מרטין וולף / צילום: תמר מצפי
"הכלכלה שלנו מערערת את יציבות הפוליטיקה שלנו, ולהפך", קובע מרטין וולף לגבי כלכלת המערב. הפרשן הכלכלי הראשי של הפייננשל טיימס היוקרתי, ואחד מהפרשנים הכלכליים המשפיעים בעולם - אולי הבכיר שבהם, מזהה שבר עמוק במדינות המערב. "אנחנו כבר לא מסוגלים לשלב את הפעולה של כלכלת השוק עם דמוקרטיה ליברלית יציבה. חלק גדול מהסיבה לכך הוא שהכלכלה לא מספקת את הביטחון והשגשוג המשותף שלהם מצפים חלקים גדולים מהחברות שלנו.
● בתיווך הרצוג ובידיעת חיות: מגעים לפשרה ברפורמה המשפטית | בלעדי
● כמו רכב שמאיץ מאוחר מדי, ולא יודע לבלום בזמן: מחירי הדירות שינו כיוון | ניתוח
● ככה לא בונים רפורמה: זו הדרך שבה הקואליציה מאבדת שליטה על דעת הקהל
"סימפטום אחד של האכזבה הזאת הוא אובדן נרחב של הביטחון באליטות. סימפטום אחר הוא עלייה בפופוליזם ובסמכותנות. עוד אחד הוא עליית פוליטיקת הזהויות, בשמאל ובימין. ועוד סימפטום הוא אובדן האמון ברעיון האמת. וברגע שזה קורה, האפשרות של דיון מיודע ורציונלי בין אזרחים, שהוא יסוד הדמוקרטיה - מתאדה".
מרטין וולף (76), זכה בשלל פרסים על כתיבתו, כולל תואר הוקרה מלכותי במולדתו, בריטניה, וגם נבחר לרשימות ההוגים המשפיעים בעולם של פוריין פוליסי ופרוספקט. שר האוצר האמריקאי לשעבר, לארי סאמרס, קבע שהוא "כנראה העיתונאי הכלכלי המעמיק והמיודע ביותר בעולם".
ובימינו, וולף מודאג. כותרת ספרו החדש, "משבר הקפיטליזם הדמוקרטי", שיצא לאור באנגלית בשבוע שעבר (וממנו לקוחים הדברים בפתיחה), מבהירה היטב ממה הוא חושש. כדי לפרוח, הדמוקרטיה והקפיטליזם זקוקים זה לזה. אבל החיבור השברירי בין הקפיטליזם לדמוקרטיה, שהביא איתו שגשוג וחירות חסרי תקדים, נמצא בימינו במשבר ואולי אפילו בסכנה.
"השבת השיטה המערבית לאיתנה או לבריאותה היא בין האתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפנינו", כותב וולף, ומספק גם הצצה להיסטוריה המשפחתית שעיצבה את השקפת עולמו. הוא בן לניצולי שואה, פליטים יהודים מהולנד ומאוסטריה, שנפגשו בלונדון. "מעולם לא התייחסתי לשלום, יציבות או חירות כמובנים מאליהם, ומי שכן מתייחסים אליהם כך הם איוולים".
האם ישראל תהפוך למדינה חסרת חוק
וולף כתב את הספר לפני שהממשלה החדשה בישראל החלה לקדם את המהפכה המשפטית, שכבר הובילה להשוואות לא מחמיאות בעולם, בין ישראל להונגריה ופולין, שתי מדינות שמופיעות בספר כדוגמאות ל"קפיטליזם דמגוגי סמכותני". אנחנו מדברים בשבוע בו הקואליציה העלתה הילוך ביוזמות החקיקה, ומחוץ לכנסת נערכה הפגנת ענק. מטבע הדברים, אנחנו מתחילים בישראל.
כמו בכתיבה שלו, גם בראיון איתו וולף שומר על טון אנליטי, אבל נחרץ, ומודד את מילותיו. כשאני שואל איך ההתפתחויות כאן נראות ממקום מושבו בלונדון, הוא פותח בניתוח הרכב הקואליציה בישראל. השילוב בין ימין כלכלי לכוחות הדתיים בפוליטיקה, כולל "לאומנות דתית", כהגדרתו, הוא התפתחות שהוא מזהה גם במקומות אחרים, כולל למשל בפלגים השונים שמרכיבים את המפלגה הרפובליקנית בארה"ב.
