מירב כהן, השרה לשוויון חברתי / צילום: יונתן בלום
הכותבת היא עורכת דין, מומחית למשפט מינהלי וחוקתי
המשרד לשוויון חברתי, הוא ולא אחר, מבקש להפלות נשים לרעה; דווקא הוא מקדם חלוקה של מאות מיליונים מתקציב המדינה לגברים בלבד.
נסביר: עם הצטרפות תינוק למשפחה, זכאים הוריו ל-15 שבועות חופשת לידה בתשלום. משכב הלידה, ששת השבועות הראשונים של התאוששות מהלידה, שמורים ליולדת. את תשעת השבועות הנותרים רשאי כל זוג לנצל כטוב בעיניו: האם או האב יכולים להישאר עם הרך הנולד; מי שיישאר, יקבל דמי לידה בגובה משכורתו לפני הלידה.
מזה זמן פועל המשרד לשוויון חברתי להאריך את חופשת הלידה בתשלום. השבוע פתחה השרה מירב כהן בקמפיין ציבורי לטובת הרעיון.
אפשר להתווכח על אורך חופשת הלידה שעל המדינה לממן - דיון חשוב ולא פשוט - אך גם לתומכים בהארכת חופשת הלידה בתשלום אין סיבה לשמוח.
כידוע, מי שדורשות חופשת לידה ארוכה יותר הן בעיקר אימהות. אלא שלפי חזונה של השרה כהן - ארבעת השבועות הנוספים יוענקו לגברים בלבד. אישה שתרצה להישאר עם תינוקה ארבעה שבועות נוספים, תצטרך לעשות זאת על חשבונה, ללא תשלום כלשהו מהמדינה; גבר שיישאר - יקבל תשלום מלא.
כך, באופן תמוה לכאורה, המשרד שייעודו הוא שוויון מקדם אפליה על בסיס מין. התמיהה היא לכאורה בלבד, שכן השוויון שאליו חותר המשרד אינו השוויון במובנו המקורי. השוויון במובנו המקורי - לענייננו, שוויון בפני החוק - לא דומה לשוויון בתוצאה, שאותו מבקש המשרד. שרת השוויון (בתוצאה) יכולה לקדם חוק שיפלה בין אזרחים על-פי מינם, שכן אין סתירה בין אפליה מטעמי מין לבין חתירה לשוויון בתוצאה. לא רק שאין סתירה: אפליה היא כלי מרכזי להשגת שוויון בתוצאה.
מטרת המשרד היא שוויון תוצאתי בין גברים לנשים בשוק העבודה. כידוע, ילדים הם הסיבה המרכזית לפערים בתחום, שכן לאחר שהיצורים החמודים והתובעניים נכנסים לחייהן, נשים רבות בוחרות לעבוד פחות.
האפשרות לחלק את חופשת הלידה בין ההורים קיימת בחוק עוד משנת 1997, ואולם שברירי אחוזים בלבד מהאימהות בוחרות לחזור לעבודה בתום שישה שבועות מהלידה, ולהעביר את זכאותן לאב. בשנת 2021 רק 0.8% מהזוגות בחרו בחלוקה שבה האב יצא לחופשת לידה. ייתכן כי הנתון קשור לעובדה שהאישה, ובכן, ילדה, והיא זקוקה להחלמה; אולי זה קשור למזון של הרך הנולד שבאופן בלתי שוויוני בעליל מחובר לגוף האם; השמועה מספרת כי יש אימהות שאפילו נהנות מהזמן הראשוני הזה עם התינוק ומסרבות לוותר עליו. כך או כך, התוצאה היא שלמרות האפשרות החוקית, נשים הן שלוקחות את חופשת הלידה, ולא גברים. וכאן נכנס לפעולה מיניסטריון השוויון.
מה שלא הלך במוח, הוא מבקש להשיג בכוח. המשרד, שמונע מתפיסות מטריאליסטיות, מבקש לצמצם שהיה של נשים בבית עם ילדיהן ולהסליל אותן לעבודה - כמה שיותר מהר ולכמה שיותר שעות. רק כך ניתן לקדם שוויון בתוצאה: רק אם נשים ישתחררו מעול הילדים - שחרור שלשיטת המשרד מתחיל בחופשת הלידה - הן יוכלו לעבוד כמו גברים, וזו הרי מטרת העל.
כמובן, הרדיפה אחרי שוויון בתוצאה פוגעת בזכויות יסוד נוספות: בזכויות לחירות, לכבוד, לאוטונומיה. לפי היוזמה שעל הפרק, בני זוג לא יהיו עוד בני חורין בקן הפרטי שלהם; הם לא יוכלו לבחור, בחירה חופשית, מי מהם יחזור לעבודה ומי יטפל בינוקא עוד חודש. המדינה תעניש זוג הורים שיבחר בחודש נוסף של האם עם תינוקה ותשלול ממנו משכורת חודשית שלמה.
הרעיון לצמצם את חופש הבחירה של נשים כדי לקדם שוויון בתוצאה אינו חדש. יש לו יסודות בהגות פמיניסטית קאנונית ועוד קודם לה. סימון דה בובואר, למשל, ביקשה לאסור על נשים להישאר בבית ולגדל את ילדיהן, שכן כפי שהסבירה, אם תינתן לנשים אפשרות כזו - רבות מדי יבחרו בה. איסור גורף על נשים להישאר בבית עדיין אין, אך ההצעה הנוכחית לשלול מנשים את תוספת חופשת הלידה היא הכי קרוב שהגענו לשם.
כנראה לא מיותר להזכיר: בשיטה דמוקרטית-ליברלית, אין למדינה רשות למשטר בחירות פרטיות; אזרחיה הם בני-חורין לעצב את חייהם כרצונם. בני זוג רשאים לבחור כטוב בעיניהם, איש ואישה לביתם, איך לאזן בין עבודה ופרנסה לבין גידול הילדים שבחרו להביא לעולם. בחירות כאלה אינן בעיה, ואי-שוויון בתוצאה אינו בעיה. אם מחפשים בעיות, הנה אחת: התערבות השלטון בבחירות של אנשים פרטיים כדי לקדם סדר חדש, אוטופיה מדומיינת. אפשר להתחיל ממנה.