ניקולאי טנגן, מנכ''ל קרן העושר הנורבגית / צילום: Reuters, Heiko Junge
במהלך הדיונים על הקמת קרן העושר הישראלית, הוצגו בפני הוועדות שדנו בה מודלים שונים של פעילות קרנות עושר - מסינגפור וניגריה ועד לנורבגיה ולקנדה. יותר מ־100 קרנות עושר ריבוניות (SWF) שונות פועלות בעולם כיום, ולעיתים מדינה אחת מנהלת כמה קרנות שונות. חלקן הוקמו לטובת העתיד הכלכלי של הדורות הבאים (בשאיפה ל"צדק בין־דורי"), חלקן לטובת קידום השקעות ופרויקטים פנים־לאומיים, וחלקן - כמו זו הישראלית - לניהול העושר המגיע ממשאבי טבע.
● הפוליטיקאים של 2010 הגנו על קרן העושר. כעת הם עשויים לפרוץ אותה | ניתוח
● עד כמה יחידות הטכנולוגיה בצה"ל אליטיסטיות? בדקנו את הנתונים
● מפוטרי ההייטק הישראלים נתקעו בלי ויזה בארה״ב. זה הפיתרון שהם מצאו
לפי ארגון־גג שבו מיוצגות חלק גדול מהקרנות (IFSWF), המטרה של כל הקרנות בתת־קבוצה זו, שלרוב עוסקת בהכנסות הגדולות שמגיעות מיצוא דלקי מאובנים, היא משותפת: הן נועדו בעיקר כדי למנוע מהפוליטיקאים להשתמש בהכנסות המיידיות הזורמות למדינה ממשאבי הטבע לטובת הוצאות מיידיות, ועל ידי כך לדאוג לתוכניות ולמטרות בטווח־ארוך, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם האינטרסים הפוליטיים אד־הוק. במקביל, הן גם נועדו למנוע ייסוף מהיר במטבע המקומי והתחממות ללא שליטה של הכלכלה המקומית. לפיכך, קרנות אלו יתאפיינו בד"כ בהשקעה אך ורק מחוץ למדינה (כפי שקיים בישראל לפי החוק הקיים) ובהגבלות משמעותיות על ניצול הכספים.
הקרן הנורבגית: מודל ההשראה לישראל
המודל שבסופו של דבר היה המשפיע ביותר על הקמת ה"קרן לאזרחי ישראל" היה זה של קרן העושר הגדולה ביותר בעולם, זו של נורבגיה ("קרן הפנסיה הממשלתית העולמית"). זו הוקמה כבר בשנות ה־90 כדי לנהל את הכנסות העתק של המדינה הסקנדינבית מיצוא דלקים פוסיליים - גז, נפט ופחם.
נכון להיום, הקרן מנהלת ב־1.3 טריליון דולר, בין היתר באמצעות החזקה ב־1.3% מהבעלות על כל החברות הנסחרות. היא בעלת כללים נוקשים בנוגע להשקעות, לשקיפות המרבית הנדרשת בהחלטותיה ובשנים האחרונות - גם למעורבות של שיקולי אתיקה וסביבה בהשקעות. כמו בישראל, הממשלה הנורבגית מורשית ליהנות רק מ־3.5% משווי הקרן מדי שנה, ואלו מוזרמים במידת הצורך לתקציב כולו, ללא "צביעה" לסקטורים מסוימים. הקרן יכולה להשקיע אך רק מחוץ למדינה (קרן עושר נוספת שמנהלת נורבגיה יכולה להשקיע גם בתוך המדינה).
במקביל, החל מ־2019 קרן העושר הנורבגית הודיעה כי בעצם תסיט את ההשקעות מדלקים פוסיליים, גם כדי לגדר את הסיכון שקריסה גלובלית בתחום תפגע במדינה כפליים (גם דרך צניחה בהכנסות וגם דרך צניחה בתשואה), וגם מתוך מחויבות למאבק בשינויי האקלים, שנגרמים בשל השימוש במקורות אנרגיה אלו. הקרן אינה משקיעה באזורי עימות, והסיטה בעבר השקעות בחברות ישראליות הפעילות בשטחים. כ־95% מהשקעות הקרן הן במניות ובאג"ח, והיתר בנדל"ן ובנדבך חדש של השקעות בשנים האחרונות - תשתיות של פרויקטי אנרגיה מתחדשת.
