מטופל במחלקת קורונה. מערך קופות החולים בארץ אינו ערוך כעת לאשפוז ביתי / אילוסטרציה: Shutterstock
לאור התחזיות הפסימיות לגבי ממדי התפשטות זן הדלתא של נגיף הקורונה בארץ ונוכח ההודעה על תוכנית ממשלתית להגדלת נפח האשפוז בעוד 2,400 מיטות וגיבוי הדבר בסגל רפואי וסיעודי מתאים, עולים גם קולות הקוראים לשקול את האפשרות של אשפוז ביתי לחולי קורונה המוגדרים כקשים.
ראוי לציין, שבגל הראשון של המגפה הייתה חפיפה מלאה בין חולים קשים לחולים מונשמים. בהמשך הדרך, במידה רבה על רקע תובנות הרופאים (בעיקר מישראל) בכל הקשור באופן הטיפול באמצעים לדיכוי מערכת החיסון, נוצרה אפשרות חדשה של הימנעות מהגעה להנשמה של חולים, העתידים להפוך במהרה לחולים קשים מאוד.
היום, אנו ניצבים במצב בו החולים הקשים נמנים בנפרד מן החולים המונשמים.
בהערכה גסה, ניתן לומר כי בימים האחרונים שיעור החולים המונשמים מתוך כלל החולים הקשים אינו עולה על 20%.
נוכח היותם של מרבית החולים הקשים לא מונשמים, אלא נתמכים בהשלמת חמצן ובמתן תרופות, עלתה גם האפשרות של אשפוזם בביתם.
השאלה המיידית שנשאלת בהקשר זה היא לגבי אופייה של המחלה במי שמוגדרים כחולים קשים.
בהתבוננות במצב הנוכחי, ניתן לומר שמבין החולים הקשים אפשר לראות כי חלקם מצויים במצב יציב, בעוד חלקם אינם יציבים, כלומר עלולים בכל רגע להידרדר לצורך בהנשמה.
קבוצת החולים במצב בלתי יציב היא בעיקרה מטופלים בעלי ריבוי מחלות רקע, לעומת קבוצת החולים במצב יציב, שברובם אינם סובלים מתחלואת רקע.
קבוצת החולים הקשים, אך היציבים, היא הקבוצה, שלגביה שבה ועולה האפשרות של אשפוז ביתי.
חרף העובדה שבישראל יש פה ושם מערכות של טיפול המשכי בקהילה ושל טיפולי בית, מערך קופות החולים בארץ אינו ערוך בעת הזאת לתמיכה במה שיש לכנות "אשפוז ביתי".
במסגרת ניסויים נמצא כי מאושפזי בית זכו להיות ניידים יותר
מערכת של אשפוז ביתי לחולים, הצורכים מתן תרופות פומיות, כלומר תרופות הניתנות בבליעה דרך הפה, אך גם כזו שתאפשר מתן תרופות תוך-ורידיות, צריכה להיות מאופיינת בצורה מדויקת, להיתמך במערכת של פרוטוקולי הפעלה, ולכלול צוות מיומן, המוסמך לתת אותן.
היבט חשוב הנוסף לכך הוא שאלת הזיהוי במקרים של חשש ממשי להידרדרות, קל וחומר כאשר המדובר בחולי קורונה קשים.
שכבה נוספת של גיבוי, שצריכה להתווסף למערכת כזאת ובמקרים מעין אלו היא רופאים זמינים בפרישה ארצית, הזמינים בכל עת לייעוץ בווידיאו או בטלפון, לצוות סיעודי הנמצא על המשמר, והמסוגל לערוך ביקור או שניים ביום אצל המטופלים.
שכבה שלישית, שצריכה להיות מסופקת במסגרת מערכת כזאת, צריכה לכלול גם שירות פינוי מידי לבית החולים, שיופעל על ידי אנשים המסוגלים לבצע צנרור קנה הנשימה על פי הצורך, בבית המטופל או באמבולנס שיפנה אותו לבית החולים.
אנשים כאלה יכולים להיות פארמדיקים וחלקם צריך להיות רופאים.
מניסויים בהיקף קטן, שבוצעו בחו"ל ושבדקו את היעילות של אשפוז ביתי, למדו החוקרים שאשפוז כזה מפחית שימוש בבדיקות עזר לסוגיהן, והמטופלים נזקקו לפחות ייעוצי מומחה מוזמנים.
זאת ועוד, במסגרת ניסויים אלה נמצא כי מאושפזי בית זכו להיות ניידים יותר בעת הניסוי, ואף הגיעו בשיעורים נמוכים יותר לאשפוז חוזר.
ברם, החוקרים עצמם הודו שמחקריהם מבוססים על ממדי ניסוי קטנים ועל מעורבות של קבוצת מטפלים מסורה במיוחד בתסריט הביתי.
אם האפשרות של אשפוז ביתי תעלה לדיון מעשי בישראל, נראה שיהיה צורך לתת את הדעת על הנושאים הבאים:
1. הכשרת הצוותים (הסיעודיים בעיקר) לעבודת בית עם מאושפזים.
2. קביעת סטנדרטים של תקשורת מחייבת בין רופאים למטופלים ושל מועדי ביקור בבתי המאושפזים.
3. קביעת סטנדרטים של היקף ותכולת ערכות ציוד ייעודיות לטיפול באשפוז ביתי ואספקתן לצוות ולבתי המטופלים.
4. קביעת התוויות מדויקות להעלאת חשד לאפשרות של הידרדרות במצב המאושפז ומה שמתחייב כפועל יוצא מחשד כזה.
5. קביעת כללי הכפיפות של צוותי הפינוי וניהול מערך המוכנות שלהם.
6. תוספת משמעותית של תקני כוח אדם למשימה, שכן לא נראה שבמצב הנוכחי של קופות החולים ניתן לגרוע סגל מתפקידיו הנוכחיים.
ללא הסדרת הנושאים הנזכרים לעיל, חוששני כי הפעלת האשפוז הביתי בארץ, קל וחומר במקרי הטיפול בחולי הקורונה, נדונה לכישלון מראש.
הכותב הוא ראש החוג לרפואת חירום במכללה האקדמית צפת ורופא מומחה ביילוד וגינקולוגיה