אינפלציה היא נתון המתאר את עליית המחירים במשק. האינפלציה נמדדת באמצעות מדד המחירים לצרכן – הבודק את השינוי במחירו של סל מוצרים ושירותים המייצג את הצריכה הממוצעת בישראל. כאשר אנו אומרים שהאינפלציה היא 2%, פירוש הדבר שהמחירים עלו ב-2%.
בנק ישראל שואף לשמור על האינפלציה בטווח שבין 1% ל-3% - כאשר להגדרת הבנק טווח זה הוא תחום יציבות המחירים. כאשר האינפלציה עולה על שיעור זה, פירושו של דבר שהמחירים עולים בקצב גבוה מדי לעומת השכר – כך שכוח הקנייה של הצרכנים יורד. מנגד קיימת גם תופעת הדפלציה – כלומר מחירים היורדים מחודש לחודש.
אף שיעד האינפלציה של הבנק לא השתנה זה 16 שנים, הרי שבשטח המציאות מסרבת להתאים את עצמה למספר זה: ב-2019 נרשמה אינפלציה של 0.6% בלבד – והיתה זו השנה השישית ברציפות של אינפלציה נמוכה מ-1%, כאשר בין 2014 ל-2016 אף נרשמה אינפלציה שלילית. בבנק ישראל הסבירו את האינפלציה הנמוכה ב-2019 בהתחזקות השקל המתמשכת.
אחד הכלים המרכזיים בהם משתמש בנק ישראל כדי להשיג את יעד האינפלציה הוא שמירה על ריבית נמוכה – אך נראה כי פתרון זה אינו מניב תועלת רבה, וקיימת ביקורת הטוענת כי בכך סייע בנק ישראל לעלייה המתמשכת של מחירי הנדל"ן בישראל. זאת מאחר שישראלים רבים העדיפו לוותר על פיקדונות בנקאיים שאינם מניבים תשואה בשל הריבית הנמוכה, ולהשקיע את כספם בנדל"ן.
בעבר ידעה ישראל תקופות של אינפלציה גבוהה מאוד, ואף היפר-אינפלציה. בתהליך שהחל בסוף שנות ה-60 והתחזק לאחר מלחמת יום הכיפורים, האינפלציה חצתה את רף ה-100% בשנה בשנת 1979 – והשיא היה ב-1984, עם 444.9% אינפלציה.
ב-1985, במסגרת התוכנית לייצוב המשק, הונפק מטבע השקל החדש ובוצע פיחות משמעותי – כאשר שקל חדש אחד היה שווה 1,000 שקלים ישנים. החל משנת 2000, האינפלציה בישראל עומדת על אחוזים בודדים.