קרן משאבי טבע גדולה אחרת מופעלת על ידי אזרבייג'ן, מדינה עשירה בנפט המייצאת אותו בכמויות הולכות וגוברות לאירופה. זו הוקמה ב־1999 וכבר צברה כ־50 מיליארד דולר בהשקעות. וישנן גם קרנות למשאבי טבע הפועלות בניגריה (באיחור ניכר), בגיאנה, באלברטה (קנדה) ובמדינות וטריטוריות אחרות שהן מעצמות בתחום הדלקים הפוסיליים.
מדינות במפרץ הפרסי, כמו איחוד האמירויות (רשות ההשקעות של אבו־דאבי, 600 מיליארד דולר יחד עם כ־300 מיליארד דולר של רשות ההשקעות של דובאי), כוויית (550 מיליארד דולר) מפעילות את קרנות העושר בצמרת הדירוג העולמית. למעשה, הקרן הישראלית היא בין הקטנות ביותר בעולם כיום.
הקרן הסעודית: צרכי המנהיג תחילה?
ואולם, הקרנות השונות מציגות נתונים שונים לגמרי בנושא השקיפות והשימוש בהכנסות. סעודיה, בהנהגת יורש העצר הדינמי מוחמד בן־סלמאן משתמשת בקרן העושר של המדינה לשורה ארוכה של מטרות - בין אם השקעות פנימיות בתוך הממלכה ובין אם השקעות חיצוניות לפי גחמות או קריטריונים לא ברורים. בן־סלמאן עומד בראש הקרן הסעודית (PIF), שלה נכסים בשווי של כ־650 מיליארד דולר. היא זכתה לכינוי המפוקפק של "קרן העושר הכי פחות שקופה", על ידי הוול סטריט ג'ורנל, בין היתר משום שבן־סלמאן הוביל השקעות ברשתות חברתיות, בחברות מכוניות חשמליות, בקבוצת כדורגל אנגלית ועוד.
קריטריוני ההשקעה שלה לא ברורים, וכך גם השווקים בהם היא מבצעת אותן. סעודיה הודיעה כי היא שואפת לנכסים בשווי 2־3 טריליון דולר עד 2030 לקרן העושר הלאומית שלה, אך הדבר תלוי בעיקר במקור ההכנסות ובמחיר הנפט הגלובלי, ולא רק בתשואה שהיא משיגה. קרנות העושר תלויות באופן משמעותי במצב בשווקי המניות, זו הנורבגית למשל, רשמה את ההפסד הגדול ביותר בתולדותיה בשנה החולפת, עם יותר מ־14% הפסד ב־2022. הקרן הסעודית, לעומת זאת, הודיעה על תשואה של 12%, אולם מומחים בינלאומיים סבורים כי לא ניתן לאמת באופן אובייקטיבי את הנתונים.
בנוסף לקרנות אלו לניהול ההכנסות ממשאבי טבע, מדינות שונות מפעילות קרנות לטובת פרויקטים לאומיים, תשתית ותעשייה, וסינגפור היא המובילה בתחום זה עם שתי קרנות בעלות שווי כולל של כמיליארד דולר. גם סין והונג־קונג מפעילות קרנות עושר דומות. ההצעה הישראלית להשתמש בכספי הרווחים על הקרן להשקעות בתוך המדינה אולי שואבת השראה מהן, אך יוצרת "עירוב שימושים" שלא היה קיים כאשר נוצרה הקרן הישראלית. היא מאיימת להפוך אותה לפחות נורבגית, וליותר סעודית פינת הכלכלות הריכוזיות של אסיה.