אחד ממתחמי הקניות ברחוב נלוואקי / צילום: ויקיפדיה, ספריית LCDL
ב־8 בפברואר 1927, ציר הפרלמנט הפולני יצחק גרינבוים עלה על הרכבת בוורשה בדרכו אל נמל סאות'המפטון בדרום אנגליה. לפניו עמד מסע בן חודשיים לארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שרגלו תדרוך על אדמת אמריקה.
יציאת גרינבוים עוררה תשומת לב ניכרת. הוא היה המנהיג הבולט ביותר של שלושה מיליון יהודי פולין, מגן נואש על זכויותיהם מפני אדישותם העוינת של השלטונות. הוא היה איש ריב ומדון, שנהג להרים את קולו, ולתקוף את אופיים של יריביו ואת מניעיהם.
כבתה הלהבה הרוחנית
על מה חשב גרינבוים בהישענו על מעקה הסיפון של 'מורטניה', אניית הנוסעים המהירה שבה הפליג לניו יורק? אנחנו יודעים מה חשב בסוף מסעו לאמריקה. הוא אמר לאורחיה הרמים של מסיבת פרידה לכבודו, כי הוא חושש שעומדת לכבות "הלהבה הרוחנית", אשר בערה במזרח אירופה, והאירה את חייהם של יהודי העולם. הוא לא היה בטוח שיהודי אמריקה יצליחו להדליק להבה משלהם מבעוד מועד. 16 שנה אחר כך כבתה הלהבה בוורשה, ונמחו שרידיה של "העיר היהודית הגדולה ביותר בעולם".
בהגיעו לוושינגטון, לנאום באוזני ועידה יהודית, שגריר פולין בארה"ב הסיע את גרינבוים אל הבית הלבן, לפגוש את הנשיא (הרפובליקאי) קלווין קולידג'. זה היה זמן של שגשוג כלכלי חסר תקדים באמריקה, שנתיים וחצי לפני התמוטטות הבורסה בוול סטריט, וקולידג' היה פופולרי להפליא. הנשיא ביקש מאורחו לספר לו על מצב היהודים בפולין. בכי רע, אמר גרינבוים לקולידג', יש בפולין מיליון יהודים מיותרים.
זה אינו ציטוט ישיר, אבל המילים ההן יוחסו לו בדיווח עיתונאי, ופורסמו בכל רחבי העולם. הן הופיעו גם בעיתוני הארץ. הואיל וגרינבוים קנה לעצמו אויבים באשר הלך, המילים ההן לא חדלו לרדוף אותו. בעיני מבקריו, בייחוד בין האולטרה־אורתודוקסים, הן ביטאו את הבוז המתנשא שהמנהיג הציוני הבולט ביותר בפולין חש כלפי ההמונים. אבל סביר הרבה יותר להניח שהן ביטאו את מר־לבו. חמש שנים לאחר שהשמיע אותן, גרינבוים עלה לארץ ישראל. הוא אמנם לא נעלם, אבל הוא ויתר על הנהגת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם בזמן משבר קיומי.
"אבק אדם"
"המיליון המיותר" חדר ללשון הדיבור. שר החוץ של פולין, קולונל יוזף בק, חזר והשתמש בו כל אימת שהטעים את הצורך להקטין את מספר היהודים. חיים וייצמן נשאל עליו בעדות בפני ועדת החקירה של הלורד פיל, ב־1937, זו שהמליצה בפעם הראשונה על חלוקת הארץ. מה פתאום, שאל וייצמן, מדוע דווקא היהודים הם "המיליון המיותר".
אבל גם ד"ר וייצמן, שנולד בעיירה קטנה במערב הקיסרות הרוסית (אשר סופחה אחר כך לפולין), הואשם ביחס של בוז ושל ביטול כלפי המוני היהודים. יוחסו לו המילים "אבק אדם" לתיאורם. כאשר התחילה עלייה גדולה של מעמד בינוני זעיר מפולין לארץ ישראל, באמצע שנות ה־20, וייצמן התיירא שתל אביב תיראה כמו "דְז'יקַה ונאלֶווקי", הרחובות האופייניים של הרובע היהודי הישן בוורשה. לימים הנאצים יקימו סביבם את הגטו.
