חנן גליקמן ז"ל / צילום: תמונה פרטית
ביום חמישי האחרון, שעות ספורות לפני שמשרד הפרסום גליקמן-שמיר-סמסונוב עבר רשמית לבעלות בינלאומית של קבוצת פובלסיס, אספו השותפים את האנשים להרמת כוסית לקראת השנה החדשה, שהייתה הפעם סימבולית במיוחד. חנן גליקמן, מייסד המשרד (והיחיד שנותר מהשלישייה המקורית גליקמן-נטלר-מייזלר), נשא ברכות ודיבר על השינוי שבפתח. "אנחנו כאן לעוד הרבה שנים", אמר גליקמן בשיחת הזום. הוא נשאר לסיים עוד מספר עניינים ולקראת השעה שבע נסע לביתו. חמש שעות לפני שהמהלך לו המתין חמש שנים קרה בפועל, נדם ליבו, והוא נפטר, בגיל 61, בצירוף מקרים מצמרר שאם מי מכותבי התסריטים בענף היה כותב, היו טוענים שהסיפור מופרך.
הידיעה על מותו של גליקמן הכתה בתדהמה את ענף הפרסום, ובעיקר את השותפים והעובדים במשרד שחלקם הולכים איתו דרך שנים ארוכות. כי גליקמן, למרות החזות הקשוחה שמזכירה יותר רואה חשבון או בנקאי, היה פרסומאי בנשמתו ובעיקר איש שהרבה אנשים אהבו.
גיל סמסונוב: "הוא יצק פה אנושיות"
את שותפו כבר 26 שנה גיל סמסונוב הכיר כשהשניים למדו יחד באוניברסיטה: "חנן חיזר אחריי שנים כדי שנעבוד יחד. אבל הייתי צעיר קשוח, עם דרישות גבוהות מאנשים והרבה פחות אנושי מהיום. אמרתי לו 'אתה מבין שאני לא קל', אבל הוא החליט. כעבור שנים, אחרי שכבר הייתי בפוליטיקה וברשות השידור, עברתי ניתוחים קשים. אושפזתי לחצי שנה במהלכה אסרתי על טלי אשתי להכניס לחדר שלי מישהו שאינו משפחה. ביום האחרון הוא פתאום הופיע. אמרתי לו "אם מישהו היה בא עם חכה ופיתיון וזורק אותו לכיווני אולי היום הייתי נותן ביס". ראיתי את העיניים שלו והבנתי שהוא סגר עליי. אחר כך הכין חוזה, קבע כמה, ומהרגע הזה חנן לא ויתר. חנן וטלי אשתו הם האנשים שהחליטו עליי. שניהם החליטו שמתאים להם להתחתן איתי וכך היה. כשיצאתי מהבית הביקור הראשון היה לחנוכת המשרד שלנו בחשמונאים. כשחנן החליט משהו, לא עניין אותו כלום; נחוש, עקשן ונאמן. הוא בא ואמר 'אתה שותף', נתן לי אחוזים בלי שבקשתי ובלי שהיה לי ניסיון בפרסום, ואמר שבשלב הבא כשאחד השותפים יפרוש אהפוך לשותף ששמו נכלל בשם המשרד. ביום שאריק מייזלר פרש, השם שלי הופיע על הדלת. בלי שאמרתי כלום".
"אני וחנן כמעט הפכים, אבל הוא רצה לידו עוד עמוד תווך. בהתחלה זה לא היה קל; עשיתי מערכות בחירות והוא שנא את זה. עם הזמן הוא קיבל אותי כמו שאני ונתן לי חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה. אני הייתי שר החוץ. הוא שמר על הבית. היה שר הפנים והאוצר והביטחון. לא הייתה פעם אחת שהיה חיכוך. היו חילוקי דעות, אבל עם הרבה כבוד ובזכותו. הוא קשר את גורלו בגורלי, והשלמנו אחד את השני".