"המפלגה הרפובליקנית היא דוגמא מעניינת, שבה אפשר לראות סדרי עדיפויות פוליטיים ותרבותיים דתיים, משולבים עם כלכלת שוק חופשי מהאגף הימני", הוא אומר. "אלה מעין נישואי נוחות. כל צד צריך את האחר, למרות שהם לא שותפים טבעיים לדרך, ויש ביניהם מתחים ברורים. אבל ביחד, הם יכולים לגבש רוב", מקהלי מצביעים שונים.
"במקרה של ישראל, יש לכך מספר השלכות רבות עוצמה. כולם (בקואליציה, א"פ) מסכימים על מספר דברים. קרוב לוודאי שהם מסכימים על מדיניות של סיפוח, או משהו קרוב לסיפוח, בנוגע לשטחים הכבושים, או הגדה המערבית, איך שלא תקרא לזה. הם מסכימים גם על הדגשת אופייה היהודי של המדינה, ועל הקושי שלהם עם ערבים אזרחי ישראל. והחשוב ביותר - הם מסכימים שהמערכת המשפטית והמגבלות החוקיות, הן מכשול בפני מה שהם רוצים לעשות.
"לעומת זאת, אני לא יודע כמה הם באמת מסכימים לגבי גישת השוק החופשי שהליכוד אימץ תחת בנימין נתניהו. ואני לא יודע, כמובן, עד כמה נתניהו שותף לתביעות של הדתיים לגבי אופי החוק שצריך להחליף את החוק (הקיים). כך שזו בבירור קואליציה מסובכת, כמו אצל הרפובליקנים: האם מה שחשוב לכם הוא מסים נמוכים או הפלות? בקוויה הכלליים, הקואליציה נראית לי מוכרת ממקומות אחרים, והיא מורכבת ומסוכנת.
"וכמובן, במקרה הישראלי, יש לה השלכות עמוקות בנוגע לשלטון החוק, לשלום, להרמוניה האזרחית מבית, ולגבי אופייה של המדינה. האם היא תישאר דמוקרטיה ליברלית, או תהפוך למה שנהוג לקרוא לו דמוקרטיה לא־ליברלית, שלדעתי צריך לקרוא לו מדינה חסרת חוק".
כמה ימים אחרי ששוחחנו, ובעקבות הפרסומים על כך שנתניהו ערך סבב שיחות עם בעלי טור בתקשורת הזרה על מנת לגייס את תמיכתם ביוזמות החקיקה, שאלתי את וולף האם ראש הממשלה התקשר גם אליו. "התשובה לשאלתך היא כן. מר נתניהו התקשר אלי", עונה וולף, ומבהיר שלא יפרט את תוכן השיחה. "רק אציין שמטרתו הייתה כמובן להגן על הרפורמה בתור תגובה רציונלית לחריגות היתר של הזרוע השופטת בישראל, שמוסברות בחלקן על ידי אופן בחירת השופטים. דעותיי שלי", מבהיר וולף, "מובעות בראיון איתך".
"מהלכים לא צפויים - מדאיגים"
איך התוצאה האפשרית הזאת של הרפורמות בישראל משתלבת בדפוס הרחב שאתה מתאר בספר?
"אחד המאפיינים שאנחנו רואים הוא לא דבר חדש, אלא צורה ישנה מאוד של דמגוגיה, שמתעקשת שרצון העם, כפי שהוא משתקף ברוב זמני, הוא מוחלט. שכל מכשול בפני ביטוי רצון העם, כפי שהוא נקבע על ידי הנהגת המפלגות שמרכיבות את הרוב הזה, הוא מכשול לא לגיטימי, ואפילו בוגדני.
