הקשיים וההצלחות: הנשים המשפיעות של ענף הפרסום מדברות

הכתבה הזו נכתבת לאחר שבוע לא פשוט עבורי ועבור גלובס. זהו השבוע שבו פרסמנו מוסף שהעלה על נס את 50 הנשים המשפיעות בישראל. שבוע שבו כתבתי אני טור שעוסק בבעיות של נשים בענף הפרסום. שבוע שבו ללא כוונה פגענו בנשים רבות בענף הזה. זו העת לתקן, אבל לפני כן - הסבר קצר.

לרגל יום האישה פרסמנו בגלובס את דירוג 50 הנשים המשפיעות בישראל. מערכת מוסף סוף השבוע חשבה הרבה על הרשימה, נעזרה בוועדה מייעצת ובכתבים הרלוונטיים. המערכת ניסתה לגעת בתחומים רבים הנוגעים למשק ולחברה הישראלית, ואני חושבת שרוב הזמן גם הצליחה.

בשלבים מתקדמים של הכנת הרשימה התברר שלא עלה אגב הכנתה ולו שם אחד של משפיעה בענף הפרסום, והתבקשתי להסביר מדוע. כך נולד הטור שבו טענתי שהענף כולו נמצא בפיגור מבחינת היחס לנשים. ניסיתי להציב מראה, ולטעון שלמרות השינויים שעבר עם השנים, ולמרות שיש בו כיום מנהלות חזקות, הענף עדיין נשלט בקצה הפירמידה על ידי גברים.

מעולם לא ניסיתי ולו לרגע לטעון שאין בתעשיית הפרסום נשים רציניות, משפיעות, מובילות, יצירתיות וראויות להערכה. אני מכירה רבות מנשות התעשייה, במשך שנים נתתי להן במה והצפתי סוגיות חברתיות שקשורות במגדר. לא ניסיתי לפגוע, אלא לאתגר. באתי לברך ויצאתי מקללת.

לאחר פרסום הטור פנו אליי נשים רבות בתעשייה. חלקן טענו שהחמרתי, חלקן הסכימו עם התזה הכללית, מרביתן אמרו ובצדק שכך או כך, השילוב בין היעדר השיבוץ של נשים מובילות בתחום בדירוג לבין הטור, היה פוגעני.

מכאן נולדה הכתבה הזו. מרצון לתקן אבל לא לטאטא, לא את הטעות שלנו ולא את הכשלים שכן קיימים בתחום. הכתבה הזאת, הכוללת שיחות עם 10 מנהלות בכירות בענף הפרסום, נולדה מתוך הרצון להקשיב, ואז לומר - ניהול נשי אינו רק הבחירה להעמיד נשים במקומות שבהן היו באופן מסורתי גברים, אלא לכבד את השוני בין המגדרים ולתת לחשיבה הנשית מקום של כבוד. אני מקווה שהפעם נצליח יותר. 

לעצב את התודעה

גם בקרב מנהלות שהתברגו גבוה בתעשייה אין תמימות דעים על מקומן של הנשים בה. במשרד הפרסום מקאן, למשל, מתגאים ברוב נשי ששולט גם במסדרונות ההנהלה. אתי עבאדי, סמנכ"לית האסטרטגיה של המשרד ואחת הנשים החזקות והמוערכות בענף, סבורה שאין הבדל בין מצבן של נשים בפרסום למצבן בענפים אחרים.

"נשים לא תופסות את המקום הראוי בהרבה ענפים", אומרת עבאדי. "בפירמות עורכי דין יש שותפות, אבל הן לא שותפות מנהלות. כך גם בקרב רואי החשבון. אבל במקאן הנשים במסדרונות דומיננטיות. הן לא פחדניות, לא ממצמצות או מתיישרות, מתווכחות. אומץ ואינטגריטי הם ה-DNA כאן.

 אתי עבאדי / צילום: נטלי שור

"במקאן יש הנהלה נשית מאוד, כך שהמפגש עם דירוג המשפיעות היה דיסוננס קשה. כי אצלנו יש את סיגל עבודי שמנהלת את התוצר הקריאטיבי, אני מנהלת את התוצר האסטרטגי, ויש שלוש סמנכ"ליות לקוחות חזקות שמנהלות תהליכים ומערכות יחסים עמוקות עם לקוחות. אז בחוויה היה דיסוננס גדול בין חיים של נשים שמזיזות הרים, לבין האמירה שאנחנו לא משפיעות. זה פער שאי אפשר להכיל אותו.

