ערן יעקב, מנהל רשות המסים / צילום: איל יצהר
מערכת המס היא כלי מדיניות חשוב, אולי החשוב ביותר, לניווט הכלכלה ולפיתוח המשק. זה נכון בשגרה וביתר שאת בזמן משבר (כפי שנוכחנו במשבר הקורונה). אלא שכיום, ומזה שנים רבות, מערכת המס בישראל משמשת בעיקר לגבייה, בעוד השימוש המרכזי שלה, ככלי לעיצוב מדיניות כלכלית ויישומה, נדחק ל"פינה". מיקסום הגבייה אינו מדיניות- הוא כלי. היעדר "חשיבת מדיניות" גורם למערכת המס של ישראל "להישאר מאחור" ולהפוך לפחות ופחות תחרותית ביחס לעולם.
לכך מצטרפת נקודת חולשה נוספת: בלי יד מכוונת, גם רמת השירות הניתנת לאזרח נמצאת "מאחור" ולא מותאמת לאפשרויות הטכנולוגיות הקיימות ולשינויים החלים בשוק העבודה ובשווקים נוספים. מחקר ממושך שערכו גיל עומר וכרמל גומא במכון לתכנון כלכלי הציף כמה מסקנות מעניינות לגבי מה ניתן לעשות.
ראייה מצומצמת מאוד
בידי מי נמצאת מדיניות המס: זה שנים רבות לא נקבעו בישראל יעדים כלכליים ארוכי טווח שמדיניות המס צריכה לתמוך בהם. התוכנית הכלכלית האחרונה בתחום המס הייתה "תוכנית המסים הרב-שנתית לשנים 2006- 2010" שטורפדה ב-2011 עקב "המחאה החברתית". לוואקום שנוצר בקביעת מדיניות נכנסה רשות המסים, המובילה את מרבית שינויי חקיקת המס, אף שזהו בעליל לא מקומה. וזו למעשה הבעיה העיקרית: כגוף גובה-מס, רשות המסים רואה לנגד עיניה באופן מובנה את מיקסום הגבייה כמטרה העיקרית. אלא שראייה זו מצומצמת מאוד ואינה משקפת כלל את סט ההעדפות הלאומיות. היא באה, לעתים קרובות, על חשבון שיקולים כלכליים רחבים וארוכי טווח כמו שיפור הפריון והגברת התחרותיות . יש פה ניגוד בין שיקולי טווח זמן קצר לארוך, אבל גם כשל מבני, סוג של "ניגוד עניינים ציבורי": האם הגברת הצמיחה לטווחים של 7-10 שנים לא עדיפה על מיקסום גבייה לשנתיים הקרובות? האם הגברת התחרות אינה עדיפה על מיקסום גביית המס ממונופולים קיימים ועל יצירת מונופולים חדשים? מקומו של דיון כזה אינו ברשות המסים אלא בשולחן האוצר והממשלה כולה. יש להפריד סמכויות ועל הדרג הבכיר במשרד האוצר (מנכ"ל) להוביל את גיבוש המדיניות הכלכלית של ישראל תוך קביעת יעדים וגיבוש מדיניות מס סדורה שתתמוך בהשגת יעדים אלו.
עדכון התשתיות הטכנולוגיות וצמצום פערי אינפורמציה: מערכת מסים יעילה והוגנת תלויה בכך שבידי שלטונות המס מצוי מלוא המידע הרלוונטי על הכנסתם של הנישומים. אבל "רצוי ומצוי" רחוקים בישראל כרחוק מזרח ממערב. כך, בעוד במדינות המפותחות יש מידע מלא (מה שממקסם יעילות בשירות לאזרח), הרי שבישראל, קיימים פערי מידע גדולים. אלה נובעים מכך שמרבית השכירים פטורים מהגשת דוח על הכנסותיהם. פטור זה מאפשר "הון שחור" ומטיל נטל כבד יותר על משלמי המס. לאחרונה קבע מבקר המדינה כי הציבור משלם מדי שנה כמיליארד שקלים במסים עודפים ומעטים בלבד מגישים בקשה להחזר מס. [1] מקרים אלו שכיחים במיוחד אצל שכירים שעבדו במספר מקומות עבודה אך לא עשו תיאום מס ושכירים שעבדו בחלק משנת המס ולא הגישו דוח להחזר.
במדינות OECD רבות רווח "המודל ההצהרתי" ( Pre-filled tax return) לפיו רשויות המס מכינות בעצמן את הדוח השנתי, באופן אוטומטי, על בסיס מידע צבור ומשלמי המסים נדרשים רק לאשר את הדוח או להשלים נתונים מעטים. בפועל, הנטל הבירוקרטי מוטל על המדינה. במדינות בהן יושם המודל, הוא הפחית משמעותית עלויות בירוקרטיות למשלמי מסים, הגביר יעילות וסייע בהפחתת העלמות מס. המודל ההצהרתי מיטיב בעיקר עם שכירים בכך שהוא מייתר את הצורך בהגשת בקשות להחזר מס, מענקי עבודה ("מס הכנסה שלילי") וכדומה.
יישום ההחלטות מתעכב
הצלחת מהלכים כמו דיווח הצהרתי תלויה בתשתית טכנולוגית מתקדמת. בשנים האחרונות (ובאיחור אופנתי ביחס לעולם), הממשלה קיבלה מספר החלטות בנושא דיגיטציה, שיישומן ייצר תשתית טכנולוגית המאפשרת מתן שירותים מתקדמים יותר על ידי רשות המסים, אלא שיישום ההחלטות מתעכב וכך גם השירות לאזרחים.
חקיקת המס והתאמתה לנעשה בחו"ל: מערכת המס בישראל מיושנת ומסורבלת בהשוואה לנורמות המקובלות בעולם. הדבר פוגע בהתנהלות השוטפת של עסקים ובהתפתחות האורגנית של קהילייה עסקית, שחלקה פועל כבר תחת נורמות גלובליות. ישראל חייבת להתאים עצמה ולהוסיף משטרי מס מקובלים שחסרים אצלנו: דוחות מאוחדים, חברות שקופות (LLC), מיסוי שותפויות והגדרה, סוף סוף של מהו דיבידנד, הפחתת הון וכיוצא באלה. לכך נדרשת וועדה ציבורית שתביא ל"יישור קו" עם העולם.
בשורה התחתונה, על מנת לשים את המדיניות הכלכלית "על הפסים" ולהתמודד עם האתגרים הגלובליים, יש צורך אקוטי בגיבוש תוכנית פעולה כוללת שתייצר מדיניות מס הנגזרת מיעדים כלכליים ארוכי טווח של המדינה ולא מדיניות שמיועדת לגבות מה שיותר. הזמן אינו עובד לטובתנו, ולכן יפה שעה אחת קודם.
דרור שטרום הוא הממונה על התחרות לשעבר וכיום מנהל המכון הישראלי לתכנון כלכלי. ג'רי זליגמן הוא סמנכ"ל המכון