אורית אילן, 2022 / צילום: סיון פרג' (עיבוד תמונה)
המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי
זכייתה של אורית אילן (62) בחודש שעבר בפרס ספיר, סופרת ותיקה שלא זכתה למעמד הראוי, על "אחות לַפְּליאדות" (ידיעות ספרים, 2022), היא דבר מבורך, וזאת לאור העובדה שספרה חריג בנוף העכשווי. זו זכייה משמחת בדיוק כמו הזכייה בפרס ספיר של דן צלקה ב־2004, על הרומן שלו "ספר האלף־בית" (חרגול, 2003) - לקסיקון אישי, ערוך אלפביתי, ובו אירועים מחיי המחבר.
יתרה מזאת, היא הייתה המועמדת הריאלית, לאחר שספרו של אסף ענברי "הספר האדום" (ידיעות ספרים, 2022) נשמט מהרשימה הסופית של הפרס. זה אף נכתב כאן, ב"גלובס תרבות": "מהרשימה הקצרה בולט לטובה במיוחד 'אחות לפליאדות' של אורית אילן, שאינו נופל לעלילה מוכרת ובנאלית, ותר באמת אחר השאלה הגדולה האם לחיים יש מסלול ולאן הם מסתעפים" (1.12.22, מדור "ארון ספרים").
הייחודיות של הספר
מה ייחודי בספר? הספרות הישראלית אוהבת להשתבּלל ולעסוק בפופיק של עצמה. היא אהבה לעשות זאת באופן ציני במסגרת הסיפור הקצר של "האני" בשנות ה־90, והיא עושה זאת כיום במסגרת הרומן היומני, שהידרדר לכדי אינפלציה מדאיגה של ממוארים.
"אחות לפליאדות" שמתרכז בשתי גיבורות מרכזיות ושני גיבורים משניים, לא עושה זאת. לא מדובר בעוד רומן שנתקע בחיים הקרתניים במושבה או בעיר, המהווה מעין יומן, או בא בעקבות יומן, משהו שיטפל בזהות שלנו כחברה ותמיד יפזול לשואה או לעלייה מארצות אירופה או האיסלאם במסגרת הקצנת הפוליטיקה של הזהויות.
זהו רומן פילוסופי־אקזיסטנציאליסטי־אוניברסלי, השואל מה הטעם בבחירה ולאן מסתעפות התולָדות.
הספר מצליח לחבר בין הרומן המוקדם של ז'אן־פול סארטר "הבחילה", או "הנפילה", הנובלה המאוחרת של אלבר קאמי, ותקופת הניו־אייג' בעשור הראשון של שנות האלפיים, כשבני אדם חיפשו אושר בתורות אזוטריות.
יצור כלאיים זה, הרואה בבני האדם סוג של "הֶשְׁלֵךְ", כלומר קודם באת לעולם ועכשיו אתה מתמלא מהות, לצד עיסוק בתורות הניו־אייג', מרתק. לרומן אין תשובות לשאלות כיצד לחיות ולהגיע לאושר. התשובה הטובה אכן מצויה בכך שנדמיין את סיזיפוס מאושר, ושננסה יומיום לעשות את המיטב בלי להתייפייף ובלי פסיכולוגיזם, הרומן הזה רחוק מפסיכולוגיה, ובלי שנתמסר לאיזו משנה דתית.
הגיבורים של הספר
כל ארבע הדמויות בסדר חשיבותן: מיקה מילנֶר, לילי ארדיטי, אלכס ארדיטי ואמנון כהן, נוני, המכונה גם "הילד", סבּים סביב תאונת דרכים קטלנית ומקרית שגדעה את חייו של אבנר כהן, רוכב אופניים, אביו של נוני "הילד", למרות שהוא כבר אינו ילד, אבל במהות, או כפי שהדמויות האחרות תופסות אותו, הוא "הילד".
מיקה מילנֶר הייתה עדה לתאונה וסובלת מפוסט־טראומה, אבל בשום אופן לא מוכנה לטפל בעצמה באמצעים פסיכולוגיים, אלא נקלעת לקבוצת תמיכה נוקשה על גבול הכת, שם היא מורדת כנגד השיטות.
לילי ארדיטי, האקדמאית, מנסה לפענח את מהות חייה תוך שימוש באמצעים שכלתניים כדי להגדיר כישוף. היא יותר מכולן מזכירה את אנטואן רוקאנטן של סארטר ב"הבחילה" בניסיונות הווידוי שלה מחד גיסא, וכתיבה מנתחת על כישוף מאידך גיסא.
