בניין חברת קומברס / צילום: איל יצהר
כלל אצבע ידוע הוא שכדאי מאוד להימנע מסכסוכים משפטיים הנוגעים לכסף. כלל חשוב לא פחות מלמד שאם כבר נקלעים לסכסוך שכזה, כדאי שהצד השני בו לא יהיה שגרירות זרה, בטח אם היא של מדינה אסטרטגית. שרשרת של אירועים חריגים שהתרחשו במסגרת הליך אזרחי שגרתי לכאורה מעוררת שורה של שאלות, ובהן כיצד אזרחים ישראלים יכולים להתגונן מפני עוולות שנגרמות להם על ידי נציגויות זרות, והאם כללי סדר הדין האזרחי, הקשיחים לכאורה, הם לפעמים רק בגדר המלצה, במקרה שמדובר במדינה חזקה.
● "פער בעמדות": יריב לוין ייוצג באופן פרטי בעתירות לביטול עילת הסבירות
● אדם שהכפיש מחשבונות פיקטיביים בפייסבוק ישלם פיצוי של מיליון שקל
● הפרסום בגלובס מה-7.9.2020 | רכישת בית קומברס בתל אביב: סולקה תביעה נגד בכיר סיני
אסתר עמר ושלמה ששו הם שני מתווכי נדל"ן שהגישו בשנת 2017 תביעה נגד שגרירות סין בישראל, ונגד נציג שלה, אזרח סיני העונה לשם יאנג ויי, בטענה שמגיעים להם דמי תיווך. במרכז התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ניצבה רכישתו של בית קומברס ברמת החייל על ידי שגרירות סין, בעלות של 192 מיליון שקל.
לאחר שכתב התביעה נמסר תחילה בשגגה למקום מושבה של השגרירות בישראל, המציאו אותו המתווכים מחדש באמצעות משרד החוץ, כהוראות הדין, ואישור של משרד החוץ אף הוגש לבית המשפט. בית המשפט התרשם שהפעם מסירת התביעה הייתה כדין, והורה לסינים להגיש כתב הגנה. אך הסינים התעלמו. לא הודעה, לא מכתב, לא יונת דואר.
המתווכים עשו מה שנהוג בנסיבות שכאלה, וביקשו לקבל פסק דין נגד הסינים, גם ללא הגנה מצידם. בית המשפט נעתר, וב-22 באפריל 2018 חתם על פסיקתה (שהיא הצלע היישומית של פסקי דין כספיים) המחייבת את הסינים לשלם 4,492,800 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למתווכים. הסינים לא הגישו בקשה לבטל את הפסיקתה, והיא הפכה לחלוטה. כלומר שלכאורה לא ניתן עוד לפתוח אותה.
ואז הופיע היועץ
לטענת עורכי דינם של המתווכים, אבי ששו ועמרי קאופמן, בחודשים שחלפו הם ניסו לפנות לשגרירות כדי ליישב את הסכסוך, וכאשר לא זכו למענה - פנו למשרד החוץ כדי שיסייע במימוש פסק הדין. כשגם זה לא הועיל, הם הלכו להוצאה לפועל.
בשלב הזה קרה דבר מוזר: היועץ המשפטי לממשלה אז, אביחי מנדלבליט, הודיע שהוא מתייצב להליך - שנה אחרי שפסק הדין הפך כאמור לחלוט, וטען שיש לבטל את הפסיקה. טעמיו היו בעיקרו של דבר שניים: האחד, שכתב התביעה, כמו גם מסמכים אחרים בתיק, לא נמסרו לסינים כמו שצריך. השני, כי שאלת חסינותם של יאנג ווי והשגרירות לא נדונה, ולכן נפל פגם בהחלטה.
היועץ טען כי בהתאם לחוק חסינות מדינות זרות היה על בית המשפט לעורר את השאלה, אף שהסינים לא העלו אותה. אולם היועץ התעלם מן העובדה שלא סין נתבעה אלא השגרירות שלה - שעליה יכולה לחול חסינות אחרת, אך החוק לא רלוונטי לה.
חלוט - לא מה שחשבתם
אז איך אם כן אפשר היה להגיש בכלל בקשה לביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, לאחר שחלפה התקופה הקבועה בחוק? מערכת המשפט מכירה באפשרות לעשות כן. אפשרות שכזו מצריכה דיון מעמיק בשורה של שיקולים, שבחלוף הזמן, כמו גם אפשרותם של הצדדים לדעת כי מתקיים נגדם הליך ולהתגונן מפניו במועד, הם חלק אינטגרלי ממנה.
כך למשל, על הנתבע להסביר מדוע איחר בהגשת כתב ההגנה מטעמו. בכל מקרה, לא בקלות מתקבלת בקשה לביטול פסק דין שמוגשת שנה לאחר שניתן, בטח כאשר ישנה קביעה שיפוטית שלפיה המצאה של כתב תביעה נעשתה כמו שצריך.
