "גם היום אנחנו מפולגים, כמעט על סף מלחמת אחים".
אחת מדמויות המפתח במאבק באותם גילויי אלימות היה ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה אז. בשביעי של פסח 1933 התקיימה בתל אביב תהלוכה של בית"ר, ופעילי שמאל החליטו לפגוע בצועדים. כשנודע הדבר לכצנלסון הוא ניסה למנוע זאת, אך ללא הצלחה. התהלוכה הותקפה באבנים ובמכות, והמשטרה נאלצה להתערב ולהציל יהודים מידי יהודים. הזעזוע היה גדול, וכשנודע לכצנלסון שצועדים נפצעו, הוא שלח מכתב התפטרות מכל מוסדות התנועה.
הוא אמנם חזר בו מאז, אבל ההתפטרות המפוארת ההיא עשתה רושם עז על הדוקטורנטית הצעירה, והיא החליטה להקדיש לו את המחקר שלה ולימים אף כתבה את הביוגרפיה שלו. היום היא משתמשת בדמותו של כצנלסון - הוגה הדעות והעיתונאי, שהיה ממקימי ההסתדרות והפך ברבות השנים לסמכות הרוחנית של תנועת העבודה - כדי למתוח ביקורת חסרת תקדים על המנהיגות הנוכחית בישראל.
יש היום, בישראל, מנהיגים כמו כצנלסון?
"השאלה היא אילו תכונות את מייחסת למנהיג-על. אין מנהיג שאינו מניפולטיבי. מנהיג גדול חייב להיות בבסיסו בן אדם ישר, שטובת הציבור עומדת בראש מעייניו והעניין המהותי הוא העומד במרכז, ולא הוא או המפלגה שלו. התנועה הציונית לא הייתה מצליחה להקים מדינה ולקיים אותה אם גם בפוזיציה וגם באופוזיציה היו מנהיגים שהיו מעמידים את עצמם במרכז.
"ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי לורד אקטון אמר, שלטון ארוך משחית הרבה. גם מפא"י בסוף דרכה הסתאבה והפכה למפלגת מנגנון ושחיתות. אנחנו רואים את זה בליכוד, ובימינו אפילו יותר, כי האפשרויות לשימוש בכוח גדולות יותר. רע מאוד שבתקופת משבר כזאת יש לנו ממשלה שמה שמעניין את העומד בראשה זה הוא עצמו".
מה שאת מתארת קורה לא רק בישראל. אולי זו רוח התקופה?
"ב-100 השנים האחרונות אין תום. איבדנו אותו. אנחנו יודעים שהעולם לא מתנהג כפי שהיינו רוצים. לא מזמן נדהמתי כשמישהי אינטליגנטית ומשכילה התרעמה עליי כששאלתי על טראמפ - איך יכול להיות שמנהיג העולם החופשי משקר כל הזמן. היא אמרה, מה את רוצה? גם אחרים שיקרו. אני מניחה שאין מנהיג שלא שיקר, אבל יש הבדל באופי השקרים ובכמות שלהם, באילו נושאים משקרים ואם זה מנהג יומיומי או של פעם בעשור.
"בן גוריון שיקר בנושא הנשק הגרעיני של ישראל כשנפגש עם קנדי, אבל זה לא דומה בכלל לשקרים שאנחנו שומעים ממנהיגים היום. אני מפרידה בין שקרים שמשרתים את האינטרסים של המדינה לבין שקרים שמשרתים את האינטרסים של המנהיג, נורמה שהתחילה עם פריחתן של הרשתות החברתיות. אני מסרבת לקחת בהן חלק, למרות שיש לי 860 הזמנות בפייסבוק. אני חושבת שהרשתות הללו מרעילות".
"זלזול בדברים הכי בסיסיים"
שפירא היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. פעילותה האקדמית לאורך השנים כללה בין היתר חברות בוות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב), וכהונה כדיקאנית הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב וכראש מכון המחקר על שם חיים ויצמן. היא גם שימשה כעמיתה במכון הישראלי לדמוקרטיה ונשיאת קרן הזיכרון לתרבות יהודית, וזכתה לתואר כלת פרס ישראל לשנת 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.