אבל יותר מהכול סמסונוב מדבר בכאב על חבר שחייו שלובים באופן עמוק בחיי שותפיו ועובדיו: "חנן היה ניצול. בן של ניצולי שואה שאיבדו את בנם הבכור, אחיו, מאיר. די מהר גם ההורים נפטרו וחנן נשאר לבד. דורית אשתו התחתנה איתו ויחד הקימו משפחה. אבל הוא משפחה נוספת במשרד. אנחנו משפחת גליקמן השנייה. אנשים פה בצלמו. הוא יצק פה אנושיות, ערבות ועזרה הדדית. לכל אחד מהשותפים פה יש אישיות חזקה משל עצמו. לא כולנו קלים, וחנן היה הדבק שלנו. אנחנו מוסרים כדור אחד לשני בלי להסתכל, יודעים שתמיד יהיה מי שיתפוס. והביחד שנוצר זה המון בזכותו".
סמסונוב מתאר אדם בעל יכולות אנליטיות יוצאות דופן: "באוניברסיטה הוא היה מסיים את המבחנים הרבה לפני כולם ויוצא עם חצי חיוך. הוא זכר הכול: כל התאריכים בחיים שלי, המספרים, חוזים במשרד, מאות התכתבויות עשרות ישיבות - הכול בעל-פה. והוא היה 'פולני'. הטקסיות והסימבוליות היו חלק ממנו. חג, יום הולדת, בתחילת פברואר יושבים לסיכום שנה, תמיד בהילטון, באותו שולחן, אותו עט של שלושים שנה. בחנוכה תמיד הוא מברך בזיוף פולני את הברכות, ולא מעניין אותו שכולם מתפוצצים מצחוק - הוא ממשיך. כי ככה הוא שר ברכות חנוכה".
יגאל שמיר: "מילה שלו הייתה בסלע"
כולם מתארים את גליקמן כאדם של הרגלים. "תמיד הצחיקה אותנו הקביעות של הדברים אצלו", נזכר השותף יגאל שמיר. "תמיד ישב באותו מקום, אכל את אותה ארוחה, באותה שעה ובאותו זמן, נסע לאותם מקומות בעולם, וכמה שצחקנו עליו בגלל זה עם הזמן כולנו נהיינו כמוהו . חנן זה האדם היחיד שהיה מחליט והיקום כבר התיישר. הייתה לו אמת שלפעמים נראתה לא הגיונית, אבל הייתה לו אמונה ויכולת שכנוע בדרכו, שהעולם התיישר לפיהן".
שמיר פגש את גליקמן לפני 17 שנה, אחרי שכבר ניהל את הקריאטיב במשרדים גדולים כמו מקאן וגיתם, והכיר היטב את ההבטחות למניות שפיזרו אז בעלי משרדים - הבטחות שלא תמיד עמדו במבחן המציאות. "חיברו בינינו אחרי שעזבתי את גיתם, והתאהבתי בו ממבט ראשון. היו לו עיניים טובות ושילוב ששבה את ליבי בין קשיחות וכוח, טוב לב ונשמה. הוא לא נתן את המשרד על מגש של כסף, היה קשוח במשא-ומתן. באותה תקופה המשרד היה בעשירייה השנייה. והיו משרדים בסדר גודל הזה שהבטיחו לי הרבה יותר ממנו. גם במניות. חנן היה זהיר. 'בוא נתחיל ונראה'. אבל המילה שלו הייתה בסלע. לא צריך היה לחתום אתו על כלום, והוא לא שכח כלום. כל מה שאמר והבטיח - קרה. לא הייתי צריך להזכיר. וזה מאוד נדיר בתעשייה".
"הרגשנו שהעצה שלו שווה זהב. אני צעיר ממנו בשבע שנים. הוא לא היה כמו אבא שלי כרונולוגית, אבל היה משהו בחוכמה בניסיון. היינו חברים. חנן התעניין באנשים שאהב עד לפרטים הקטנים ביותר. גם כשהמשרד הפך לאחד מהגדולים, זה לא עלה לו לראש. המוטו שלו תמיד היה 'נגדל עקב בצד אגודל'. לא לקפוץ מעל הפופיק. הערבות ההדדית והביטחון התעסוקתי לעובדים, באו ממנו, כשראיינו אנשים לעבודה השאלה הראשונה שלו תמיד הייתה 'הוא בן אדם'? כי בשבילו בני אדם לפני הכול".
