חופש המידע / צילום: SHUTTERSTOCK
"איזה אידיוט הייתי, איזה שוטה וחסר אחריות" - כך כתב טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, בספר זיכרונותיו, תוך שהוא מפתיע אפילו את מתנגדי הזכות לשקיפות בעוצמת החרטה שהביע על חקיקת חוק המידע בעת כהונתו כראש ממשלה. "האמת היא", כך המשיך וכתב, "שבחוק חופש המידע עושה שימוש רק חלק קטן מאוד מהאזרחים, ועיקר השימוש בחוק נעשה על-ידי עיתונאים. כמנהיג פוליטי - זה כמו להגיד למי שמכה אותך בראש עם מקל - 'הי, נסה במקום זה משהו יותר אפקטיבי', ולהושיט לו פטיש'".
אנו מציינים 23 שנים לחקיקת חוק חופש המידע בישראל. על אף שברמת ההצהרה ישנו קונצנזוס מקיר לקיר שעיקרון השקיפות הוא חשוב וראוי, הדרישה למידע מייצרת תסכול הולך וגובר בקרב מקבלי החלטות ברשויות, המלווה ביחס עוין לחוק חופש המידע ולטענות בדבר "ניצול לרעה" של החוק. הסבר מקובל לכך הוא ששלטון, מטיבו, אינו מעוניין בביקורת. זו, בין אם מוצדקת ובין אם לאו, פוגעת בתדמית הרשות, עלולה להתנקם במקבלי ההחלטות ובמיוחד בנבחר הציבור העומד בראשה. מנקודת מבט זו, הזכות למידע היא סתם מטרד במקרה הטוב, ובמקרה הרע, כפי שביטא זאת טוני בלייר, היא איום שיש להתמודד אתו.
אני מבקש לטעון כי הסבר זה הוא פשטני ומתאר רק חלק מהתמונה. עובדה היא שברבים ממשרדי הממשלה ורשויות אחרות נעשה מאמץ רב וכן למסור מידע, המובל על-ידי ממונים על העמדת מידע לציבור, שרתומים לתפקידם ופועלים בנחישות למסירת מידע, כולל מידע שבהחלט חושף את הרשות לביקורת על מהלכיה. הגם שדרך ארוכה עוד לפנינו, אין מי שיחלוק ברצינות על כך שחלה התקדמות משמעותית בנושא זה במשך השנים.
מה הוא אם כך ההסבר המלא להתנגדות לחוק, שהולכת ומתעצמת? התשובה היא שישנה תחושה בקרב מקבלי החלטות ברשויות, שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים נעשה שימוש בחוק חופש המידע שלא למטרה שלשמה נחקק. כך הוא הדבר, למשל, כאשר מוגשות בקשות קנטרניות למידע, בקשות למידע רב ללא צורך של ממש, בקשות על רקע תחרות עסקית צרה בין חברות, או כאשר מדובר במידע גלוי, שהמבקש יכול להשיג בעצמו ללא מאמץ ניכר. היענות לבקשות מסוג זה גוזלות משאבים רבים מן הרשות ומייצרות תחושה של ניצול.
החוק אינו מאפשר לרשויות, ובצדק רב, להתחשב במניע של מבקש המידע. אילו כך היה המצב, הרשויות אכן עלולות היו להתחמק מחובתן למסור מידע מסיבות בלתי ענייניות. מאידך, מצב בו היעדר החובה לנמק את הצורך במידע והקלות היחסית שבהגשת בקשה למידע מנוצלים לצורך מטרות שאינן בליבת החוק, ומחייבים את הרשות להשקיע משאבים רבים במתן מענה - פוגע ביכולת הרשות להתמקד במטרות העיקריות של החוק, מסיט אותה מביצוע תפקידיה ומייצר אנטגוניזם רב.
הפתרון למתח מובנה זה הוא משולב. יש לתקן את חוק חופש המידע ולהגדיר במפורש את מטרותיו. לצד זאת, יש להטיל על הרשויות חובת פרסום יזום של מידע בעל עניין ציבורי מובהק ולייתר את הצורך לבקש את המידע. כך למשל, לגבי דוחות ביקורת פנים והליכי תיקון ליקויים, עניין רלוונטי מאין כמותו לנוכח האסון במירון.
אולם בכך אין די. בדומה למדינות אחרות, יש להקים נציבות חופש מידע בעלת סמכויות מעין-שיפוטיות - גוף אובייקטיבי ועצמאי שישמש כערכאת ערעור זולה ומהירה בענייני חופש המידע, אשר יוכל להכריע במחלוקות בין האזרח לרשויות ולאזן כראוי את האינטרסים השונים.
חוק חופש המידע חולל מהפכה ביחסי האזרח והשלטון. החוק העניק בידי האזרח את הזכות לדרוש מידע, לפקח על הרשויות ולוודא שהן מבצעות את עבודתן כראוי. עצם ידיעת הרשויות שעיקרון השקיפות חל עליהן - מתמרץ אותן לנקוט פעולות שניתן להצדיק מבחינה חוקית, מוסרית וכלכלית, ובכך משפר את תהליך קבלת ההחלטות ברשות.
מהפכה זו והישגיה עומדים כעת בפני סכנה. יש לנקוט את הצעדים הנדרשים על-מנת לשמר את מהפכת השקיפות ולהצעידה קדימה. אתגר זה מונח לפתחה של הממשלה החדשה לכשתקום.
הכותב הוא ממלא-מקום ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, משרד המשפטים