לאחרונה גם מונתה לחברת האקדמיה הלאומית למדעים, הגוף הבכיר ביותר בקהילה המדעית בישראל, שמרכז את מיטב אנשי המדע בארץ בתחומי המדע והרוח. תפקידו לקדם פעילות מדעית, לייעץ לממשלה בענייני מחקר ותכנון מדעי, לייצג את המדע הישראלי במוסדות ובכינוסים בינלאומיים וכדומה.
יחד עם שפירא נבחרו עוד ארבעה חוקרים ומדענים מצטיינים מתחומי המדעים המדויקים ומדעי הרוח כאחד. כששאלתי אותה אם התרגשה מהמינוי היוקרתי, היא הסבירה שבגילה כבר לא מתרגשים יותר. "בגילוי לב, ההתרגשות שוככת. כשנודע לי שנבחרתי לקבל את פרס ישראל, הלב החסיר פעימה. אני שמחה להיות בחברה מכובדת כזאת.
"בן גוריון חשב שצריך להיות בישראל מוסד כזה כחלק מהתפיסה הממלכתית שלו. כמו שצריך לתרגם את ספרי המופת לעברית, כך גם צריכה לקום אקדמיה למדעים כדי לטפח תרבות ומדע. זה היה שלטון שאכפת לו מהנושאים האלה לא פחות מעיסוק בענייני ביטחון.
"כך גם באקדמיה - ישנו הצד של המדעים המדויקים, הניסויים, לצד מדעי הרוח, החברה והאמנות. חברה לא יכולה להתקיים בלי מסד תרבותי, שתפקידו להשמיע ביקורת, לא תעמולה, לנתח דברים וליצור דברים חדשים. מתוך תפיסה שגויה, הרעיבו במשך שנים את מדעי הרוח ואת התוצאות נראה בעוד דור בתחום הספרות, התרבות והאמנות.
"זה מזכיר לי שבתחילת דרכי הייתי שבע שנים מורה להיסטוריה בתיכון קלעי בגבעתיים. לפני שלוש שנים, בערב סגרירי, יצאתי מקונצרט. זוג ניגש אליי, והגבר אמר, 'את אניטה שפירא? היית מורה שלי בתיכון. בטח לא תזכרי מי אני, כי היית מאוד צעירה, הגעת ישר מהאוניברסיטה'.
"זה היה ב-1962, כשעדיין למדתי לתואר ראשון וזיהיתי אותו. 'אתה עמי שושני, עמיהוד שושני', אמרתי לו. הוא כמעט התעלף. זכרתי שהיה תלמיד מצטיין שהחליט ללכת למגמה ריאלית. שאלתי אותו אז למה, והוא ענה, מה את רוצה, שאני אהיה מורה להיסטוריה? הוא כבר פרש לפנסיה והיום הוא הולך לשיעורי היסטוריה באוניברסיטה".
ההשכלה הגבוהה מקבלת היום את הכבוד המגיע לה?
"לא. יש זלזול בהשכלה, אווירה אנטי-אינטלקטואלית. למשל, העברית העילגת. לא רק ברחוב ובכנסת, אלא בעיתונות ובכלי התקשורת. זה מלמד על זלזול בדברים הכי בסיסיים, הרי העברית הייתה חלק מתחיית האומה והיא הופכת לשפת רחוב בלבד. זה עוד סימן לשקיעת הפרויקט הציוני. ההשכלה בכלל, היכולת האינטלקטואלית. ושלא יגידו, יש הייטק. ההייטק של היום הוא בזכות ההשקעה הקודמת. בעוד 20 שנה לא יהיה הייטק, כי ככה זה בעם היהודי, כשיש מצוקה מיד זורקים את הטלית והתפילין, את ההשכלה הגבוהה.
"לצערי, אליטיזם נשמע דבר נורא היום, אבל העובדה היא שחברה בלי אליטות לא יכולה להתקיים. לא אתפאר בזה, אבל אני חושבת שכולם מבינים את זה בתוך תוכם. חייבים את האליטה, כי בלעדיה נהיה כמו מדינות לא מתפקדות מסביבנו".