"אני מתקשה להתמודד עם המונח 'תעשייה גברית', זאת לא המציאות שלנו, גם לא בגיתם ופובליסיס. אני לא מספיק מכירה משרדים אחרים, אבל מקאן מהווה 25% מהמדיה בישראל, והמשקל הזה גם קובע את הטון. הגודל והדומיננטיות גם מעצבים תודעה".

דורית גוילי, משנה למנכ"ל קבוצת פובליסיס, רואה שינוי משמעותי במקומן של הנשים בפרסום. "אני בתחום מעל 15 שנה, ובשנים האחרונות רואים יותר פרסומאיות מנהלות - וגם בצד השני יש יותר סמנכ"ליות שיווק ומנכ"ליות. פעם כשנכנסו לחדר, היו שם כמעט רק גברים. הייתי מיעוט בעולם הפרסום, וגם בעולם השיווק. היום זה כבר לא ככה, אבל יש עוד דרך ארוכה לעשות.

"היום יש מנכ"לים של משרדי פרסום שבאו מתפקידים של סמנכ"לי שיווק בחברות. ומכיוון שיש גם יותר סמנכ"ליות ומנכ"ליות, במשחקי הכיסאות האלה בין הלקוחות למשרד פרסום, אפשר להכניס אותן לעולם שלנו".

גם מיכל אטיה, סמנכ"לית אסטרטגיה בגליקמן-שמיר-סמסונוב, שבעת-רצון ממקומן של הנשים בתעשייה. "אני, מבחינתי, בעמדת מפתח. אני לא רואה עצמי מוחלשת או נזקקת. היום הרבה מההחלטות לא מתקבלות לבד בצמרת, ולכן נשים לוקחות בהן חלק פעיל, עם תואר או בלי. יש קונספציה שאם לא כתוב לאישה ליד השם 'מנכ"לית' ויש לה בבנק כמה מיליונים, היא לא משפיעה. למה? בהיבט הפמיניסטי, נשים שנמצאות שנים בענף בדרג סמנכ"ליות הן מבחינתי נשים משפיעות. זה מה שקובע, ולא אם עשיתי אקזיט או מינו אותי למנכ"לית".

אטיה סבורה שהעדרן של נשים מהתודעה הציבורית מחוץ לענף הפרסום הוא עניין של מיתוג. "הסנדלר הולך יחף. אנחנו לא מטפלות בעצמנו, לא עבדנו בלמתג את עצמנו - למרות שאנחנו נמצאות יום יום מול הלקוחות, ומשפיעות על מאות מותגים".

 מיכל אטיה / צילום: דודי בן סימון

התובענות של הענף

לא כולן רואים את התעשייה עין בעין עם עבאדי, גווילי ואטיה. קרן בכר אמיתי, מנכ"לית גיתם ולמעשה המנכ"לית היחידה במשרדי הפרסום הגדולים (תפקיד שהיא חולקת עם יובל וינגסט), סבורה שהתעשייה עדיין נשלטת על ידי גברים. לדבריה "זה ענף גברי להחריד. אני שונאת כדורגל בגלל זה: לא יכולה לשמוע יותר את האנלוגיה של 'תבקיעי לשער'.

"זה לא רק הענף - גם אצל הלקוחות אין הרבה מנכ"ליות או סמנכ"ליות בכירות. כמעט כולם גברים. הטור שכתבת תיאר את המציאות, וזה כאב. הצמרת הכלכלית בכללה גברית. כשנכנסים למסדרונות לקוחות גדולים, את רואה שכולם גברים. היכן פוגשים נשים? בדרגים הנמוכים יותר".

 קרן בכר אמיתי / צילום: איל יצהר

בכר, כמו אחרות, מסבירה את המספר המצומצם יחסית של נשים בצמרת באופי התובעני של התעשייה, שגורם לרבות לוותר. לא בגלל העדר כישורים, אלא מחוסר רצון לשלם את המחיר. "ענף הפרסום הוא תובעני, יש בו מתח גבוה. כשאני עושה שיחה עם לקוח בשמונה בערב, זה על חשבון ארוחת הערב.