החרדה מפני מה שעלייה מסיבית מפולין תעולל לדמותו של היישוב בארץ הייתה נחלתם של חוגים רחבים, משמאל ומימין. המדינה שבדרך, בעיני מייסדיה שבדרך, לא נועדה לקלוט את כל היהודים באשר הם, אלא בייחוד את היהודים שיוכלו לשוות לה את המראה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, מדינת מופת של צדק חברתי ושל איזון כלכלי בין כפר לעיר, בין חקלאות למסחר זעיר. כאשר יהודי פולין הכפילו את אוכלוסיית תל אביב בן לילה לפני כמעט מאה שנה (עלייתם, זו המסווגת כ'עלייה הרביעית', התחילה ב־1924), מבקריה קראו לה "עליית הגזוז", מפני שבכל קרן רחוב הופיע "קיוסק" עם ברז "גזוז".
מאמצע שנות ה־30, האופציה של עלייה מסיבית מפולין חדלה להתקיים. הבריטים התחילו לסגור את שערי הארץ. על פי סטטיסטיקה לא חד־משמעית מן הזמן ההוא, אולי חצי מיליון יהודים בפולין ישבו על המזוודות, או היו מוכנים להתחיל לארוז בהינתן הסימן. הם הגיבו בעצבנות ובהתרגשות על כל סימן. למשל, בפברואר 1937 הודיע העיתון 'מאמענט' ('מומנט') בוורשה, כי הרפובליקה הדומיניקנית מוכנה לקלוט מיליון יהודים, ולהעניק שבעה דונאמים לכל אחד מן הבאים כדי שיוכלו להתיישב ולעבד את האדמה. זה היה כמובן חסר כל שחר, אבל תקוות שווא הופחו ונגוזו, ועצבים נמרטו.
"עמוד ענן"
הפסימיות של גרינבוים, שראה חושך בסוף כל מנהרה, לא היתה נחלתו בלבד. מחקרים סוציולוגיים מאמצע שנות ה־30, שהסתמכו על יומניהם של מאות צעירים יהודיים בפולין, שיקפו תמונה של ייאוש מוחלט, "חוסר עתיד", בלשונם של הסוציולוגים.
עדויות ראייה מן הזמן ההוא מתארות חברה יהודית קורסת. כתב יהודי אמריקאי נודד, ישראל כהן, דיווח על ביקורו ברובע היהודי של ורשה. "מעולם לא נתקלתי במידות כאלה של זוהמה ושל עליבות, מעולם לא פגשתי דרגות כאלה של השלמה מוחלטת עם הגורל. היה אפשר לחרוט על כל כניסה, באותיות ענק, את הכתובת 'הו, כל הנכנסים לכאן, אבדה תקוותכם!'
כהן מתאר את נחילי הקבצנים והקבצניות שהקיפו אותו באשר הלך. "אבל מה שהכאיב לי במיוחד היה המראה של יצורים מעוותים, תוצרים של עוני ושל מחלות", שמילאו את הרחובות. צחנה כבדה עמדה באויר, הוא כתב. הכול היו "מטונפים וממורטים, וסמרטוטים כיסו את גופותיהם הכחושים". תיאורים מן המין הזה באו גם מאחרים שפקדו את ערי פולין ואת עיירותיה.
אלתר דרויאנוב, סופר עברי ידוע, ששמו הלך לפניו בזכות 'ספר הבדיחה והחידוד', אנתולוגיה קלאסית של הומור יהודי, סבב בפולין במשך שישה חודשים ומצא את "התיאטראות היהודיים ריקים מאדם… נכרת הצחוק מפיו של היהודי הפולני, ופסקה בדיחות הדעת בביתו ובל מקום שהוא חי את חייו, עמוד ענן מלווה אותו כל היום בבית, ברחוב ובכל פינה שהוא פונה - עמוד ענן של עניות מנוּוֶלת ומנַוֶלֶת… ברור הדבר שעכשיו עומד כבר חלק גדול של היהדות הפולנית בשתי רגליו במדרגה תחתונה שבתחתונות", זו המדרגה המובילה מעוני אל רעב.
דרויאנוב הזכיר את הציטוט המפורסם של גרינבוים על "המיליון המיותר", שבשעתו נחשב לביטוי של אנטישמיות עצמית. "עכשיו מודים כבר הכול - אם בפה מלא או בעקימת שפתיים בלבד - שהדין עמו".