גליקמן לא נראה, התנהג או פעל כפרסומאי - אפילו בתקופה שבה הענף הזכיר בהתנהלותו את הסדרה "מד מן". למעשה הוא היה אנטי-תדמית פרסומאי קלאסי, סלד מפרסום עצמי, לא רצה שיכתבו עליו, אבל התשוקה שלו לפרסום הייתה עצומה.
"לא היה דבר שאהב יותר מלעמוד בסטודיו מעל גרפיקאי, להזיז כותרת ממקום למקום, להגיד איזו תמונה לשים" אומר שמיר. "זה לא שחנן אהב עסקים ואיכשהו זה קרה לו בפרסום. חנן אהב פרסום והיה פרסומאי בנשמתו ולא תמיד זיהו את זה ברגע הראשון בגלל המראה הקשוח. כשרק הגעתי למשרד, חדור מוטיבציה אחרי שנים במקאן וגיתם, והצעתי איך להקפיץ את המשרד קדימה בדירוג, חנן אמר לי: 'אם יהיה כתוב לי על המצבה פה נקבר מי שהצליח להביא את המשרד למקום חמישי, או פה נקבר מישהו שהיה שותף טוב לשותפים שלו - אין לי בכלל שאלה'. ההצלחה של המשרד לא באה בגלל הרצון שלו לכבוש ולהשיג אחרים, אלא בגלל אהבה שלו לפרסום ולאנשים".
"לפני שנה הכנתי ספר ליום הולדת 80 של אבא שלי. היינו מאוד קרובים וכמעט כל ארוחת צהריים אכלנו יחד. לחנן היה המון אימרות אז הצעתי לו 'בוא נכתוב פעם את הסיפור שלך. צחקנו שלספר יקראו עקב בצד אגודל', כי זה היה המוטו שלו. לא לקפוץ מעל הפופיק, וכך גם ניהל את המשרד".
יורם באומן: "תמיד מדייק בפרטים"
הטקסיות שהיוותה חלק משמעותי בחייו באה לידי ביטוי בימים האחרונים, ובשבוע שלפני השלמת חלקה השני של העסקה עבר בין האנשים שהיוו חלק מתחנות חייו, כדי להגיד תודה ולהיזכר. בשבוע הזה הוא דיבר עם השותפים לשעבר דני נטלר ואריק מייזלר ועם יורם באומן, נשיא קבוצת פובלסיס בישראל, והאיש מולו נרקמה העסקה למכירת המשרד.
"יום לפני שחנן נפטר", נזכר באומן, שוחחנו, והוא אמר: 'אני מחכה לשיחה חמש שנים'. אתה מכרת בדקה ה-90 ואני בזמן פציעות. דיברנו שעה וחצי. כהרגלו חנן מדייק בפרטים בתאריכים, במקומות, 'הפגישה הראשונה הייתה בחמש אחר-הצהריים ברביבה, במגדלי יו, ודיברנו בה על...', כך הוא היה תמיד. זוכר כל פרט. הכול בראש ובעל-פה. סקרנו את הכול, אחורה וקדימה, וקבענו שהשבוע יבוא אליי הביתה ל'קפה קטן מול הבריכה'. זה כבר לא יקרה".
