גיליון ציונים ל-74 שנות כלכלה: הרבה סיבות לגאווה והנקודות לשיפור

74 שנות כלכלה ישראלית מספקות הרבה סיבות לגאווה: אנחנו מייצאים יותר ממה שאנחנו מייבאים, האבטלה כאן נמוכה, הצמיחה גבוהה, והאינפלציה של שנות ה־80 דוכאה • יחד עם זאת, בכל הקשור לאי השוויון בחברה הישראלית, יש מקום לשיפור • ובמבט צופה פני עתיד יש גם סיבות לדאגה

איפה היינו ולאן אנחנו הולכים / עיבוד: טלי בוגדנובסקי
איפה היינו ולאן אנחנו הולכים / עיבוד: טלי בוגדנובסקי

אבטלה: המפנה הגיע ב-2003 

איפה היינו: מהגרף בולטות במיוחד שלוש תקופות עם שיעור אבטלה חריג: תקופת המיתון של 1966-1967, תקופת העלייה מברה"מ בשנים 1990-1994 ותקופת האבטלה הגבוהה של ראשית המילניום. בחקר הכלכלה מקובל לדבר על "האבטלה הטבעית" - שיעור המבוטלים הנובע מהזמן שלוקח למעסיק למצוא עובד או מהזמן שלוקח למובטל למצוא עבודה. לפי ניתוח של פרופ' יורם מישר, לאורך שנותיה של המדינה כמעט בכל השנים שיעור האבטלה כאן לא עלה על "השיעור הטבעי", כששני החריגים הם המיתון של שנות ה-60, ותקופת התפוצצות "בועת הדוט קום" והאינתיפאדה השנייה בראשית שנות האלפיים.

 
  

איפה אנחנו היום: היום פרסמה הלמ"ס כי באפריל האחרון עמד נתון האבטלה על 2.9% - שפל של 50 שנה. נקודת המפתח למצבה הטוב של ישראל בפרמטר האבטלה היא 2003 והצעדים שהוביל אז שר האוצר, בנימין נתניהו. לפי פרופ' דן בן-דוד, ראשיתה של מגמת הירידה היא בקיצוץ עמוק בתמיכות בשנת 2002 שיושם בתגובה למיתון החריף בשנים אלה. כדי לנסות לפצות על אובדן ההכנסה מתמיכות, יותר ויותר בלתי מועסקים נאלצו להתחיל לעבוד - והדבר הגדיל את שיעורי התעסוקה.

איפה נהיה בעתיד: הנה נתון מעניין: בתקופת הקורונה שיעור הירידה בתעסוקה היה גדול פי ארבעה משיעור הירידה בתוצר. פרופ' בן דוד שהצביע בפנינו על הנתון הזה מסביר כי הסיבה לכך היא שרבים מהמועסקים בישראל הם בעלי מיומנויות נמוכות - מה שמתבטא בפריון עבודה נמוך. כלומר, זה לא מספיק להגדיל את מספר המועסקים במשק, חשוב גם להקנות להם את המיומנות המתאימה. וזה גם האתגר של ישראל לעתיד: להקנות חלקים גדולים יותר באוכלוסייה את היכולת להשתלב בענפים עם פריון גבוה, כמו ענף ההייטק. 

מאזן התשלומים: המהפך הושלם

איפה היינו: לאורך רוב שנות קיומה של ישראל, החשבון השוטף של מאזן התשלומים (הכסף שנכנס למדינה בעקבות סחר בסחורות, שירותים ותשלומי העברה פחות הכסף היוצא ממנה בסעיפים אלה) נמצא בגירעון. המשמעות היא שהמשק נאלץ להקטין את יתרות המט"ח שלו או להגדיל את החוב החיצוני שלו. במהלך השנים נעשו מאמצים לצמצם את הגירעון הזה אך לרוב הם לא צלחו למעט שתי אפיזודות קצרות: ב-1954, עם כספי השילומים מגרמניה ובשנים 1985-1986 עם קבלת מענק מיוחד ממשלת ארה"ב.

 
  

איפה אנחנו היום: כיום המאמץ צלח, המהפך הושלם, ומאז ראשית שנות האלפיים ישראל נמצאת בעודף בחשבון השוטף, שהולך וגדל. איך זה קרה? דעה רווחת מייחסת את השינוי להצלחת ענף ההייטק. אלא שלדעת זעירא התשובה כנראה מורכבת יותר. בספרו הוא מראה כי הירידה בגירעון מאזן התשלומים לא נגרמה על ידי שיפור היצוא, אלא דווקא על ידי צמצום היבוא.

איפה נהיה בעתיד: קשה לחזות מגמות בסחר הבינ"ל, אבל פרופ' עומר מואב מצביע על כך שמדינת ישראל פועלת להגביל את היבוא מחד ולעודד את היצוא מאידך, כך שהעודף בחשבון השוטף של ישראל צפוי להמשיך ולגדול. אלא שאם להעכיר קצת את האווירה, מואב לא סבור שמדובר בבשורה חיובית דווקא. לדבריו, "אין כל ערך ליצוא מלבד מימון יבוא. לכן יצוא גבוה מהיבוא הוא טוב רק אם הוא משמש למימון עודף יבוא בעתיד".

אי שוויון: ישראל בתחתית הדירוג

איפה היינו: הגרף שאנחנו מציגים כאן תומך בטענה די רווחת: פעם היה פה הרבה יותר שוויוני. אי השוויון בחברה הישראלית החל לטפס בשנות ה-80 על רקע גורמים כמו העלייה באבטלה והזינוק באינפלציה. בהמשך הגיע הקיצוץ בתמיכות של תחילת שנות האלפיים שאמנם הגדיל את התעסוקה, אך באמצעות שילוב עובדים בשכר נמוך יחסית שבמידה רבה התקזז עם אובדן ההכנסה מתמיכות.

