אדמונד פלפס. לא מקבל את הכבוד לו זוכים כלכלנים אמריקאים גדולים אחרים / צילום: Reuters
טונקו ווראדראג'ן הוא עיתונאי וסופר בריטי. הוא משמש כעמית במכון היוזמה האמריקאי ובמרכז לקפיטליזם וחברה באוניברסיטת קולומביה
אדמונד פלפס הוא אניגמה בעיני אנשים שאוהבים הגדרות. כיום, כשאינטלקטואלים מסווגים לשמאל או ימין, יהיו מי שיסווגו את פלפס כפרוגרסיבי רק בשל ידידותו הממושכת עם ג'ון רולס, הפילוסוף האמריקאי המנוח, שהטיף לחלוקה מחדש של ההכנסות בארצות הברית.
ואף על פי כן, פלפס, זוכה פרס נובל לכלכלה ב־2006 ופרופסור אמריטוס לכלכלה פוליטית באוניברסיטת קולומביה, הוא אחד ממגיני הקפיטליזם הכי נהירים, מלאי תשוקה ומקוריים (הוא גם המנהל המייסד של המרכז לקפיטליזם וחברה באוניברסיטת קולומביה). פלפס מתנגד לכלכלות תאגידיות בסגנון האירופי ורואה אותן כבלתי דינמיות או חדשניות. פרוגרסיבים שרוצים לנכס אותו צריכים לזכור שגישתו עוינת את רעיון ההכנסה האוניברסלית הבסיסית.
בקפיטליזם טמון הסיכוי לשגשוג וגילוי עצמי
בספרו "מסעותיי בתיאוריה כלכלית", מכריז פלפס שהוא "מאוכזב מכך שהרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית", שאומץ על ידי פוליטיקאים אמריקאים כמו אנדרו יאנג ואלכסנדריה אוקסיו קורטז, "לא נתקל בהתנגדות נרחבת". הרעיון, אם יושם, "יעודד את בני האדם להתרחק מעבודה רצינית, וכך הם לא יחושו שהם מעורבים בכלכלה - וזה הפרויקט המרכזי של כל חברה אנושית".
ההומניות הגלומה בהבחנה הזו היא מה שמבדיל בין פלפס לשאר הכלכלנים, והיא משקפת את אמונתו: בקפיטליזם טמון הסיכוי לשגשוג וגילוי עצמי בקנה מידה לאומי. הוא מכנה את התופעה הזו "שגשוג המוני", ביטוי שגם היה הכותרת של הספר שפרסם בגיל 80, ב־2013.
ביולי ימלאו לפלפס 90, ואת הממואר החדש שלו - חסכוני במילים ולעיתים כמעט ביישני - היו צריכים חבריו הקרובים ודורשי שלומו ממש לסחוט ממנו. הספר לא חושפני כמו הממואר שפרסם לאחרונה אמרטיה סן, עוד כלכלן זוכה פרס נובל. הוא משקף את ההבדל בין הודי ווכחן (התיאור של סן את עצמו) ואמריקאי שתקן.
הגרסה הראשונה שכתב פלפס - כך אמרו לי אנשים שמכירים אותו - הייתה מלאה משוואות ובקושי הזכירה את אשתו, עניין שלא תואם את המקום המרכזי שיש לרעייתו בחייו.
בספר, כפי שיצא לאור, אין משוואות. פלפס מספר לנו כיצד פגש ב־1972 את ויויאנה מונטדור, ארגנטינאית נמרצת שעבדה במחלקה ללימודי כלכלה באוניברסיטת קולומביה. הם נתקלו לראשונה ליד מכונת הצילום ובמשך שלושה ימים פלפס ביקש ממנה סיגריות. ביום הרביעי הוא הציע לה ללכת לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. שנתיים אחר כך הם נישאו.
פלפס לא מקבל את הכבוד לו זוכים כלכלנים אמריקאים גדולים אחרים, וזה לא הוגן. לצד מילטון פרידמן, הוא צריך לקבל קרדיט על דחיית התיאוריה "עקומת פיליפס", שהגה הכלכלן הניו זילנדי ויליאם פיליפס ב־1958, ולפיה האינפלציה והאבטלה קשורות ביחס הפוך. במילים אחרות, ככל שהאינפלציה יותר גבוהה, האבטלה נמוכה יותר ולהיפך.
ב־1967, גם פרידמן וגם פלפס, כל אחד בנפרד, הגיעו למסקנה שאיזון כזה לא מתקיים כשבודקים את הנתונים במשך תקופה ממושכת. עמדתם זכתה לאישור בגלל ה"סטגפלציה" (מושג המשלב בין המילים סטגנציה ואינפלציה) בשנות ה־70.