בתעשיית הפרסום הקטנה בישראל לבאומן ולגליקמן הייתה ידידות של שנים, ורק בשלב מאוחר יותר הפכו גם לשותפים עסקיים: "החיבור העסקי התחיל שנה אחרי שפובלסיס רכשו את באומן. זה קרה אחרי שבמשך שנים הם אכלו פה מרורים והפסדים. מוריס לוי (לשעבר יו"ר פובליסיס, עב"ל) בא לביקור בארץ וגילה שיישרנו את המערכת שדיממה. מוריס שאל מה אני רוצה עכשיו, ואמרתי 'לקנות עוד משרד לקבוצה'. כשהסכים פניתי לחנן שסיפר לי שכבר היו להם דיבורים עם קבוצות אחרות, אבל כלום לא הבשיל. הסברתי לו שזה רציני אבל הבהרתי שהתנאי של מוריס זה סודיות מוחלטת. אם זה דולף העסק לא קורה. התנהלנו שנה וחצי כשרק שנינו יודעים מהסיפור הזה. נדיר בישראל שמצליחים לשמור כזה תהליך בשקט. אפילו השותפים שלו לא ידעו. חנן אמר 'אל תדאג הם יתמכו בי וישמחו, ואני שומר עליהם'. זה לא היה משא-ומתן קל, כי חנן לא היה קל, ובמה שנגע לעסקים ידע בדיוק מה רצונו. אני רציתי את הרכישה וחנן הלך איתי יד ביד, למד, התפתח, ועמד מול הצרפתים בצורה מקצועית ורצינית".
יוסי לובטון: "הכניס חוכמה ושיקול-דעת"
גם ליוסי לובטון, יו"ר פובליסיס בישראל, היה ממשק שהתחיל בעבודה ונגמר במערכת יחסים חמה: "הכרתי אותו לפני שנים אבל רק בשנתיים האחרונות עבדנו צמוד. הופתעתי ממערכת היחסים שנוצרה בינינו בזמן הזה. חנן כבר היה בתוך מסלול של אקזיט, עדיין היו לו הרבה אחוזים בחברה ואני הייתי אאוטסיידר, נציג הבעלים הצרפתיים בתהליך, יותר צעיר ופחות מנוסה. רוב האנשים היו מביאים לזה אגו ושיקולים זרים, אבל חנן ידע לשמור על המשרד שאין ספק שהיה החיים שלו, ומצד שני להיות ענייני, לתרום ולהיות שותף, חלק מקבוצה. הדרך שבה קיבל אותי כמנכ"ל ויו"ר הקבוצה הדהימה אותי כי זה לא טריוויאלי. הדרך שבה יצר איתי מערכת יחסים מדהימה, העצות שלו היו חכמות, אף פעם לא התרגש או התלהם, אמר את הדברים הנכונים, ולי זה היה כיף לקבל אותו בהנהלת הקבוצה כי זה הכניס הרבה ניסיון חוכמה ושיקול-דעת.
אבי צבי: "תמיד נותן פתרון"
גם אבי צבי, לשעבר מנכ"ל רשת, הכיר את גליקמן בגלל העבודה, אבל הפך לחבר. "לי ולחנן יש הרבה משותף: שנינו מעשנים הרבה, אוהבים לשתות, אנשים של הרגלים, בגדים פשוטים, לא מתמנגלים". לפני חמש שנים חנן סיפר לי על המכירה לפובלסיס, ומאז כל פגישה שלנו דיברנו על 31 בדצמבר 2020. כל פגישה. חמש שנים אותה שיחה. חנן היה אדם מיוחד. איתי תמיד דיבר בפתיחות בכנות ובפשטות. יש אנשים שאומרים 'אי אפשר'. חנן היה אומר 'אי אפשר, אבל אם...', והיה נותן פתרון. תמיד חיובי. רבים בתעשייה היו חברים שלי בגלל האינטרס הכלכלי. פעם נתתי, פעם קיבלתי. זאת התעשייה. אבל חנן היה חבר מסוג אחר. בגלל המשרד לא רכש ישירות מדיה לא היה לנו מה לדבר על כסף. אז דיברנו על החיים, פוליטיקה, הענף, ומה נעשה אחרי 31 בדצמבר 2020".
גליקמן לא הגיע לצד השני של ה-31 בדצמבר 2021. אבל השותפים שלו נחושים שלא לתת למפעל חייו להיעלם. "בשבילי זה כמו לאבד אח", אומר סמסונוב, "אבל יש לי כל הזמן את חנן על הכתף, אומר לי שהשאיר לנו DNA של משרד שהוא משפחה, ואנחנו נמשיך את זה. גם בשבילו".