"הבעיה הברורה בכך היא שהשיטה הדמוקרטית כולה מבוססת על מגבלות חוקיות ומוסדיות משמעותיות על מה שיכולים לעשות מי שמחזיקים ברוב בפרלמנט. אם הם היו יכולים לעשות מה שהם רוצים, זה אומר שהם היו יכולים גם להשתלט על מערכת המשפט, ולהשתמש בה כדי לרדוף ולהטריד את האויבים שלהם. להשתלט על הביורוקרטיה ולהשתמש בה, באמצעות ניהול המינויים שלהם, נגד המתנגדים, לחתור תחת הבחירות, או שינוי כללי הבחירות. בדרך, הם יכלו לדכא את זכויות האזרח של כולם, אבל במיוחד של האנשים שמתנגדים למדיניות שמובילה הממשלה".
לדבריו, "ראינו את זה בכל העולם. למשל בטורקיה, בהונגריה וברוסיה, למרות שהיא מעולם לא הייתה מאוד דמוקרטית. ראינו ניסיון לתת משקל אבסולוטי לרצון הרגעי של הרוב, ובמקביל לערער מוסדות ליבה עצמאיים. מה שוויקטור אורבן קרא לו דמוקרטיה לא־ליברלית, ושלעיתים קרובות הופך לשלטון של אדם אחד או לפחות מפלגה אחת, ובבירור אינו דמוקרטיה בשום צורה. אנחנו רואים את זה בהרבה מקומות, ומה שקורה בישראל דומה במידה מסוימת".
וולף מוסיף הסתייגויות: כמובן שצריך לאזן בדמוקרטיה בין זכות הרוב לחוקק וההגנה על זכויות המיעוט, "וגם לחוק צריכים להיות גבולות - לא בחרו בעורכי הדין לנהל את המדינה". באותה נשימה הוא גם ממהר להצביע על דמיון בין ישראל לבריטניה - בשתיהן אין חוקה כתובה, ולמחוקקים יש כוח רב. בשתי המדינות התפקוד של המוסדות תלוי, "ותמיד היה תלוי" לדבריו, בכך שהמחוקקים שיש בידיהם רוב, פשוט יפגינו ריסון עצמי.
בתור מי שעוקב מרחוק אחרי הכלכלה הישראלית, וגם ביקר כאן לאורך השנים, מה להערכתך תהיה ההשפעה של יוזמות החקיקה שמקודמות כרגע לגבי הכלכלה?
"אני לא עוקב אחרי הכלכלה הישראלית ברמה היומיומית", מבהיר וולף. "אבל הרושם שלי הוא שלפחות במונחים של צמיחה ותוצר, היא מאוד מצליחה, וישראל התפרסמה בעולם, ובצדק, בזכות הצלחת מגזר ההייטק החדשני והיזמי שלה. להתרשמותי, יש לה גם רבות מהבעיות של מדינות אחרות, במובן של יצירת עבודות טובות והכנסה טובה לכולם.
"וכמובן - ישראל היא משק קטן ופתוח שתלוי בסחר ובהשקעות זרות. אני חושב שהממשלה עצמה מודאגת מכך שהיא עשויה להיתפס כמי שנעה לעבר שלטון שרירותי. כלומר, שלטון חסר חוק שיסכן את ביטחון ויציבות המשקיעים - הישראלים והזרים. וההשלכות הרחבות יותר של מדיניות מהסוג הזה אפילו עשויות להשפיע על היחסים הבינלאומיים, במיוחד עם הממשל האמריקאי הנוכחי ועם האירופאים. יש תחושה שקורה בישראל משהו שמוציא אותה מהנורמות המערביות המקובלות של שלטון החוק, וזה בנפרד מהחששות הנרחבים לגבי ההשפעה של כל זה על שלום עם הערבים. כך שזה מסוכן כלכלית. איך זה יכול שלא להיות?".
"לי אין שום מושג איך המשקיעים יגיבו", מדגיש וולף. "ושיהיה ברור: משקיעים מוכנים בהחלט להשקיע במדינות סמכותניות, אם הם חושבים שהמדינות האלה מנוהלות היטב וידידותיות למשקיעים, שהמערכת החוקית תגן עליהם, שהם אישית יהיו בטוחים ושהמערכת כולה תהיה יציבה. סינגפור לדוגמה, היא אחת המדינות המצליחות בעולם - יש בה שלטון חוק, אבל כמובן שזו מדינה עם מפלגה אחת. כך שיהיה מוטעה מצדי לומר שהצעדים האלה בהכרח יפחידו את המשקיעים זרים. אבל הסיכון קיים. וככל שהממשלה החדשה תיראה שרירותית ולא צפויה, וככל שיש יותר אי שקט פנימי ואי שקט עם הערבים - ככה הייתי יותר מודאג".