דרויאנוב הגיע אל פולין בעיצומו של המשבר הכלכלי ההרסני, שהתפשט אז בכל העולם בעקבות קריסת הכלכלה והפיננסים של ארה"ב. כל פולין הייתה שקועה בעוני, יהודים כלא־יהודים. אבל היהודים, הואיל ורובם הגדול היו תלויים למחייתם במסחר זעיר, נפגעו יותר מסביבתם. חנויותיהם העלובות עמדו בשיממונן. יתר על כן, המשבר ליבה אנטישמיות כלכלית. החרמה שיטתית של עסקים יהודיים הביאה המונים עד פת לחם.
"אויב האומה הפולנית"
המשברים התקופתיים ביחסי ישראל־פולין נוגעים להתנהגותם של הפולנים בזמן השואה. זה עניין כבד משקל מאוד, הראוי בהחלט לתשומת לב. אבל השואה הייתה מעשי ידיהם של כובשים, שעסקו גם בהשמדת פולנים קתולים ובהריסת תרבותם וזהותם. האנטישמיות הפולנית של ערב השואה, לעומת זאת, הייתה כולה מתוצרת בית.
ממדיה היו פנומנליים. היא קיבלה ביטויים בוטים, גם וולגריים, בפרלמנט הפולני. מליצי היושר הבולטים ביותר שלה היו כמרים קתוליים. אוניברסיטאות והתאגדויות מקצועיות ניסו להיפטר מיהודיהן. שרים בכירים דיברו פעם אחר פעם על הצורך בהגירה מסיבית של יהודים, אבל, כפי שהעיר אחד מבני התקופה, "הם לא התכוונו להגירה, אלא להגליה".
בסוף שנות ה־30 נעשו הכנות לחקיקה אפשרית של חוקי גזע. מחלקה שלמה במשרד החוץ הפולני עסקה בחשיפת יהודים לצורך שלילת דרכוניהם. אמנם גם הממשלה וגם הכנסייה הטעימו את התנגדותן לאלימות נגד יהודים, אבל הן משכו פחות או יותר בכתפיהן למראה תקריות אלימות.
ב־8 בנובמבר 1938, ערב הפוגרום של 'ליל הבדולח' בגרמניה, אילו הוצגה השאלה איפה עלול להתחולל פוגרום כזה, אין כמעט ספק שהתשובה הייתה 'פולין'. הסיבה היא שפוגרומים קטנים כבר התרחשו שם, יהודים הותקפו ונרצחו בערים גדולות ובעיירות נידחות. הסתה מסיבית התנהלה נגדם בעיתוני האופוזיציה הלאומנית, והיא התחילה לחלחל גם אל הרטוריקה של הממשלה ואל מעשיה.
"היהודי" הוצג כאויב האומה הפולנית, המאיים על "האתוס הנוצרי" שלה ועל טהרתה. "היהודי" הוכרז מקור לכל סוגי הפשיעה בפולין; היהודים תוארו כמשווקי הפורנוגרפיה, הזנות ומחלות המין. האנטישמים הפולניים לא היו זקוקים ל'דר שטרימר' הנאצי. אם בכלל, הוא היה זקוק להם.
איך למדנו לשנוא
"הפולנים" כאן הם לשון הכללה גורפת. חלק ניכר של הפולנים לא התפתו לדמגוגיה. חלק מהם התנגדו לה בגלוי. היו דוגמאות של אומץ לב. אבל אין זו הגזמה לטעון שחייהם של יהודי פולין היו תלויים להם מנגד ערב השואה לא רק בגלל מזימות הנאצים אלא מחמת מעשיהם של פולנים.
מה היה קורה אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה? למשל, אילו פולין ויתרה על חלקים משטחה שהיו מיושבים בגרמנים, כפי שנדרשה, והייתה מורשית להישאר עצמאית, אם גם רק למראית עין? היתכן ששואה מתוצרת בית הייתה גורפת את יהודי פולין, או לפחות רדיפות שהיו מעמידות בספק את יכולת השיור הפיזית שלהם?
אי אפשר כמובן לדון אנשים, בוודאי לא אומות, על סמך הנחה של התנהגותם האפשרית. אבל כל דיאלוג מעמיק עם פולין מצריך דיון לא רק במה שקרה בין 1939 ל־1943, אלא גם במה שקרה בדרך ל־1939. במובן מסוים, הדיון הזה חשוב אפילו יותר, גם לפולנים. שמו האפשרי יכול להיות "מתי ואיך למדנו לשנוא". הרבה ארצות יוכלו להאזין ולהפיק לקחים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר