יישוב האון. רוב החברים נטשו / צילום: איל יצהר
חשיפה: חנוך דאום, סופר ואיש טלוויזיה, קנה בית ביישוב האון שעל שפת הכנרת ב־8.3 מיליון שקל. משפחתו של דאום גרה עדיין ביישוב אלעזר שבגוש עציון, והיא גם לא צפויה לעזוב בקרוב, אבל הוא עצמו מחלק לאחרונה את זמנו בין הבית בגוש לבית בכנרת. הסכום שהוא שילם חריג מאוד, ודאי עבור בית בפריפריה, אבל כך גם הנוף והאגם הנמצא על מפתן הדלת. במושבה כנרת, למשל, נמכרים כיום בתים במחיר של כ־4 מיליון שקל. באוגוסט נרכש שם בית קטן, 60 מ"ר בלבד, ב־3.7 מיליון שקל.
● "ברגע שחתמת - אתה תקוע, גם אם נפלת": זוכי מחיר למשתכן מתקשים לשלם את המשכנתה
● מתחת לרדאר בחוק ההסדרים: מיסוי עסקאות התחדשות עירונית
דאום הוא כמובן אדם פרטי (שעושה חיל ושיהיה לו רק בהצלחה), אבל העסקה שעשה בהאון היא הזדמנות לחזור לוויכוח ההזוי בין המדינה לבין המועצה האזורית, שתוקע שיווק קרקעות לבניית 248 בתים ביישוב המוזנח. לפני כ־20 שנה חדל האון להתקיים כקיבוץ, לאחר שצבר חובות של כ־70 מיליון שקל והוחלט על פירוקו. בהחלטה נקבע כי שטחי המגורים יחזרו למדינה תמורת 14 מיליון שקל, כשחלק מהכסף יועד לתשלום פנסיה לחברים שעוד נותרו שם (כ־2,500 שקל בחודש לחבר). ומה קורה מאז עם אותם שטחים? לפני שנתיים, במאי 2021, פרסמה סוף סוף רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מכרז מתוקשר לשיווק קרקעות האון. 248 בתים על קו המים. אלא שמאז, המכרז נדחה 11 (!) פעמים. במרץ האחרון הוא פורסם שוב, עם הבטחה שהחוברת עם כל הפרטים תפורסם במאי - חודש שהסתיים השבוע בלי שדבר השתנה.
הסיבה המרכזית לעיכובים היא חוזה ישן שקבע בשעתו שהשיווק יתבצע בהחלטה משותפת של המדינה ומועצת עמק הירדן. כאן נולדה המחלוקת: המדינה, רשות מקרקעי ישראל, רוצה לשווק את הקרקעות במכרז פתוח לכולם (תחת מגבלות אישור ועדת קבלה, כמו כל ישוב קטן), בעוד המועצה האזורית מבקשת לסנן את הביקוש, עם עדיפות לבני המקום כמובן. כבר ב־2020 אמר ראש המועצה עידן גרינבאום לגלובס כי "מדובר במקום האטרקטיבי בישראל, והשאלה היחידה היא אם יוקם כפר נופש לעשירי ישראל או ישוב קהילתי לבני ובנות עמק הירדן, טבריה והצפון". גם הניסיון של רמ"י לקבוע שהמכרז הוא ל"מחוסרי דירה" בלבד, כדי שחלילה לא יבואו אותם עשירים שרוצים בית נופש, לא ממש הועילה.
מוטב לפצות את חברי הקיבוץ ולהחזיר את החוף
באופן אישי, אני משוכנע שמוטב היה לפצות את 40 חברי הקיבוץ לשעבר שעדיין גרים בו, שגילם הממוצע עבר מזמן את ה־70, כדי להחזיר את החוף לציבור כולו. כל מי שניסה להתקרב לכנרת בחגים וכל מי שיודע שלא ירחק היום שיגורו פה 20 מיליון ישראלים, יכול להבין למה זה לא סביר לגרוע עוד נתחים מהאגם היחיד שלנו. אבל אם כבר הוחלט לשווק במקום 248 בתים, לפחות שכולנו נהנה מההכנסות האדירות שיזרמו מכך לקופת המדינה. אלא שהמועצה האזורית מעוניינת כאמור לייעד את הקרקעות הנחשקות בעיקר לבני המקום, שיקנו אותן לפי שומה ובפטור ממכרז. השומות הוערכו אגב לא מזמן סביב 300 אלף שקל לקרקע (כחצי דונם) - מה שיכול ללמד על גובה ההטבה אם תגיע למתי מעט. חנוך דאום יוכיח.