לכל זה, וולף מוסיף עוד שיקול: "הכלכלה הישראלית נשענת בסופו של דבר על ישראלים ובמיוחד על הכישרון של אנשים מאוד משכילים ומתוחכמים, שיוצרים את כל העסקים החדשים האלה. לא הייתי חולם לדבר בשמם, אבל זה לא יהיה מאוד מפתיע אם בכל מיני היבטים, ולא רק החוקי, האנשים האלה יתחילו להסתכל על מה שקורה סביבם ולהגיד לעצמם - 'זו לא נראית לי מדינה מאוד ידידותית'.
"אפשר לשער שלכל האנשים מהסוג הזה, ללא יוצא מהכלל, יש הזדמנויות בחו"ל. זה אולי החשש הגדול ביותר של הממשלה, או לפחות של אלו בממשלה - ואני בטוח לחלוטין שנתניהו עצמו הוא אחד מהם - שהיו רוצים שישראל תגשג כלכלית".
במישור האישי, כיצד וולף, כיהודי, חווה את האירועים בארץ? הוא עונה בקפידה: "אני עוקב אחרי המדיניות, ואני מעורב מבחינה רגשית ומוסרית בעתיד ישראל. איך יהודי אינטליגנטי יכול שלא להיות?". בני משפחת אביו ששרדו את השואה, הוא מספר, עלו לישראל ("ויש לי בה קרובים אהובים מאוד"), "ומצד שני, לא עשיתי עלייה, ואני לא נושא בסיכונים או בעלויות. כך שמאוד לא ראוי מצדי לתת לישראלים עצות איך לחיות את חייהם ואיך להתנהל. לכן אני מאוד נזהר.
"אבל כמובן שבתור יהודי אירופאי ליברלי ודי חילוני, אני רוצה שישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית. וזה אומר זכויות אזרחיות שוות לכל האזרחים, ואני מקווה שגם פתרון בעיית הכיבוש בשלום, ובאופן מספק לכולם. זה חשוב להפליא עבורי מבחינה מוסרית". ישראל היא "סיפור נפלא", ממשיך וולף, "הישג כביר" שרבים חשים בו גאווה - והם צופים בנעשה "בחשש".
"אין לי ספק ששימור הדמוקרטיה הליברלית אומר מדינה שיש עליה מגבלות, עם שלטון חוק משגשג וחזק, ושיטה שמגנה על הזכויות האזרחיות הפוליטיות והכלכליות של כל תושביה - במלואן. ואם זה תחת איום, כפי שישראלים רבים שאני מכיר ובוטח בהם אומרים לי - כמובן שאני מאוד מודאג".
"קשה לקיים דמוקרטיה בלי כלכלת שוק"
וולף החל את הקריירה שלו ככלכלן בבנק העולמי, שם ראה בשנות ה־70 איך הלוואות הסיוע של הבנק מנותבות לאפיקים לא יעילים ומותירות מדינות מתפתחות בחובות. מתמיכה במעורבות ממשלתית בנוסח ג'ון מיינרד קיינס, הכלכלן הדגול מימי השפל הגדול, וולף עבר לתמיכה בשוק חופשי, פחות מעורבות של המדינה, ופחות מגבלות על סחר בינלאומי. הוא עזב את הבנק העולמי, וכעבור מספר שנים הצטרף לפיננשייל טיימס.
אלא שעם השנים, ועם התקדמות הדה־רגולציה והגלובליזציה, עלו גם סימני השאלה: וולף נעשה מודאג לגבי חוסר האיזונים בבכלכלה העולמית ולגבי משקלו המוגזם של מגזר הפיננסים. בשנת 2008 זה הסתיים בהתרסקות. בהמשך, עם עליית גל הפופוליזם במערב, הוא החל לשאול את עצמו למה המצביעים כועסים כל כך - שאלה ששלחה אותו בחזרה לקיינס ולרעיונות שמהם התרחק בשנות ה־70.
