השופטת תמר בר־אשר / צילום: אתר הרשות השופטת
"אילו זמני היה בידי, לא מן הנמנע כי בקלות היה עולה בידיי להראות כי בדרך כלל כתבי אישום בנסיבות דומות מוגשים אל בית משפט השלום ולא אל בית המשפט המחוזי. מכל מקום, כך ראוי שיהיה". קשה להאמין שציטוט משונה, תמוה ומופרך כזה נכתב בהחלטה שיפוטית על ידי מי שמכהנת כשופטת בבית המשפט המחוזי.
כמובן שהקביעה אם "היה לי זמן, לא מופרך שהייתי מצליחה להוכיח משהו בקלות", יכולה להתאים לכל טענה שהיא. מה בעצם המשפט הזה אומר למען השם? הפתרונים רק לשופטת תמר בר-אשר מבית המשפט המחוזי בירושלים. אולם השעשוע שמעלה הציטוט של בר-אשר, מתחלף בתסכול עמוק ואכזבה נוראית כאשר צוללים לתוכן ההחלטה שלה.
וליד חטיב הואשם בעבירת מעשה מגונה על-פי סעיף 348(ב) בחוק העונשין, שהעונש הקבוע לצדה הוא עשר שנות מאסר. המעשה המגונה הנטען, כלל את עמידת הנאשם מאחורי קטינה שטרם מלאו לה 14, מישוש כתפיה, חיבוק סביב צווארה, העברת ידיו על גבה עד לקו תחתוניה, היצמדות אליה והנחת יד על חזה של הקטינה ומישושו. המעשים, אשר בכל פעם כללו חלק מהמעשים האמורים, נעשו כחמש פעמים בזה אחר זה ומעל בגדיה של הקטינה. עוד נטען, כי הנאשם המשיך במעשיו למרות בקשת הקטינה בפעם השנייה להפסיק זאת, וגם לאחר הפעם הרביעית בה היא אף דחפה פעמיים את ידיו.
כתב האישום הוגש באוגוסט 2021. על פי נוהל נשיאת בית המשפט העליון, על מנת למנוע סבל ועינוי דין מיותרים לקטינים נפגעי עבירה - בית המשפט חייב לשמוע את עדותם בתוך 90 יום ממועד הגשת כתב האישום. אנו כעת באפריל 2022, ועדות הקטינה הנפגעת טרם נשמעה.
השופטת בר-אשר מסרה בתגובה באמצעות דוברות הרשות השופטת כי "לעניין העדת הקטינה - המועד שנקבע במקור עמד בהוראת הנוהל, אולם לבקשת הפרקליטות, לא היה מנוס מדחיית מועד זה".
כדי להיות עדין ומנומס, אציין שתשובה זו מתחמקת. חוקרת הילדים שהייתה צריכה להעיד במשפט אכן הייתה בחו"ל ולכן התבקש מועד חילופי אשר אותו השופטת סירבה לתת. כך או כך, מאז חלפו למעלה מ-90 יום, והשופטת לא אפשרה את העדתה של הקטינה. חרף בקשות חוזרות על מנת לעמוד בהוראות נוהל נשיאת העליון, השיבה בר-אשר כי "צר לי, יומני עד אפס מקום, ולפיכך אין באפשרותי להציע מועד מוקדם יותר".
המשמעות הכפולה של החלטת בר-אשר
לפני מספר ימים, החליטה השופטת תמר בר-אשר כי יש להמיר את סעיף העבירה מסעיף 348(ב) לחוק העונשין לסעיף 348(א) לחוק העונשין. המשמעות לכך - כפולה. העונש המקסימלי פחת מ-10 שנות מאסר ל-7 שנות מאסר, וממילא יש לבית המשפט השלום סמכות לדון בתיק זה, והיא אכן הורתה להעביר את התיק לבית המשפט השלום.
לא ניכנס כאן לטענות המשפטיות, וכל שכן לא לגוף התיק. אך ראוי בהחלט להתייחס לנימוק המופרך והמקומם של השופטת בר-אשר. לדבריה, "פרשנות טכנית של הוראות הסעיפים הנדונים עשויה להוביל למסקנתה של המאשימה, שעל-פיה אפשר היה להאשים גם את הנאשם הנדון בעבירה החמורה יותר, לפי סעיף 348(ב)".
כלומר, טכנית הפרקליטות צודקת. אולם השופטת מייד מנחיתה את הפצצה: "למרות זאת, דומה כי לא ניתן לחלוק על כך שהיה על המאשימה לשקול גם את נסיבות מעשה העבירה, אשר בלי להמעיט מחומרתן, אינן ברף חומרה גבוה. נסיבות אלו, כך נראה, לחלוטין אינן מצדיקות להגדיל את העומס העצום המוטל על בית המשפט המחוזי ובעקיפין להגדיל אף את העומס המוטל על בית המשפט העליון, בהיותו ערכאת הערעור".
