שלמה קרעי, הליכוד (פגוש את העיתונות, קשת 12, 14.1.23) / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
מאז מונה שלמה קרעי לשר התקשורת הוא משמיע אמירות שונות על כוונתו לסגור או להפריט את תאגיד השידור הציבורי (כאן). כמו ביוזמות אחרות של הממשלה הזאת גם במקרה הזה המהלך המתוכנן מעלה לדיון את המצב ששורר בתחום במדינות אחרות בעולם. בראיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" טען בהקשר זה קרעי כי בארצות הברית, למשל, "אין שידור ציבורי". "יש (שם) עמותות, לא המדינה מממנת שידור ציבורי". ובהמשך הוסיף: "את התאגיד המדינה מממנת, זה לא קיים בדמוקרטיה הגדולה בעולם".
אז מה קורה בתחום השידור הציבורי בארה"ב? נתחיל מזה שקרעי צודק בכך שהשיטה שבה מתנהל שם הנושא הזה היא אכן שונה מהמודל שקיים בישראל ובאירופה. תאגיד השידור הציבורי האמריקאי (CPB) הוא תאגיד ללא מטרות רווח (כפי שאמר קרעי בשידור) שקיים מאז 1967. בעמוד האודות שלו מוסבר כי הוא ממומן באופן מלא מכספי הממשלה הפדרלית.
אלא שבניגוד למצב בישראל, ה-CPB הוא אינו זה שמפיק או מייצר את התכנים. המימון שלו מופנה לתחנות טלוויזיה שרובן חברות ב-PBS (שירות השידור הציבורי) ולתחנות רדיו שחברות ב-NPR (הרדיו הציבורי הלאומי), שגם הן פועלות במתכונת שונה מזו של הטלוויזיה הציבורית והרדיו הציבורי שאנחנו מכירים, בין היתר על רקע העובדה שארצות הברית היא מדינה ששונה באופיה ובשטחה הגיאוגרפי מישראל וממדינות רבות באירופה. ה-PBS מפיץ תוכניות לכ-350 תחנות טלוויזיה ציבוריות בשליטה מקומית ברחבי המדינה, ואילו ה-NPR מפיק ומפיץ תכניות חדשות, מידע ותרבות בפלטפורמות שידור ובדיגיטל ליותר מ-260 תחנות חברות.
ומה לגבי סוגיית המימון של התחנות הללו? גם כאן לקרעי הייתה יכולה להיות נקודה טובה, אם היה מתנסח בצורה זהירה יותר. כך, למשל, אפשר לטעון כי התקציב שמוקצה לשידור הציבורי בארה"ב הוא נמוך באופן יחסי מהשיעור שמוקצה בישראל לנושא. בשנת הכספים 2022 עמד תקציב ה-CPB, שכאמור כמעט כולו מופנה להפקות בתחנות הטלוויזיה והרדיו הציבוריות, על 465.5 מיליון דולר. נתון שמהווה 0.03% מההוצאות הציבוריות של המדינה, בעוד שהנתון המקביל של התאגיד (תקציב של כ-700 מיליון שקל בשנה, לא כולל הכנסות מפרסום) מהווה כ-0.15% מתקציב המדינה.
אפשר גם לבחון את הנקודה הזאת מזווית נוספת: בעוד שעל פי הפירוט באתר ה-PBS רק כ-30% מסך התקציב שלו מגיע מכספי משלם המסים (15% מהתקציב הפדרלי, 13% מכספי המדינות השונות, ו-3% מכספים מוניציפאליים), כמעט כל התקציב של "כאן" מגיע מכספי המדינה (היתר, כאמור, מגיע מפרסום), וזה המצב גם בגופי שידור ציבוריים רבים באירופה.