מה השתבש? וולף מונה שלל סיבות, אבל עוד לפני כן, הוא חוזר ליסודות. הקפיטליזם והדמוקרטיה קשורים זה לזה, ולרוב גם נופלים ביחד. בספרו הוא כותב על "קשר סימביוטי בין הדמוקרטיה לכלכלת השוק", ועל כך ש"בטווח הארוך אף אחד מהם לא יכול לשרוד בלי השני".
כשאני מבקש ממנו להסביר, וולף מתחיל דווקא בהיסטוריה, ומתאר את עליית מעמד הביניים אחרי המהפכה התעשייתית, ואת היחלשות מעמד בעלי הקרקעות עוד קודם. במציאות החדשה, גם סטטוס וגם עושר כבר לא בהכרח עברו בירושה. ואילו לשלטון החוק הייתה חשיבות מכרעת - הוא שעומד בבסיס הדמוקרטיה והקפיטליזם כאחד. ובעקבות הזכויות הכלכליות הגיעה הדרישה לזכויות פוליטיות.
"זאת העובדה ההיסטורית, הדמוקרטיה הגיחה מהקפיטליזם, לפני כ־200 שנה. בגדול, פשוט לא היו דמוקרטיות לפני זה. ואילו עכשיו, יש ליותר ממחצית מהמדינות עקרונות דמוקרטיים מסוימים, גם אם לא מושלמים".
מעבר להיסטוריה, יש כאן עניין עקרוני: "מאוד קשה לקיים דמוקרטיה בלי כלכלת שוק". בין היתר, מסביר וולף, בכלכלת שוק יש מקורות כספיים מגוונים לתרומות פוליטיות, ויש גם תקשורת עצמאית למדי. אבל החשוב מכל הוא שבכלכלת שוק אפשר לעבוד ולשרוד גם אחרי הפסד בבחירות - יש מגזר פרטי גדול שאפשר למצוא בו פרנסה. יש חיים מחוץ להישג ידה של הפוליטיקה. "זה דבר חיוני להמשך קיומן של חברות מתורבות, כי אם הכול פוליטי, הפוליטיקה הופכת באופן בלתי נמנע למלחמת אזרחים.
"כך שכלכלת שוק עוזרת לדמוקרטיה. אבל דמוקרטיה גם עוזרת לכלכלת שוק, בגלל שלכלכלות שוק יש נטייה טבעית, שאדם סמית' כתב עליה, ללכת לכיוון של אוליגרכיה, של פלוטוקרטיה, של ריכוז עושר צר, שמגן על עצמו מפני כוחות תחרותיים. והשיטה הדמוקרטית, לצד שלטון החוק, מרסנת את כל זה. במוקדם או מאוחר הרוב יאמר 'זה נצלני, ואנחנו צריכים להגביל את כוחם של המעטים'. וזה מה שקרה עם ההגבלים העסקיים, עם הניו דיל, באמצע המאה ה־20. ולדעתי, אנחנו צריכים קצת מזה עכשיו".
הדמוקרטיה וכלכלת השוק, מסכם וולף, קשורות גם היסטורית, גם באידאולוגיה ליברלית משותפת, וגם זקוקות זו לזו. "רוב הדמוקרטיות הלא ליברליות החדשות נוטות ללכת בכיוון של 'קפיטליזם מקורבים'. הן נוטות להפוך לחברות שבהן החברים והקרובים של המנהיג זוכים בנתח גדל של משאבי המדינה, לסוג של אוליגרכיה של מקורבים שאנחנו רואים אותה נוצרת בכל רחבי העולם, עם יזמים שמועדפים על ידי המדינה".
אך כאמור, יש כאמור גם יוצאים. סינגפור לא הפכה לאוליגרכיה של מקורבים. "זה מאוד מרשים, ואחת הסיבות העיקריות היא שסינגפור כל כך תלויה בהשקעות זרות שהיא לא יכולה ללכת בכיוון הזה, או שלא היו השקעות כאלה". ויש כמובן את המודל הסיני הייחודי, שמשלב כלכלת שוק דינמית, ומעמד ביורוקרטי שליט ורב עוצמה, ומושך השקעות עתק. אם כי וולף מעריך בזהירות ("וייתכן שאני טועה"), שהתקבעות השלטון בסין בידי הממסד הנוכחי עשויה להביא קץ לצמיחה המואצת של העשורים האחרונים.
כישלון האליטות: מרומא העתיקה ועד בריטניה
אבל בעשור האחרון אפשר לזהות את עלייתן המפלגות הפופוליסטיות במערב, מימין ומשמאל. אפשר להיתקל בשלל הסברים להתפתחות הזו, מחששות הבוחרים מאובדן סטטוס ועד לגזענות. וולף מתמקד בסיפור הכלכלי. "במקום לספק שגשוג והתקדמות יציבה", הוא כותב, הקפיטליזם הגלובלי של העשורים האחרונים "יצר אי שוויון מרקיע שחקים, משרות ללא מוצא, וחוסר יציבות מקרו כלכלי".
איך זה קרה? וולף נוגע בשורת סיבות, מהשפעות הטכנולוגיה ועד לקושי לשחזר את רמות הצמיחה שאפיינו את המערב אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל בנוסף, הוא מדגיש את כישלון האליטות.
חשוב להבהיר: וולף לא רואה באליטות מילת גנאי. "לא ניתן לדמיין חברה מורכבת בלי אליטות", הוא כותב, ומזכיר גם ש"בתי המחוקקים, בתי המשפט והביורוקרטיות" - המוסדות שאותם מנסים להחליש הפופוליסטים - "בהכרח מנוהלים על ידי אליטות". אלא שהאליטות צריכות למלא את חלקן, וחלק מהסיבה לאובדן האמון של האליטות בעיני הציבור, לדבריו, נובע "מהכשלים המוסריים והאינטלקטואליים שלהן".
למה הכוונה?
"טוב, אני חושב שזה חייב לכלול גם אותי", אומר וולף. הוא נוגע שוב בלקחי ההיסטוריה: עוד מימי רומא העתיקה אפשר לזהות דפוס בו העושר מצטבר בהדרגה בידיהם של מעטים שצוברים כוח פוליטי, עד ששיטת הממשל הופכת לאוליגרכיה, ובהמשך עוברת לעיתים לידיו של שליט יחיד. "עכשיו, אם האליטות משחקות את המשחק הזה, הן מסתכנות בערעור השיטה שאפשרה אותן מלכתחילה, והן בהחלט מסתכנות בלחתור תחת השיטה הדמוקרטית עצמה - ויכול להיות גם שהן רואות בזה התפתחות רצויה".
במישור יותר קונקרטי, וולף מדבר על כך שקובעי המדיניות במערב לא עשו יותר מדי גם כאשר שינויים גורפים, כמו דעיכת התעשייה, סחפו את הכלכלה ושיבשו את חייהם של רבים. אנשים החלו לחשוש מפגיעה במעמדם הכלכלי, והחלו לפתח טינה כלפי אלה שנמצאים מתחתיהם - ושלהם המדינה כן דואגת. "האליטה הפוליטית כשלה להכיר בסכנות שקשורות למדיניות שאותה קידמנו. וכמובן, רכיב מפתח בכל זה הוא השימוש בגידול באשראי ובחוב כדרך לשכך מתחים, לתת לאנשים את היכולת לצרוך מבלי שההכנסות הריאלית שלהם בהכרח תעלה. זה כמובן היה קשור והוביל למשבר הפיננסי הענקי שחווינו לפני 15 שנה, ושהיווה נקודת מפנה. הרבה כלכלות לא צמחו בהצלחה מאז.
"כל זה מצביע על כך שהמכונה הכלכלית לא מתפקדת כל כך טוב, ברגע שמסירים את הזינוק באשראי. וזה אומר שמי שניהלו את המערכת - פוליטית, כלכלית ופיננסית - לא ניהלו אותה באופן שעונה על הדרישות של חלק גדול מהאנשים. והיסטורית, משברים פיננסיים נוטים ליצור תגובת נגד פוליטית וחוסר שקט. וזה מה שאנחנו רואים ב־15 השנים האחרונות - ובמיוחד בבריטניה ובארה"ב".
