סדרת הטלוויזיה "הסמויה" / צילום: יח''צ
"גזע וצדק: הסמויה", זו כותרת של קורס אקדמי בבית הספר למשפטים, באוניברסיטת הרווארד. כן, קראתם נכון, קורס באוניברסיטה שעוסק בסדרה "הסמויה", אשר שודרה ב-HBO משנת 2002 ועד 2008.
אם הייתי לומדת בימים אלה באוניברסיטה, ניסיון לשכנע את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב (שם למדתי את התואר הראשון) ליצור קורס מיוחד שעוסק בסדרה הזו, או בסדרות נוספות שמסתכלות למציאות בלבן שבעיניים, היה אחד מהמשימות.
התפיסה שאומרת שתפקיד האקדמיה הוא רק ללמד, הופכת אותה למקום המצוי בקיבעון מחשבתי שחושש לעשות דברים קצת אחרת. האקדמיה היא הרבה יותר מזה, יש לה כוח לעשות מהפכות ולשנות את חייהם של אנשים. וזה בעיניי אחד מתפקידיה החשובים ביותר. והיא לא תמיד ממנפת את כוחה זה.
אך אני כבר לא אוכל לשכנע את האוניברסיטה לשלב סדרות טלוויזיה מהפכניות בסילבוסים, כי סיימתי ללמוד ב-2003, שנה בלבד לאחר שסדרת המופת "הסמויה" עלתה לאוויר. והכדור לא נמצא רק במגרשה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
גם מוסדות אקדמיים אחרים צריכים ללמוד לאמץ אל חיקם את החשיבה מחוץ לקופסא של אוניברסיטאות העילית בארה"ב. וזאת למען האנשים שחיים בשכונות מצוקה שבשבילם האקדמיה נמצאת הרחק אי שם, מעבר להרי החושך. וגם בשביל הסטודנטים שלא תמיד חשופים ומודעים למצוקות ולקשיים שקיימים סביבם. אוניברסיטת הרווארד אינה בודדה במערכה, הסדרה "הסמויה" אשר קיבלה אפילו חותמת נשיאות, מהנשיא לשעבר ברק אובמה, שהגדיר אותה כסדרה האהובה עליו ביותר, נלמדת באוניברסיטאות נוספות בארצות הברית. והיא נמצאת כמעט בכל פקולטה מלימודי סוציולוגיה, המשך באנתרופולוגיה וגולת הכותרת לימודי משפטים.
כאן המקום לציין, שקורסים על סדרות טלוויזיה אינם מחזה נדיר בלימודי תקשורת, קולנוע ומשחק. ושם זה די מובן מאליו. אבל הגיע הזמן שגם פקולטות אחרות בישראל ידברו וישלבו נושאים חברתיים בדרך לא שיגרתית, זו המקובלת פחות. ולא בשם הטרנד, אני קוראת לאימוץ סדרות מהפכניות בפקולטות השונות, והפיכתן לחלק מהסילבוס האקדמי.
הסדרה "הסמויה", היא רק דוגמה אחת מיני רבות לאפשרויות העומדות בפני האקדמיה הישראלית להפוך לנגישה יותר, ולצאת מאזור הנוחות שלה. ולדבר את השפה החברתית בדרך קצת אחרת.
סדרת הטלוויזיה הזו, היא לא הסיפור. היא רק זו שמסייעת לנו לספר אותו. הסיפור הרבה יותר רחב ונוגע במקומות כואבים, שבהם קל לנו יותר לכסות את אוזנינו ולעצום את עינינו, מאשר להתמודד ולפתוח את הפצעים. כי היא אומנם מצולמת בעיר בארצות הברית, אך היא לא רק על החצר האחורית של אמריקה, היא גם במובנים מסוימים על החצר האחורית שלנו, ישראל הקטנה.
זו שבה דמויות כמו סטרינגר בל, באבלס ועומאר ליטל, הם לא רק דמויות בסדרת דרמה. הם נמצאים גם בינינו. ולאקדמיה יש כוח עצום בעיצוב דור העתיד. ובעצם הבאת החצר האחורית, הנשכחת, אל לב ליבם של הפקולטות, אלו שבדרך כלל חומה מפרידה ביניהן, האוניברסיטאות מסמנות בכך ומלמדות את הסטודנטים לראות את אלו שנשכחו הרחק באותה חצר. וההבנה שהחלוקה בין הם ואנחנו היא חלוקה מלאכותית.
זו תהיה אמירה חד משמעית האומרת שהגיע הזמן להסתכל על מה שלא ממש רוצים לראות, או חושבים שנמצא הרחק אי שם. ולמה לשלב דווקא סדרה כזו הגורמת לבטן שלנו להתהפך?
בדיוק בגלל זה. כי היא הכול חוץ מרק סדרת טלוויזיה. ומתאימה כמו כפפה ליד לקורסים שעוסקים בנושאי זכויות אדם, במערכת המשפט והצדק. וכל פרק הוא בוקס בבטן.
וסטודנטים אקטיביסטים, חדורי מוטיבציה הרוצים לשנות את המערכת- ימצאו את הסדרה, "הסמויה", כבית ספר להליכים משפטיים, לחקירות משטרה.
ושיעורים על חוסר צדק, גזע והכוחות השונים המשפיעים לעתים על עיצוב חיי האנשים שגורלם לא שפר עליהם נמצאים שם בכל הכוח.
סדרת דרמה משטרתית שלא עוסקת ביחסי עבריינים ושוטרים באופן פשטני, ולא באה בשביל לבדר אותנו הצופים, אלא היא מהווה תיעוד סוציולוגי של השכונות הנידחות, אלו שרובנו מסיטים מהן את המבט. ומאלצת אותנו להתמודד ולהתעמת עם נושאים מורכבים כמו שאלות על גזע, מערכת הרווחה ושכונות העוני. ואם האקדמיה מבקשת להשפיע ולהשאיר חותם, אל לה לטעות, היא חייבת להסיר את החומה הענקית המפרידה בינה לבין אלו שנמצאים "בצד השני". אלו שחיים בעוני ובמצוקה ולא מקבלים הזדמנות שווה. אלו שהחיים לא תמיד משאירים להם ברירה והבחירה שעומדת בפניהם לעתים היא בין הרע לרע יותר.
אז מתי הסדרה הזו תשבור את החומות ותהיה חלק מהסילבוסים באקדמיה הישראלית?
הכותבת היא מנכ"לית הפורום הציבורי כפרי הנוער והפנימיות ודוברת משרד הרווחה לשעבר