"לא להכניס אצבע בעין"
שפירא היא ניצולת שואה. היא נולדה בוורשה, הוריה נספו במחנות והיא שרדה בדרך לא ידועה, הגיעה לבית יתומים ואומצה בגיל חמש. על התקופה ההיא, היא לא מוכנה להרחיב, אבל על מועמדותו השנויה במחלוקת של אפי איתם ליו"ר יד ושם יש לה דעה מוצקה.
היא מאלה החושבים שהתבטאויות עבר שלו, שנתפסו כבעייתיות והיו שראו אותן כגזעניות, פוסלות אותו לתפקיד. "בראש יד ושם צריך לעמוד אדם שלא דבק בו רבב. זה מוסד שלכולנו יש רגישות גבוהה כלפיו וכולנו רוצים שייראה הכי טוב בארץ ובעולם. משום מה, שני ראשי יד ושם היו גנרלים. יש כל־כך הרבה חוקרים טובים בתחום, למה להכניס להם אצבע בעין?".
היית מוכנה להתמודד על התפקיד?
"לא. אני מבוגרת מדי לדברים האלה. יש אנשים מעולים במדינת ישראל ויש גם נשים שיכולות להתאים לתפקיד".
אחרי המלחמה עלתה לארץ עם הוריה, שלא הצליחו לרכוש השכלה בגלל המלחמה שקטעה את רצף חייהם. אבל אמא שלה חזרה ושיננה לה שההשכלה היא הדבר החשוב ביותר שיש, כי חפצים הולכים לאיבוד ומה שבראש אף פעם לא. הילדה אניטה קראה הרבה וחשבה שמקסימום תלמד באוניברסיטה ותהיה מורה בתיכון. וכל מה שקרה אחר כך, היא אומרת, פשוט הלך לה בקלות.
בשנים הראשונות אחרי שהתחתנה עם בעלה, שמריהו שפירא ז"ל, שכונה "בובי", הוא למד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון והיא פרנסה אותם כמזכירה למהנדס מים בחיפה. אחר הצהריים למדה היסטוריה כללית וסוציולוגיה בשלוחה של האוניברסיטה העברית. כשהוא התקבל לעבודה בתדיראן והפך ברבות השנים לחבר הנהלה בכיר, היא נכנסה עמוק למחקר בהיסטוריה היהודית והישראלית משנת 1881 עד ימינו.
"זה עתה סיימתי חברות בקבוצה שעבדה על תוכנית ללימודי אזרחות אונליין לתואר ראשון, ואני חברה במערכת האקדמית של מהדורת ביוגרפיות מקוצרות שהופיעו בה יותר מ-50 ספרים. מהאוניברסיטה פרשתי מזמן".
איך עברת את חודשי הקורונה?
"התנהגתי בזהירות, בדרך שבה קיפודים עושים אהבה. נפגשתי עם חברים ומשפחה, בחוץ כמה שאפשר, ושמרתי מרחק. אני בגמלאות כבר הרבה שנים, ולכתוב אני יכולה גם בבית. כתבתי קצת בזמן המשבר וקראתי המון ביוגרפיות של אישים לא יהודיים, וירג'יניה וולף, גנרל גרנט, ליאונרדו דה וינצ'י. רציתי לברוח מהנושאים שבהם אני עוסקת".
כאב לך שסגרו את מוסדות התרבות?
"כאב לי לא פחות שסגרו את מוסדות החינוך ופותחים קניונים ולא בתי ספר. אני לא זוכרת שהיה מעולם דבר כזה, שהולכים לישון עם החלטה אחת וקמים עם אחרת. זו כמעט אנרכיה. אין הנהגה, או שיש הנהגה שהאנרכיה הזאת משרתת אותה. אחד הדברים שאבות הציונות חששו ממנו יותר מכול הוא הנטייה היהודית לשנאת אחים. הדימוי של מלחמת אחים חוזר גם בספרות וגם בפוליטיקה. האם יכול להיות שהעם היהודי לא יכול להיות ממלכתי?".
את חושבת שהעם היהודי מסוגל לקיים מדינה?
"אני לא יודעת. לפני 20 שנה הייתי אומרת שכן, בביטחון מלא, למרות החולשות והשגיאות. היום אני לא יודעת. בימים ההם יש מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".