 
  

איפה אנחנו היום: כיום ישראל היא אחת המדינות הלא שוויוניות בקבוצת המדינות המפותחות (OECD). ב-2018 (השנה האחרונה לגביה יש נתונים) ישראל דורגה במקום השמיני ברמת אי השוויון. עם זאת, יש גם מקום לאופטימיות מסוימת: בעשור האחרון נרשמת ירידה ברמת אי השוויון בישראל, וזאת בניגוד למגמות הבינ"ל. כך, בעוד שאצלנו מדד ג'יני - המדד המקובל למדידת אי שוויון - רשם ירידה של 7% בין 2012 ל-2018, המדד החציוני של מדינות ה-OECD נותר באותה תקופה ללא שינוי.

איפה נהיה בעתיד: בדומה למצב בשוק העבודה, גם כאן בן-דוד מציין את רכישת המיומנות כגורם שיכתיב את המגמה. לדבריו, היות שחלק הולך וגדל של ילדי ישראל נמצא במערכות חינוך שאינן מעניקות לו כלים הולמים לשוק העבודה, ניתן לצפות ששיעור העובדים בעלי כושר השתכרות נמוך ימשיך לגדול, ילחץ למטה את רמות השכר הנמוכות, וישפיע באופן שלילי על אי השוויון בחברה.

תוצר לנפש: בזכות גידול האוכלוסייה

איפה היינו: כפי שאפשר לראות מהגרף, לאורך ההיסטוריה שלה ידעה מדינת ישראל שנים לא מעטות של מיתון (ירידה בתוצר). ניגע כאן בשנה חשובה אחת: 1972. לפניה שיעור הצמיחה השנתי הממוצע עמד על 5%, ובארבעת העשורים שאחריה הוא צנח ל-1.7%. מה קרה? פרופ' דן בן-דוד מצביע על מלחמת יום כיפור כזרז ל"שינוי בהעדפות הלאומיות", שהתבטאו בשינויים בהוצאות המשאבים הציבוריים בשנים הבאות (יותר סקטוריאליות ופחות לאומיות). לעומתו, פרופ' זעירא סבור כי הירידה בשיעור הצמיחה לא נבעה מבעיה כלכלית, אלא הייתה בלתי נמנעת, וכי על רקע המספרים הגבוהים שמאפיינים כלכלה צעירה, הייתה חייבת להגיע האטה בצמיחה בזמן מסוים.

 
  

איפה אנחנו היום: עם היציאה ממשבר הקורונה הציגה ישראל נתון פנטסטי: צמיחה לנפש של 6.3% - הרביעית בגובהה בעולם. יחד עם זאת, קשה לגזור מאירוע חד פעמי כזה מסקנות חד משמעיות. כדאי לשים לב לכך שלמרות נתוני הצמיחה הגבוהים מבחינה אבסולוטית שמציגה ישראל בשנים האחרונות, כשבודקים את הצמיחה לנפש, ומנטרלים את העבודה שהאוכלוסייה כאן גדלה בקצב מהיר יותר מבשאר מדינות המערב, המיקום של ישראל מרשים פחות. ב-2019, למשל, ישראל דורגה במקום ה-6 ב-OECD בנתון הכללי, אך רק במקום ה-14 (המכובד גם הוא) בשיעור הצמיחה לנפש.

איפה נהיה בעתיד: אחד הגורמים המרכזיים לצמיחה הוא הפריון הכולל - זהו החלק בצמיחה שאינו מוסבר על ידי גידול בעבודה או בהון. המגמה כאן אינה מבשרת טובות: אם בשנות ה-70 היינו קרובים מאוד לארצות הברית בפריון הכולל, הרי שכיום אנחנו מתרחקים ממנה יותר ויותר. 

אינפלציה: אין סיבה לחשש

איפה היינו: האינפלציה בישראל החלה לעלות בשנות השבעים בעקבות מימון חלק ניכר מהגדלת הגירעון הציבורי על ידי "הדפסת כסף", והואצה בשנות השמונים לאחר תוכנית הליברליזציה של משטר שער החליפין ושוק מטבעות החוץ. ב-1983 נרשם השיא של למעלה מ-400% אינפלציה לאחר משבר מניות הבנקים.

 
  

איפה אנחנו היום: ב-1985 אומצה בממשלה תוכנית לייצוב המשק שבין צעדיה ניתן למנות את הקטנת ההוצאות, הגדלת ההכנסות, קיבוע שער החליפין, הקפאת המחירים והשכר והרחבת העצמאות של בנק ישראל. צמצום האינפלציה היה מיידי, ובהמשך עד סוף שנות ה-90 היא הצטמצמה לסביבות 10% בשנה. משנות האלפיים היא התייצבה על רמה נמוכה של כ-2%, ובעשור האחרון, בדומה למגמות העולמיות, האינפלציה אף הייתה שלילית בשנים מסוימות (דפלציה).

איפה נהיה בעתיד: לדעת פרופ' מואב, כל עוד נשמרת עצמאותו ומקצועיותו של בנק ישראל - אין סיבה לחשש מאינפלציה. כשבנק ישראל שומר על עצמאות מוסדית וכשיש לו חופש מקצועי לנהל את המדיניות המוניטרית, תקופות האינפלציה החריפות שנגרמו כתוצאה מהגירעונות הממשלתיים - לא צפויות לשוב.