"בקורונה עבדתי 24/7, יותר מאשר בכל 14 השנים שאני בפרסום. זאת בחירה. אנחנו מגדלות משפחה וילדים, מנהלות קריירה עם הרבה לחץ ומתח, ויש לזה מחיר גבוה שלא כל אחת מוכנה לשלם. מי שכן, נמצאת בעמדת מפתח. ומי שלא, הולכת לתפקידי רוחב".

אילנה מונקה, משנה למנכ"ל חברת המדיה יוניון, החלה את הקריירה שלה במשרדי פרסום. האחרון שבהם היה שלמור אבנון עמיחי. היא זוכרת היטב את התובענות של הענף, והמחיר שזה גבה ממנה. "זה תחום שמצריך הרבה שעות, ולכן רוב הנשים לא נשארות בו. בגיל 33 חזרתי מחופשת לידה, ומבחינתי ידעתי שאני לא ממשיכה בטירוף הזה עוד הרבה שנים.

"במשרדי הפרסום ציפו ממני לשעות לא הגיוניות מבחינתי. הייתי עם שני ילדים קטנים, אופליין בשעות כמו שבע או תשע בערב. הייתה לי תמיכה של בן זוגי, אבל היו תקופות ארוכות שלא ראיתי כמעט את הילדים, וקשה להחזיק בזה לאורך זמן.

 אילנה מונקה / צילום: מנחם רייס

"כשחזרתי מחופשת הלידה עם בתי האמצעית, רמי שלמור ביקש ממני לעבור מטעם המשרד למדיה. אחרי שנתיים הפכתי למשנה למנכ"ל, וביחד עם אורן יוניוב הקמנו את יונייטד, שהפכה לאחת מחברות המדיה הגדולות. זה יותר התאים לי, כי יום שידור נגמר בחמש. מצאתי שם איזון בין הניהול לחיים".

אליקה מרחבי, מנכ"לית זרמון גרופ, כיהנה גם בעבר בתפקידים בכירים במשרדי פרסום, בעיקר בגיתם BBDO. לדעתה השאלה איננה כמה נשים יש בקצה הפירמידה, אלא כמה נשים רוצות להיות שם ולא מקודמות. "יש אגדה אורבנית שאחרי שנשים מתחתנות ויולדות הן לא יכולות לעבוד במשרד פרסום, וזה לא נכון. אני נותנת לכל אישה שילדה יומיים קצרים, אבל האגדה של השעות הרבות עדיין מלווה אותנו. אני רוצה לגייס נשים. אבל תמיד השאלה הראשונה היא על השעות, וזה גול עצמי".

מרחבי מציירת בעיה אחרת שבעטיה מספר הנשים בענף עלול להתדלדל. "הבעיה היותר קשה היא שהזוהר של משרדי פרסום הולך ודועך לצערי, ולא בצדק. הגיל הממוצע היום של נשים בענף הוא 30-32, ויש להן מעט תשוקה למקצוע. הענף שלנו איבד מקסמו, ונראה שנשים נכנסות אליו כדי לעשות וי. הן צעירות שרוצות להיות בצד הלקוח, ועושות את הסטאז' במשרדי פרסום.

 אליקה מרחבי / צילום: יוסי צוקר

"כדי להיות בעמדת ניהול צריך מייל אייג'. אני מסתכלת מסביבי, ואני השכירה היחידה ששרדה את הענף עשרות שנים בלי מניות. נשארתי מתוך מקום של תשוקה לעולם הזה. שנים רבות אמרתי לעצמי - תרוויחי הרבה כסף, תהיי משמעותית, אבל את לא צריכה את כל האחריות על הראש. שמישהו אחר יעשה את זה. כי הייתי משמעותית, הבמה הייתה כמעט כולה שלי, הרווחתי הרבה יותר מגברים אחרים, אבל היה טוב שמישהו אחר חוטף בדירקטוריון. רק כשאילון (זרמון) פנה אליי והציע לי את התפקיד, פתאום התחלתי לחשוב על זה".

בין הקריאטיב לסטנדאפ

בניגוד למחלוקת על סוגיית נשים בצמרת המשרדים בכל מה שנוגע לניהול ואסטרטגיה, כשמדברים על תחום הקריאטיב קיימת תמימות דעים. דווקא במקום שנחשב ללב ליבו של המוצר הפרסומי לא רק שאין כמעט נשים בראש הפירמידה, אין הרבה נשים בכלל.

מאיה שרן היא אחת משני מנהלי הקריאטיב הראשיים המשרד הפרסום יהושע TBWA. לדבריה, "בתעשיית הפרסום רוב הנשים מתקדמות דרך תקציבאות. בקריאטיב ובאסטרטגיה הרוב המוחלט גברי, וזה מוזר, כי תובנות צרכניות נובעות לעיתים מתפיסות נשיות. נשים גם צורכות יותר, אז אפשר היה לצפות שנשים יבינו אותן טוב יותר".

 מאיה שרן / צילום: עופר חג'יוב

שרן שפטה בתחרויות ובפסטיבלים בינלאומיים, וגם שם לעיתים קרובות מצאה עצמה בין הנשים היחידות בחדר, לפעמים היחידה. "לעיתים תהיתי אם לא הזמינו אותי רק מעצם העובדה שאני אישה, וברור לי שאם היה רק גבר אחד בתוך המון נשים, זה לא היה עובר לו בראש. גם בקאן וגם בגולדן דרהם הייתי כמעט לבד, והבנתי שזה לא רק עניין מקומי.

"בקריאטיב בארץ יש דברים שהם מוטי תובנות, אבל פעם זה היה יותר מוטה פאנצ'ים. האסטרטגיה והקריאטיב מורכבים לעיתים קרובות מדי מ'איזה מגניב זה להגיד את זה', או 'להביא את ההוא' או 'איזה מגניב זה להראות את שניהם יחד אחרי שנפרדו'. במהות, זה דומה יותר לסטנדאפ - תובנות חיים קטנות שבעיקר נועדו להצחיק.

"המקומות של הרגש הצטמצמו יותר לתחום הקומי, ושם, כמו בסטנד אפ, הגברים יותר בולטים. מי שלא מצחיקה ובטוחה בעצמה - שני דברים שצריכים לבוא יחד אצל אישה, בעוד שגבר לא צריך את שניהם - כנראה לא תהיה בכלל בקריאטיב. וזה עוד לפני שמדברים על ניהול.

"רוב ראשי התעשייה והמשק הם גברים, והם אלה שקובעים מי המשרד שיהיה איתם, מי ישתתף במכרזים ולמי נותנים הזדמנות - אז אולי יותר נוח להם בעולם הגברי. הפרסום הוא לעולם נגזרת של המשק, ולא הפוך.

"כשנכנסתי 'אפרוחית' לברוקנר נטע יער, ואמרתי לעופר יער שאני רוצה יום אחד להיות סמנכ"לית, זה היה מצחיק. לא חושבת שהיו אז נשים בתפקידים כאלה. גם במשרד כולם היו גברים. כשיצאתי לגלר נסיס פתאום נחשפתי לקרן קיי, אשת קריאטיב שהצליחה להתקדם. אז היום יש יותר, אבל זה לא מספיק, ובטח לא מהפכה.

"גם כשמציגים פרזנטציות ומגיעים לאזני מקבלי ההחלטות, יש הבדל בין גברים לנשים. סמנכ"ל קריאטיב יכול להגיד למנכ"ל 'בוא נשב למטה אחרי הפרזנטציה', אבל לסמנכ"לית זה יהיה מוזר מאוד. זה יותר קשה להיות חברה שלהם. בהמשך מתפתחות מערכות יחסים אישיות, אבל ההתנעה בהתחלה יותר מאולצת. צריך גם להיזהר ששום דבר לא ישתמע כמשהו אחר, חשש שאין אותו עם גבר. גם הם פוחדים יותר".

בניגוד לחלק מהבכירות, ואולי בגלל שמקומה בקריאטיב, שרן לא מתרגשת מהשפה הגברית במסדרונות. "אני מהדור שראה הטרדות ודיבור לא מתאים, אבל אין לי רגישות גבוהה לזה, כי לא באמת נפגעתי או חששתי. במשרדי פרסום יש מילים שלא נראה לי שנזרקות במשרדי עורכי דין ורואי חשבון, כמו פות וכדומה. אבל זה גם חלק מההומור שלי. אבל אני מניחה שיש נשים שרגישות יותר, וברור לי שיש נשים שחוו באמת הטרדות.

"במשרדי הפרסום יש איזה ליברליזם מחשבתי שמתגאים בו. שאפשר צחוק עצמי ועד בדיחות על גזענות ושואה. בכל דבר אפשר לגעת, מכורח זה שאנחנו קצת אמנים. לכן יכולות להיות שיחות שבמקומות אחרים הן טאבו, וכאן לא. זו מערכת כזאת שבה כולם יכולים להכיל את מה שנאמר בחדר. וייתכן שיש נשים שזה לא מתאים להן".

להביא את התובנות

שהר לוינשטיין היא מהבודדות בענף שצמחו בתחום הקריאטיב, והיא אף הקימה ביחד עם השותפה מרים קבסה ובן הזוג מקס צ'רפקוב משרד שנמכר בשנה האחרונה לסוכנות קילו'גיק. לדבריה, "מיעוט נשים בצמרת זאת לא מחלה של משרדי פרסום, אלא של העולם.

 שהר לוינשטיין / צילום: גולי כהן

"כדי לטפס למעלה צריך להקריב קורבנות, ואנחנו חיים בעולם שנהוג שהאישה מקריבה. זה בגלל חינוך שלוקח כמובן מאליו שאנחנו נהיה עם המשפחה. אין הרבה מקומות שבהם הגבר אומר 'אני ארד למשרת אב'".

לוינשטיין מספרת כי הרגישה היטב את העובדה שהיא אישה בעולם גברי, בעיקר בתחילת הדרך. "בתעשייה היו דברים שהיום לא היו עוברים. היו סביבי וסביב חברותיי אמירות כמו 'המנהלת הזאת כוסית או לא', או 'היא כועסת כי היא צריכה זין'. זה קרה הרבה ולא רק במשרד ספציפי, בגלל סטייט אוף מיינד של תעשייה שרוצה להיות 'מגניבה' עם הומור 'בלייזרי'.

"היו לי מצגות ופרזנטציות מול לקוחות שפתאום סיפרו בדיחה שוביניסטית, וידעתי שזה בכוונה כדי לבדוק את הגבולות שלי. לגבר לא היו עושים את זה. מתי שאלו גבר איך הוא הולך לג'נגל בין בית למשפחה? אין לי בעיה ששואלים את זה, אבל לגברים אין משפחה? למה לא שואלים אותם? זה פוגע גם בהם, רק בעולמות ההפוכים".

לדבריה, אמנם יש עדיין מקום לתיקון, אבל כיום התעשייה שונה ממה שהייתה פעם. "כשהתחלתי, הרגשתי שהמגדר שלי מקבע אותי בנישה שגברים לא היו מתקבעים בה. התייחסו אליי כ'זאת שתביא את התובנות הנשיות', לא 'זאת שתביא את התובנות'. במשרדים אין דבר כזה תובנה גברית - יש תובנה, ותובנה נשית.

סיגל עבודי, מנהלת הקריאטיב של מקאן, קושרת בין התרבות הארגונית ליכולת לגדל מנהלות קריאטיב. "מקאן זה מקום שבו נשים תמיד ניהלו, וזה מאוד משמעותי כשמתפתחים מקצועית. זה בין המשרדים היחידים שאני מכירה שהיו בו מנהלות קריאטיב, וכשגדלים בתרבות כזו, צומחים לשם בטבעיות.

"אצלנו יש הרבה נשים בקריאטיב שאני מקווה שיגדלו להיות מנהלות. אגב, מנהל קריאטיב בדרך כלל נהיה כזה לא בגלל יכולות הניהול, אלא בגלל שלא רוצים שהוא יעזוב, והוא עצמו רוצה להתקדם. לנשים פחות בוער להתקדם לניהול, אז זה יכול להתאים".

 סיגל עבודי / צילום: איל יצהר

לדברי עבאדי, "קריאטיב הוא עדין תחום יותר גברי, אולי בגלל הצורך להתבלט בו. להרבה נשים יש בעיה: הן לא דואגות לבנות את המותג של עצמן. הן באות לעשות את העבודה הכי טוב, ולהיות על הטיקט המקצועי, אבל בקריאטיב אי אפשר להפריד את הפרפורמנס מהמקצוע. לכן יש משהו בנטייה של נשים להשתבלל ולא להתפרץ לקדמת הבמה, שבעייתי לתחום הקריאטיב".

"בתפקידי קריאטיב צריך להיות מצחיק ולעשות דחקות, ואין אף מודל שמראה שמשנים את זה", אומרת לוינשטיין. "נשים צעירות שבאות להתייעץ איתי בכלל לא חושבות לפנות לתפקידים האלה, כי הן לא מצחיקות מספיק. כשקופירייטרית כבר כן נכנסת למשרד, נותנים לה לטפל במוצרים ובשירותים שקשורים לנשים".

להיות אישה בענף גברי

גוילי מספרת שלאורך הקריירה שלה בפרסום מעולם לא הרגישה שהיותה אישה מהווה חסם. "זה חלק מהאופי שלי, מגיל קטן היה לי ברור שאני יכולה לעשות הכול, ודעתי צריכה להישמע בכל נושא. גם כל חיי הייתי בחברה גברית - למדתי בתיכון ריאלי אז היינו מעט בנות בשכבה של בנים. בצבא, בחוג לקולנוע - בכל נקודה שהייתי בה, נשים היו במיעוט. מעולם לא הרגשתי פחות טובה".

"בעיניי אני פרסומאית שהיא אישה", אומרת לוינשטיין. "די מההתחלה הפסקתי להתייחס למגדר שלי, ועבדתי קשה להראות שזה לא רלוונטי. זה דרש יותר מאמץ מגבר, כי הוא לא מתחיל מתדמית מסוימת. נשים צריכות לצאת מהמסגרת, בעוד שהגברים כבר מחוץ למסגרת, ואם הם רוצים, באפשרותם להיכנס אליה".

גם מרחבי מדברת על ביטחון עצמי שמלווה אותה לאורך הקריירה. "את בנותיי חינכתי שמי שלא לוקחת במה, לא תקבל במה. תמיד דאגתי שקולי יישמע, ולא הרגשתי אפליה בשכר או במעמד. לעיתים אני הולכת לפגישות לקוח עם נשים שעובדות אצלנו, והן לא מדברות. אני יוצאת מדעתי מזה. למה אתן לא מדברות? הרי אם אתן רוצות להיות משמעותיות תפתחו את הפה. וגם אם תטעו - מה קרה?".

למה אין כמעט נשים בדיגיטל

"שוק קשוח, שנשים בוחרות שלא להיות בו"

גם בתחום הדיגיטל, שלכאורה אמור להיות חדשני ובועט, לא התברגו נשים רבות בצמרת. דנה קול, בעלת משרד דיבור, היא מהנשים הראשונות שהחלו לפעול בתחום. "במשרדים קטנים יש נשים ואנחנו עוזרות אחת לשנייה, אבל במשרדים הגדולים בתחום הדיגיטל יש הרבה פחות נשים", היא מספרת.

"זה של שוק קשוח והיסטרי, שנשים בוחרות לא להיות בו, אולי בגלל החינוך והסביבה. הדיגיטל הוא שוק דינמי עם שינויים תמידיים. נשים צריכות לדעת לדרוש יותר, אבל בשלב מסוים הן מתחילות להיעלם מהתעשייה - אין מספיק נשים במשרות הבכירות. אני לא חושבת שלא מקדמים אותן באופן מכוון, אבל בגלל האגרסיביות של התחום הן לפעמים מוותרות. הסביבה סופר גברית זה קשה".

 דנה קול / צילום: פרטי

"היעדרן של נשים מהדיגיטל זה שאלת הביצה והתרנגולת", אומרת עבאדי. "יש הרבה תחומים שנחשבים פחות 'נשיים' וקשורים גם לשאלה מה נשים למדו באוניברסיטה. יש הסללה שרואים את אותותיה בתחומים החדשניים. נשים אולי יותר מחפשות ביטחון בתחומים מסורתיים".

מעמד הנשים בתעשייה

"משרדים צריכים להיות רלוונטיים, ולהיות רלוונטי זה גם שיהיו נשים בעמדת כוח"

רוב הנשים עמן שוחחנו מאמינות שניתן לשפר את מעמדן של הנשים בתעשייה, אך כל אחת מהן מסתכלת אחרת על האופן שבו שיש לעשות זאת.

"כשאנחנו נאבקות על דרכנו למעלה, כל אחת מפתחת מנגנון ששומר עליה. אצלי זה הקולגיאליות", אומרת בכר. "צריך לקדם נשים לתפקידי מפתח בתעשייה, וזה התפקיד שלנו. מגיעה אישה, מסביבה גברים רוצה להתקדם - האם הסביבה מאפשרת?

"כשאני נכנסת לחדר שכולו גברים, ברור שההתנהגות שלי משתנה. אולי יותר דרוכה ושמה לב. כשאני נכנסת לחדר עם נשים אני כמו שאני, לא אסופה. אצלי יש נשים, והן מביאות משהו אחר, עגול. פחות 'אני' ויותר מטרה.

"אבל כשיובל (המנכ"ל המשותף, עב"ל) כועס הוא 'גבר', וכשאני כועסת אני רעה. וזה מושרש בתרבות. הדבר הכי נורא זה שכשאני כועסת, שואלים אותי 'את במחזור?'. מה, אני שואלת גבר 'איך הטחורים?'. זה עניין של תרבות. הרי לא למדו את זה במשרד הפרסום".

גוילי מזכירה שנשים הן 50% מהאוכלוסייה, "ואם משרד פרסום אמור לייצג אוכלוסייה, אמור להיות בו החלק היחסי של אותה אוכלוסייה. לכן יש ערך לכך שבמשרדי הפרסום יהיו נשים בעמדות מפתח, שיוכלו לבחון אסטרטגיה וקריאטיב בעיניים נכונות. לא יכול להיות שהאישה הראשונה שתפגוש את הפרסום זאת הצרכנית.

"אני מנסה לקדם נשים, בדיוק כמו שאני מנסה לקדם אנשים אחרים שהם לא מהקונבנציה של משרד פרסום. משרדים צריכים להיות רלוונטיים, ולהיות רלוונטי זה גם שיהיו נשים בעמדת כוח, בגלל שהן מביאות ערך לשולחן. יש משרדים שבאופן מובהק ונוראי אין בהם נשים בעמדות כוח. אם לקוח מגיע לישיבה ורואה סביבו רק גברים זה בעייתי, כי זה כבר לא לגיטימי ב-2021".

העצה של עבאדי היא "לסמן נשים מוכשרות, לקחת אותן תחת חסותנו, ולנסות להתגמש איתן בשלבים בדרך - גם כשזה לכאורה לא הכי נוח. ברור שכמנהלת יותר נוח לי שבתפקיד יש מישהי שלא יוצאת לחופשת לידה של חצי שנה. אבל אז מה? התחלתי במקאן בתור פלנרית, עברתי לפובליסיס וחנה רדו התקשרה אליי בשביל שאחזור למקאן. סיפרתי לה שאני בשבוע 12 להיריון, והיא ענתה לי 'אז מה'. אז חזרתי למקאן בהיריון, בתור מנהלת אסטרטגיה. זאת הגישה".

השיטה של מונקה היא לתת הזדמנות לנשים צעירות מייד עם סיום הלימודים. "אני מכניסה אותן לתחום המדיה והפרסום בלי ניסיון. לוקח לי כמעט שנה להכשיר פה מדיה פלנרים, ואני מהמרת. אבל כמו שאני קיבלתי הזדמנות, אני רוצה לתת את ההזדמנות הזאת לאחרות. גם המציאות הוכיחה שזה תפקיד שהן עושות אותו יותר טוב. אם יגיע גבר מעולה, מבחינתי זה בסדר".

"אני לא נושאת את דגל הפמיניזם, אולי כי בחוויה שלי לא סבלתי", מודה מרחבי. "אבל אני קשובה, ואכפת לי ממה שקורה לנשים. אני מאפשרת, מכילה ומבינה, גם כי אני אישה שגידלה את ילדיה בענף הפרסום".

קול מספרת ש"80% מהעובדים שלי הם נשים, אבל לא כי אמרתי באופן מודע 'אני רוצה לקדם נשים'. אנחנו נותנים סביבת עבודה גמישה ומכילה, ומאפשרים חיים במקביל לעבודה, כי ככה צריך להתנהל שוק העבודה. במשרדי פרסום עדיין יש שעות מטורפות, ורק עכשיו, בתקופת הקורונה מבינים שאולי צריך לעשות שינוי".

בניגוד אליהן, לוינשטיין נוקטת בשיטה עניינית יותר. "אני לא אבחר אישה לתפקיד אם היא לא המועמדת הטובה ביותר", היא פוסקת. "אישה איננה פחות מוכשרת, אז לא צריך לתת לה פקטור. כולם צריכים להביא את השינוי, כי זה משרת את כולם. פמיניזם משרת גם גברים".