תדמיתית, קל יותר להיות בצד של המועצה
לעמק הירדן קל לנהל את המאבק הזה. בעוד שרמ"י תמיד תצטייר כזו שחומדת את הכסף שלנו (מעצם המכירה למרבה במחיר), אנשי העמק הם "הישראלים היפים". באתר המועצה מנופפים באחריותם לסמלי ציונות כמו הקיבוץ הראשון דגניה, הקמת ארגון "ההגנה", "ועוד רשימה ארוכה של רעיונות, ארגונים ומפעלים שהטביעו את חותמם על המעשה הציוני והחלוצי בארץ ישראל". זאת ועוד, "חלומותיהם והגותם של א.ד גורדון וברל כצנלסון, אליעזר יפה ורחל המשוררת (שגורשה מהקיבוץ בערוב ימיה) גובשו מול נופי הירדן והכנרת".
למי מגיע אם לא להם, 15 אלף תושבי המועצה? השאלה היא למה זה בכלל רלוונטי לקבלת זכויות ראשונים לבית מוזל על הכנרת. אבל מבחינת אנשי העמק, הכנרת עדיין שייכת בעיקר להם. מי שלא משם, יוכל להיזכר במילים שכתבה רחל המשוררת בימיה האחרונים בתל אביב: "הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם".
כוכבי השבוע
מצוין: טירוף ה-AI מספק קצת אופטימיות לישראל
אנבידיה, החברה הכי לוהטת כרגע בעולם הטכנולוגיה ששוויה חצה לאחרונה רף של טריליון דולר, הודיעה השבוע כי תשיק ביקנעם הקטנה שלנו מחשב על, החזק ביותר שהיה לנו פה, שאפילו יקרא "ישראל וואן". לפי ההבטחות, לאחר שהמחשב יושק בשלהי 2023 הוא יתברג במקום השישי בצמרת העולמית של מחשבי העל המהירים ביותר בעולם. במקביל, השבוע גם פורסם כי סם אלטמן, כוכב השעה והאיש שעומד מאחורי מהפכת chatGPT ומכהן כמנכ"ל חברת OpenAI, יגיע לפה בשבוע הבא לביקור קצר.
זה לא אומר שלעולם חוסן, אבל זה חייב להכניס אותנו לפרופורציה. המחאות בחוץ לא שוככות, החברה הישראלית שסועה, ההייטק הישראלי מאיים פה ושם לברוח, אבל הנה תזכורת עד כמה האקו־סיסטם הטכנולוגי בישראל יציב וחזק. כשבעולם שואלים היכן מתחוללת אותה מהפכת הייטק, ישראל היא עדיין תשובה ראשונה.
בלתי מספיק: המשטרה בוחרת בפתרון הקל, ואנחנו בפקקים
הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל נפטר השבוע בגיל מאה. כ־200 אלף איש ליוו אותו בדרכו האחרונה, ועוד מיליונים עמדו בפקקים. לי לקח שעתיים לנסוע מראשל"צ לפתח תקווה. על העובדה שאין פה פתרונות להסעת המונים, שיכולים לנקז במהירות היצע ענק, כבר נכתב וייכתב גם פה. יהיה יותר גרוע בשנים הבאות (עם כל הכבוד להבטחות ש"המטרו הוא כבר עובדה מוגמרת"). אבל משבר התחבורה לא יכול להיות תירוץ קבוע לכל פקק או חסימה.
מוכרחים להפנות אצבע מאשימה גם ואולי אפילו בעיקר אל המשטרה, שבוחרת בפתרון הפשוט והקל וסוגרת את כל המדינה. ראינו את זה במחאות בכבישים בשבועות האחרונים, וראינו את זה השבוע בבני ברק - כשכל כביש 4 וכבישי הרוחב שנמצאים קילומטרים ממנה נחסמו למעבר. למה לא בעצם? הציבור ממילא יאשים את החרדים בפקק.