ואולם, במקרה שלנו, בחלוף שנתיים כמעט מאז ניתן פסק הדין המקורי, ביטלה אותו השופטת נועה גרוסמן בהחלטת פתקית קצרה. העובדה שהסינים ידעו שמוגשת נגדם תביעה, התעלמו ממנה ולא טענו כל טענה הנוגעת לחסינותם עד אותה עת - לא שינתה דבר ואף לא הוזכרה.
המתווכים, שכבר הוציאו סכומי עתק על ייצוג משפטי, נאלצו להתחיל את ההליך כולו מחדש. אפילו הוצאות משפט לא נפסקו לזכותם. בהמשך, כפי שפורסם בגלובס, נדחתה התביעה נגד יאנג ווי מטעמי חסינות דיפלומטית.
האירועים המשונים בתיק לא הסתיימו בהחלטת הפתקית. לאחר שהשגרירות הגישה תצהירים והתיק נקבע להוכחות, שאף נדחו לבקשת השגרירות בשל מחלה נטענת של העדים, היא הודיעה לפתע שהיא אינה רוצה להביא אותם, ולאחר שנקבע כי היא אכן רשאית לעשות כן לפי הוראות החוק והאמנות הבינלאומיות, התצהירים נמשכו מהתיק.
אולם בהמשך הוגשה לתיק בית המשפט איגרת מטעם ממשלת סין, שלא באמצעות עורכי דינה של השגרירות, בתחילה באופן חסוי, ובה הוכנסה למעשה גרסתם העובדתית של העדים שהוצאו, דבר שאמור להימצא בתצהירים. החלטת השופטת עינת רביד באשר לגורל האיגרת טרם ניתנה, והיא תינתן לאחר שתוגש תגובה מטעם המדינה, שלטענת עורכי הדין מצויה כעת על שולחנה של המשנה לפרקליט המדינה.
הסכסוך האזרחי על בית קומברס בהחלט אינו הפעם הראשונה שבה דן בית המשפט בשאלות של חסינות דיפלומטית, או כאשר שיקולים של יחסי חוץ מרחפים מעל הליכים משפטיים שהם ממש "בין אדם לחברו".
יותר מכל, זכורה פרשת שגריר מצרים מוחמד בסיוני, שאזרחית ישראלית טענה כי ניסה לאנוס אותה, והוא זכה לחסינות דיפלומטית מהגשת תביעת פיצויים. הימים היו טרם תקופת "מי-טו" והניחוח שעולה מפסק הדין לא קל, אך נקודת המוצא - שלדיפלומטים יש הגנה - נותרה כשהייתה.
"ככל שאני מכיר את הפרקטיקה, מדינת ישראל מתגייסת כלביאה בכל צומת כזה כשיש תביעה כלפי דיפלומט, נציגות דיפלומטית או מדינה זרה. זה נכון תמיד וזה בטח נכון ביחס למדינות אסטרטגיות", מסביר פרופ' גיא הרפז, מומחה למשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית. "הדבר נובע משיקולים אסטרטגיים - גם לסייע למדינות זרות וגם לקבל יחס דומה במדינות זרות. פה מדובר בעילה כספית פשוטה ותמימה, אך גם במקרים עם בעיות ערכיות קשות המדינה מתגייסת, זו פשוט פרקטיקה מקובלת ואני מניח שאנחנו לא לבד".
תגובת שגרירות סין
מעורכי הדין של שגרירות סין, משה מויאל, עמית לוין ושגיא רבינוביץ, נמסר כי "ניכר שהתובעים מבקשים להשפיע על ההליך המשפטי באמצעות מניפולציות בעיתון שאין להן תקומה בבית המשפט ולא ניתן ידינו להתנהלות קלוקלת זאת. בגין רכישת הנכס שגרירות סין שילמה את מלוא דמי התיווך, בסך של 2 מיליון שקל למי שהייתה המתווכת היעילה בעסקה. התובעים טוענים טענות סרק שהם היו המתווך היעיל בעסקה, ושבהתאם גם להם מגיעים דמי תיווך, כאשר הטענות אינן אמת.
"יתר על כן, התובעים מודים כי לא החתימו כל גורם בשגרירות על הסכם תיווך ואף טוענים שמר יאנג, שלטענתם השקרית היה נציג מוסמך של השגרירות, סירב לחתום להם על הסכם תיווך שהעבירו לו. בהתאם לדין ולהלכת בית המשפט העליון, מתווך שלא החתים לקוח על הסכם תיווך כלל לא זכאי לדמי תיווך, וכל התביעה היא טרטור שווא גדול של שגרירות סין".