"אנחנו צריכים להסתגל למציאות אחרת"
אז מה עושים, איך מתקנים את המערכת? וולף סוקר בספרו שורת פתרונות, אבל לא מציע נוסחה מהפכנית שתחזיר עטרה לישנה. "אני לא בטוח שיש תשובות טובות", הוא אומר, ומדגיש את הצורך לשמור על כנות אינטלקטואלית.
"הכלכלה העולמית הישנה, שבה למערב היה מונופול על הידע המעשי הרלוונטי, ושבה היה ניתן לחלוק את הרנטות בתוך המדינות שלנו, כי אנחנו היינו היחידים שידענו איך לייצר דברים - כל זה היה ואיננו", הוא אומר. "הטכנולוגיה יוצרת תהפוכות ענקיות - רק תראה מה הבינה המלאכותית עושה כרגע - ואי אפשר פשוט לגרום לה להיעלם. היא קיימת. ואותו דבר נכון לגבי סין.
"לכן, אנחנו צריכים להסתגל למציאות אחרת. אנחנו צריכים להקדיש מחשבה מאומצת לשאלה איך לעשות את זה, פוליטית וכלכלית. יש לי הרבה הצעות, אבל אני לא מתיימר לטעון שכולן או אפילו רובן בכיוון. אני כן חושב שתמיד צריך לנקוט בשיטה של ניסוי וטעייה" - כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא האמריקאי שהוביל את מדיניות ה'ניו דיל' בתקופת השפל הגדול.
וולף חשדן לגבי שינויים רדיקליים, שבין היתר דורשים ריכוז כוח קיצוני בידי השלטון. הגישה שעובדת בעיניו, הוא מסביר, היא זו שתואמת את רוחו של אדמונד ברק, ההוגה השמרני מהמאה ה־18. כן, צריך להתאים את השיטה לדרישות החברה, "אבל השינויים הגדולים נטועים בשימור מה שהיה, וכך נותנים לרוב האנשים תחושה של המשכיות ויציבות בחיי היום יום שלהם.
"למעשה, כשמסתכלים על ה־30־40 השנים האחרונות במערב, יש גם הרבה הצלחות גדולות. השינוי העמוק ביותר שחל בימי חיי הוא מהפך בתפקידן של נשים בחברה שלנו. זו מהפכה אדירה, שנוגעת לכלכלה, לחברה, למשפחה, והיא רק בשלב מוקדם. והיא התרחשה באופן שלו, ובתגובה לדרישות לגיטימיות שהובעו בצורה חזקה. ואחד הדברים שמדאיגים אותי לגבי הכוחות הריאקציונריים בחברות שלנו הוא שהם רוצים לעצור את כל זה, ואני חושב שאדמונד ברק היה מתנגד לזה לחלוטין - לנסות לחזור לתפקידים המסורתיים, לדעות המסורתיות על הומוסקסואליות: זו זוועה".
כך שמבחינתו, "התגובה הריאקציונרית שגו יה לחלוטין, והתגובה המהפכנית שגוייה לחלוטין. אנחנו צריכים לקחת בחזרה חלק מהפריבילגיות שיש לחזקים ביותר בחברה. למצוא דרך להנדס מחדש צמיחה נרחבת, וזה אתגר עמוק. לפתוח מחדש את ההזדמנויות, שלא מתחלקות בשוויוניות בחברות שלנו.
"זה לא יהיה קל, בגלל שהמשאבים במדינות שלנו יותר מוגבלים מבעבר, בכלל שהמדינות עצמן (כלומר, משקלה של המדינה בכלכלה, א"פ) כבר גדולות ככל שניתן. אבל זו נראית לי הגישה האנושית היחידה. אני יודע שזה לא מאוד רומנטי, מרגש ומלהיב - אבל לאור ההיסטוריה, אני משוכנע שזו הגישה היחידה שממש עובדת".