המפגש עם ניקסון בתחילת דרכו כנשיא
ב"מסעותיי בתיאוריה כלכלית", נזכר פלפס במפגש שלו עם ריצ'רד ניקסון בשלהי שנות השישים. ניקסון היה אז בראשית דרכו כנשיא, ופלפס עבד עבור הממשל החדש כחלק מכוח משימה שהוקם במטרה להיאבק באינפלציה.
לאחר שלחץ את ידו של פלפס באירוע מתוקשר, הכריז ניקסון: "אני רוצה להקטין את האינפלציה בלי לגרום לעלייה באבטלה, אבל ארתור ברנס [מי שעתיד להתמנות ליו"ר הפדרל ריזרב] אמר לי שזה בלתי אפשרי".
ניקסון ביטא מחשבה שתאמה לגמרי את התיאוריה שמאחורי עקומת פיליפס. פלפס כותב בספרו שחש כי "החדר הצפוף הזה, עם כל האנשים שעמדו בתור כדי ללחוץ את ידו של ניקסון, אינו המקום לנסח את מחשבותיי בנוגע לנושא הזה".
האב המובטל שדחף ללימודי כלכלה
פלפס ניסח מחשבות רבות במגוון תחומים, וזו עובדה שהוזכרה בדברים שנאמרו עליו כשזכה בפרס נובל ב־2006. בין יתר המחקרים פורצי הדרך שפלפס חתום עליהם ציינה ועדת הפרס את המאמר הראשון שלו, "חוק הזהב של הצבירה", שהתפרסם ב-American Economic Review ב־1961.
הוא גם זכה לשבחים על התחקותו אחר היסודות המיקרו־כלכליים של תיאוריה מקרו־כלכלית, עבודה עליה שקד כבר בתחילת לימודיו ב"אמהרסט קולג'" ב־1955. הוא רצה ללמוד פילוסופיה, אבל בעידוד אביו, שהפך למובטל בתקופת השפל הגדול, נרשם לקורס בכלכלה. הוא חשב שספרי הלימוד של הכלכלן האמריקאי פול סמואלסון, שפורסמו לראשונה ב־1948, היו "מבריקים". אבל דבר מה שנתקל בו בקורס מבוא לכלכלה טרד את מנוחתו: "לא היה לי ברור איך מקרו־כלכלה קשורה למיקרו־כלכלה. היה נראה שיש נתק בין שני התחומים האלה". פלפס הבין "שגישור על הפער עשוי לשנות את המדיניות הכלכלית".
פלפס הוא איש נעים הליכות, וספר הזכרונות שלו מלא שבחים לאחרים, כולל למורה שלימדה אותו לקרוא בכיתה ב'. מדי פעם - ובאופן משעשע - הוא מתרגז ממשהו. יש מידה של מרמור בתיאור שלו את ג'יימס טובין, זוכה פרס נובל לכלכלה ב־1981, שהיה המורה שלו לסטטיסטיקה בזמן שלמד באוניברסיטת "ייל". חוויית הלימודים הזו, על פי פלפס, "לא הייתה כוס התה שלי".
טובין ופלפס היו אחר כך קולגות בייל, אבל היה ביניהם ניכור מאז שפלפס פרסם את ספרו הראשון, "ניטרליות פיסקלית לטובת צמיחה כלכלית" (1965). טובין, שתמך בהתערבות הממשלה בכלכלה, מעולם לא דיבר על הספר הזה עם מחברו. הספר סתר רעיונות שטובין קידש. פלפס כותב שטובין היה "המורה שהכי פחות העריך אותי. הוא סבל כשמישהו קרוב אליו חשב אחרת ממנו. היה לו קשה להתמודד עם זה".
הקשר בין צמיחה כלכלית ושביעות רצון מהעבודה
ניכר כי פלפס רוצה להיזכר בעיקר בזכות התיאוריות שלו משני העשורים האחרונים, המתמקדות במקום העבודה וביצירתיות. הוא חושב שהנחת היסוד של כלכלנים רבים, לפיה הגמול על עבודה הוא שכר, שגויה. כפי שכתב בספרו "דינמיזם" מ־2020: "באמריקה מאוד ברור שעבודה היא בסיס לחיים בעלי משמעות".
פלפס מדגיש את הקשר בין צמיחה כלכלית ושביעות רצון מהעבודה. הוא מעודד כלכלנים "לא לעצור בתיאוריה הסטנדרטית" אלא לחקור "ממלכה לא ממופה" של רצונות ותשוקות של אנשים. יש בחיים יותר מהון, תעסוקה ותמ"ג. ובכלכלה בהחלט יש יותר מהדברים האלה.