קלפיות הצבע וסע לנדבקי הקורונה / צילום: ועדת הבחירות המרכזית
מה שקורה פה כבר 4 מערכות בחירות אינו אנומליה, ולא גליץ' במטריקס. מה שקורה זה שהאופן שבו בנויה החברה בישראל השתנה. ואנחנו לא ראינו, כי זה הסתתר מאחורי מסך העשן של הוויכוח כן ביבי-לא ביבי.
מה שקורה פה, בחירות אחרי בחירות, זו מערכת פוליטית שמנסה להסתדר לפי הסדר הישן, האתוס הישראלי שאנחנו מספרים לעצמנו: ימין ושמאל מתחלקים על בסיס מדיני, יש פה רוב חילוני ולצידו מיעוטים.
אבל התוצאות של הבחירות, מציבות בפנינו תמונה שאי אפשר להתחמק ממנה יותר: האתוס הזה מת. זו לא הפוליטיקה שלא עובדת. זה הסיפור שלנו, שאנחנו מספרים לעצמנו, על מי אנחנו. הסיפור הזה כבר לא עובד. הוא השתנה ולא שמנו לב. כי ישראל היא כבר מזמן לא מדינה של רוב ומיעוטים.
ישראל ב-2021 היא מדינה בלי רוב. יש פה חמישה מגזרים חברתיים, פלוס מינוס שווים בגודלם: חילונים, דתיים, חרדים, ערבים ומסורתיים. ברגע שנבין את זה, כל המוסכמות - הערבים נספרים במחנה השמאל והם לא שותפים לגיטימיים לממשלה, או החרדים מצביעים למפלגות חרדיות - ישתנו.
כי בעולם של 5 מיעוטים, אם לא ניפרד מהמוסכמות הישנות, לא תקום ככה לעולם ממשלה.
מערכת פוליטית שלא מתארגנת לפי רוב ומיעוט אלא לפי 5 מגזרים, תיראה לגמרי אחרת. הקואליציות ייווצרו סביב מכנים משותפים שונים לחלוטין ממה שהתרגלנו אליו. וזה ייצר הזדמנות לשיתופי פעולה וחיבורים חדשים.
חשוב להבין שהשינוי הדרמטי הוא לא הכוח המספרי של החרדים או הערבים. כבר לפני 20 שנה, המפלגות החרדיות השיגו 22 מנדטים. השינוי זה הפוזיציה של המצביעים - איך הם תופסים את חלק בפסיפס הישראלי.
וכשמצביע חרדי לא תופס את עצמו כחלק ממיעוט, שצריך להגן על קיומו מול הרוב, כל הפוזיציה שלו משתנה. למשל, הוא לא בהכרח יצביע עבור מפלגה חרדית סקטוריאלית. נתוני ההצבעה ביישובי החרדים מראים את זה באופן ברור - חלק ניכר מהקולות זלגו למפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'.
הדוגמה הכי דרמטית לשינוי הזה היא רע"מ ומנסור עבאס, שהיה הראשון לערער על האתוס הישן, שהערבים שייכים "אוטומטית" למחנה השמאל. בזכות הערעור הזה, הפכו הקולות הערביים, לראשונה, לקולות לגיטימיים ומחוזרים על ידי הליכוד. ויתכן שלראשונה תוקם ממשלת ימין בתמיכתם.
אז מה זה אומר על העתיד של מדינת ישראל? מה מבשר סופו של האתוס הישראלי הישן?
קודם כל, זה מפחיד. בעיקר עבור מי שעוד לא נפרדו מהתפיסה שהם-הם הרוב. רק תראו כמה גברים מתערערים כשמרב מיכאלי פונה לקהל ב"אתן". רק תיזכרו בשיח האנטי חרדי שהתפרץ בתקופת הקורונה. התפרקות האתוס יכולה להיות גם סכנה קיומית אמיתית.
הרבה יותר מסובך לקיים דמוקרטיה יציבה ומאוזנת בחברה כל כך הטרוגנית, שמתקשה להסכים על רכיבי הזהות הבסיסיים המשותפים שלה. איך מיישבים בין תפיסות עולם סותרות, שלא מקבלות את זכות הקיום של האחר? אנחנו מכירים מדינות, בעבר הלא רחוק, שהתפוררו בדיוק מול האתגר הזה.
אבל בעיניי, אם נבחר, העתיד הזה גם טומן בחובו הזדמנות עצומה, לייצר סיפור ישראלי חדש, שכולנו חלק ממנו. סיפור שבסיסו ההבנה שכולנו חיים פה ביחד, שהבחירות שלנו משפיעות על כולם, ושאף אחד לא הולך לשום מקום.
במשך עשרות שנים, נוצר פה ריחוק בין המגזרים. חיים נפרדים. יישובים נפרדים. מערכות חינוך נפרדות. כמעט לא ישבנו סביב אותו שולחן - לא במקומות העבודה, לא במוקדי קבלת ההחלטות. אם נאהב את זה או לא, המציאות השתנתה. אין כבר רוב שמוקצה לו מקום אוטומטי מסביב לשולחן, ומיעוטים שמסתפקים במה שנשאר.
וכשכולנו נשב מסביב לאותו שולחן, כקבוצות שוות ולא כרוב מול מיעוט, אולי נוכל להסכים על כללי המשחק החדש. כללים שישפרו את החיים של כולנו, פה, ביחד.
הכותבת היא מנהלת יחידת הסטוריטלינג בארגון מעוז