אלכס ארדיטי, בעלה של לילי, סובל מקנדידה, פטריית מערכת העיכול, אבל מבחינתו, זאת פשתה כבר לכל חלקי גופו, משל הייתה סרטן, והוא תר אחר תורות אזוטריות שיסייעו לו להתגבר על המצוקה, אפילו בין גרמי־שמיים.
וישנו הילד, נוני, סוג של הבטחה שלא מומשה, כיוון שהיה נגן צ'לו מבטיח, אוהב מושבע ומבין גדול במוסיקה קלאסית, שהתגלגל להיות מוכר בחנות דיסקים.
פעם אחר פעם הרומן הזה מצהיר שהחיים נגזרים מהבחירות שלנו. לעתים הוא עושה זאת בקול דומיננטי־דוחה, כמו זה של מנהיגת הסדנה שמיקה ובתה של לילי, נאוה, מגיעות אליה, ולעיתים בקול רך ומלטף, כבמקרה של מיקה עצמה.
על אף כל זאת, עולה תחושה בשל המפגשים ביניהן כאילו יש באמת איזושהי תוכנית קיומית גדולה. זה מכֻוון. הכותבת יוצרת מתח בין ההצהרה העולה מהרומן שאין תוכנית וחיים נקודה; לבין העובדה שיוצא לדמויות להיפגש סביב התאונה, כאילו הדבר אינו מקרי.
מקור שם הספר
שמו של הספר אף הוא חריג ועושה שימוש במונח היווני "פליאדות": אחד מצבירי הכוכבים הקרובים בשמי הלילה. בשל בהירותו, הצביר היה ידוע בימי קדם וזכה להתייחסות בתרבות. אלכס, אחד מגיבורי הספר, שוכר לו חדר קטן בחווה בערבה, ומביט בצביר. זה מרגיע אותו מפאניקת הקנדידה המתפשטת ומיחסיו עם אשתו.
"פליאדות" הן גם כמובן במיתולוגיה היוונית שבע הנימפות היפות בפמלייתה של ארטמיס, אלת הציד, והאגדה מספרת כיצד הפכו האחיות לכוכבים. הן שלחו יד בנפשן משום שליבן נמלא צער על גורלו של אביהן, אטלס, או משום אובדן אחיותיהן. זאוס, ראש האלים, העניק להן חיי נצח בקובעו אותן בשמיים.
הרומן הראשון של אורית אילן
אילן התחילה את הקריירה הספרותית שלה בסדנה של יורם קניוק. זה ניכר בספר, בצד האקזיסטנציאליסטי, אם כי קניוק הוא סופר הרבה יותר פוליטי־סוריאליסטי־פנטסטי מאילן. היא זכתה להכרה בקרב המומחים. קובץ הסיפורים הראשון הקיומי־פמיניסטי שלה ברוח סימון דה בּובואר, "עד החתונה זה יעבור" (עם עובד, 1991), זכה בפרס אקו"ם בעילום שם, וכשראה אור זכה לביקורת חיובית מפרופ' גבריאל מוקד.
את הרומן הראשון שלה "ספר המעשיות לאמהות", שיצא לאור 25 שנה אחר כך, החמצתי. הוא יצא ב"רדיום", הוצאה עצמית, בשיתוף "עתון 77", אחרי שנדחתה בהוצאות הממוסדות ולמרות זאת, היה מועמד לפרס ספיר.
נדרשת כאן השוואה לסופר אחר שנע ממרכז הבמה לשוליה, בן אותו דור, יובל יבנה. יבנה כתב רומן עב־כרס "שיר של יום" (הוצאת "כהל", 2015) שגיבורו תר אחר האושר במיני סדנאות ניו־אייג' באופן גרוטסקי. אלא שסגנונו האסוציאטיבי מזכיר סופרים פוסטמודרניים כדון דלילו, הכותבים דחוס ומערבבים גבוה ונמוך, בעוד שאילן נאמנה לרומן האקזיסטנציאליסטי התמציתי־חסכני־סמלי בעל הנימה הפילוסופית־וידויית.
המבקר אמנון נבות תמיד רצה לשלוח את הסופרים למדבר. להרחיקם מהרעש התקשורתי למשך שנים כדי שהמוכשרים שבהם יחזרו עם יצירות משמעותיות. חוק נבותי זה התקיים באילן: היא שבה ללב הספרות כלזרוס מהמתים עם יצירה בעלת משקל.