שאלה נוספת שאפשר לעסוק בה ועשויה להשתמע מדבריו של קרעי נוגעת לשליטה בכספים שאותם מעבירה המדינה לשידור הציבורי. בישראל הצעת החוק שהובילה להקמת תאגיד השידור הציבורי (ביוזמת שר התקשורת דאז גלעד ארדן מהליכוד, ותחת בנימין נתניהו כראש ממשלה) יצרה מנגנון שמרחיק את הפוליטיקאים ממינוי חברי מועצת התאגיד ומנכ"ל התאגיד. מי ממנה את חברי ה-CPB? פרופ' ישראל ויסמל-מנור, מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, הסביר לנו כי "ל-CPB יש ועד מנהל שאת תשעת חבריו בוחר הנשיא ומאשר הסנאט לתקופה של שש שנים".
יחד עם זאת, לדבריו, לפחות חלק מהמינויים האלה נתפסים כמשרתי ציבור והם לא בהכרח מוחלפים, גם אם תקופת המינוי שלהם מסתיימת בזמן שבשלטון נמצאת המפלגה היריבה. כך, למשל, "ראש ה-CPB הנוכחית מונתה לראשונה על ידי הנשיא טראמפ וזכתה לאחרונה לכהונה נוספת מהנשיא ביידן".
מטעמו של השר קרעי נמסרה לנו התגובה הבאה: "שיעור הכספים הפדרליים ב-PBS היה כשליש מתקציב PBS. רוב התקציב של PBS מגיע מתורמים פרטיים, רובם גופי שידור מסחריים, שמממנים בעצמם, ללא התערבות ממשלתית, נציגים לוועד המנהל, שמקבלים באופן חופשי החלטות בענייני תוכן. ה-CPB הוא אמנם מלכ"ר (nonprofit) אבל הוא לא מגזר שלישי (NGO), שכן הוא הוקם על ידי הממשלה ונמצא בבעלותה. זהו גוף המרכז הקצבות של רשויות שונות של השלטון הפדרלי ומפזר אותן בין מיזמי תקשורת שונים. בכל כלי התקשורת שבהן תומך CPB, שיעור התמיכה הפדרלית הוא נמוך, למעט כמה גופים זעירים שמשרתים פריפריה קיצונית.
"מתוך 465 מיליון דולר שאושרו ל-CPB לשנת 2022, 230 מיליון בלבד הוקצו ל-PBS, והם כאמור מהווים פחות מ-30% מהתקציב הכולל של PBS, שעמד על כ-669 מיליון דולר. לא מיותר לציין שכ-80 מיליון דולר מתוך תקציב CPB, הולכים ישירות ליוצרים, במודל דומה למודל שאני מציע לחלוקת כספי היצירה.
"לאור העובדות האלה, ועובדות נוספות שאולי אין מקום לפרט (אבל אשמח לפרט אם תתעקשו), אני עומד מאחורי הטענה שלי שבארה"ב אין שידור ציבורי. שידור שממומן במלואו על ידי הממשלה, ונשלט על ידי גוף שלציבור אין שום חלק במינויו, בשום צורה אינו דומה לשידור שממומן ברובו על ידי כספים פרטיים, ונשלט על ידי גוף שמתמנה על ידי האנשים שמממנים אותו מכספיהם הפרטיים.
"מודל הפעילות של התאגיד מקובל מאוד באירופה, ומלבד ארה"ב אני לא יכול להצביע על מדינה דמוקרטית אחרת שאין בה שידור ציבורי במודל הזה. זוהי טענה כבדת משקל נגד המדיניות שאני מציע, ואני מוכן להתמודד עם הטענה הזו: למרות שהשידור הציבורי הוא תופעה מאוד נפוצה, אני סבור שהתמורות הטכנולוגיות של 20 השנים האחרונות הפכו אותה לבלתי רלוונטית ולמזיקה יותר מאשר מועילה. בעזרת ה' אזכה להפוך את מדינת ישראל לחלוצת המדינות היוצאות מעידן השידור הציבורי, אל עידן של תקשורת חופשית אמיתית".
בשורה התחתונה: דבריו של קרעי לא נכונים ברובם. בארצות הברית קיים שידור ציבורי שממומן על ידי המדינה בהיקף של כחצי מיליארד דולר בשנה. אופן המימון הזה, וכן ההיקף שהוא מהווה מתוך כלל ההוצאה הציבורית, הם אכן שונים מהמקובל בישראל ובמדינות רבות באירופה.
תחקיר: אוריה בר-מאיר