קשה להאמין ששופטת בישראל מסוגלת לכתוב נימוק כה מופרך ומקומם. לאור העומס העצום, יש לתקן את כתב האישום, להקל את סעיף העבירה ולהתחיל את ההליך מחדש בבית המשפט השלום בירושלים. ראשית כל, הנימוק של בר-אשר מופרך על פניו. היא לא טורחת להתמודד עם הטענה הכי בסיסית וטריוואלית - מה לגבי העומס על בית המשפט השלום אליו היא מבקשת להעביר את התיק?
בר-אשר לא עיגנה את טענתה כלל, אבל מתברר שמחלקת המחקר של הנהלת בתי המשפט דווקא ביצעה מחקר על העניין לפני כחצי שנה. מן המחקר עלה כי שופט פלילי בבית משפט מחוזי עובד בימים א'-ה' 8.44 שעות נטו בממוצע. שופט פלילי בבית המשפט שלום עובד 8.54 שעות בממוצע. ביום שישי, שופט פלילי בבית משפט מחוזי עובד 3.93 שעות בממוצע, ואילו מקבילו בבית משפט שלום עובד 4.02 שעות בממוצע.
מן הנתונים הללו עולה בבירור כי הטענה שדווקא בבית המשפט המחוזי יש "עומס עצום" ולכן יש לנתב תיקים לבית המשפט השלום, גם כאשר התיק יכול להישמע בפני בית המשפט המחוזי - היא טענה מופרכת.
המחוזי בירושלים הוא המחוזי הכי פחות עמוס
מתוך נתוני חופש המידע של הנהלת בתי המשפט עולה כי בית המשפט המחוזי בירושלים, מקום מושבה של תמר בר-אשר, הינו בית משפט הכי פחות עמוס מבין בתי המשפט המחוזיים. כמובן, אין בכוונתי לזלזל כלל וכלל בעומס הרב שמונח על כתבי השופטים ובכללם שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, אולם המחשבה של בר-אשר כאילו העומס העצום מונח דווקא על שולחנה - היא מחשבת שווא. ההחלטה שלה להתערב בשיקול הדעת של הפרקליטות בהגשת כתב אישום נגד עבריין מין כי יש עליה עומס עצום - זו כבר החלטה מבישה שראויה לגינוי.
השופטת בר-אשר הוסיפה וכתבה בהחלטתה כי "בנסיבות כמו אלו הנדונות, דומה כי מן הראוי שיינתן משקל גם לשכל הישר ולהיגיון ואף לכך שבכל מקרה, אפילו יורשע הנאשם, עונשו לא יהיה העונש המרבי הקבוע בחוק ואף לא יתקרב לכך".
כידוע תיקי שוחד נדונים בפני בית המשפט המחוזי למרות שלמעט פעם אחת ויחידה - מעולם לא גזר על נאשם שהורשע בשוחד עונש של 10 שנות מאסר. גם גזר דין של 7 שנות מאסר על עבירת שוחד הוא מאורע נדיר ביותר. האם לאור זאת תיקי שוחד צריכים להיות נדונים בבית משפט השלום?
בר-אשר המשיכה וביססה את טענתה: "בהקשר זה טוב להזכיר את דברי כבוד מ"מ הנשיא, השופט מ' זילברג, עת נדרש לבחון עבירת בניה קלה. כאמור באותו עניין, אכן, "גם מי שתוקע לו מסמר קטן לתוך הקיר", ללא היתר בניה מתאים, עובר עבירת בנייה ללא היתר כדין. למרות זאת, ישנן נסיבות שבהן כדי להחליט אם נעברה עבירה, "יש לסמוך על מבחן השכל הישר, או ההיגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות".
על כך הוסיפה בר-אשר: "ספק בעיניי אם הגשת כתב אישום אל בית המשפט המחוזי בעבירה לפי סעיף 348(ב), שנסיבותיה הן אלו המתוארות בכתב האישום הנדון וזאת כנטען, רק לנוכח סירוב הקטינה למעשה, אמנם עומדת במבחן שבו דיבר כבוד מ"מ הנשיא מ' זילברג".
ההשוואה המופרכת שעשתה בר-אשר מדברת בעד עצמה, ואין צורך להכביר במילים.
השקעה של 10 שורות שנגררה על פני חודשים
לסיום, אציין כי בר-אשר השקיעה בכתיבת ההחלטה הזו 10 עמודים, וגררה כך את התיק במשך חודשים. זאת במקום לשמוע את התיק ולסיים במהירות את ההכרעה בו. מדובר בתיק פשוט ביותר, אשר העובדות בו נתמכות בסרטוני מצלמות אבטחה שתיעדו את המעשה המגונה.
מרשות השופטת נמסר בתגובה: "בית המשפט קבע בהחלטתו כי עובדות כתב האישום בתיק זה אינן תואמות את סוג העבירה שננקבה בו, המתאימה רק במקרים חמורים מאוד ומשכך היה צריך להגיש את כתב האישום לכתחילה לבית המשפט השלום בעבירה המתאימה".
***חזקת החפות: וליד חטיב הוא בגדר נאשם בלבד, לא הורשע בביצוע עבירה ועומדת לו חזקת החפות.