הפגנות בתל אביב נגד הפשיעה בחברה הערבית / צילום: Reuters, Anadolu Agency
מגבלות הכוח. אם יש צורך לתמצת בשתי המילים את הבעיה הכי גדולה של מדינת ישראל בשנת 2023, אז המילים יהיו "מגבלות הכוח". הקואליציה לא מפנימה שיש מגבלות לכוח שלה. זה שהיא זכתה ברוב בבחירות, לא אומר שהיא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. שלטון הרוב הוא אומנם עיקרון בסיסי חשוב, וכנראה הכי חשוב, אבל הוא לא העיקרון היחיד.
● ראיון | הסיפור של הפוליטיקאי הצעיר שגרם לאפל להחליף את כבל הטעינה, נגד רצונה
● דעה | החברה החרדית צריכה להוביל את המהפכה: מתכנון בזבזני לתכנון קהילתי
המערכת המשפטית לא מפנימה שזה שיש לה את הכוח התאורטי לדון בנבצרות ראש הממשלה, ואת היכולת לבנות קונסטרוקציה משפטית שתפסול חוקי יסוד או להתערב בסוגיות החברתיות הכי רגישות - לא אומר שעליה לקפוץ ראש לסוגיות הללו, מתוך תחושה פטרנליסטית ושיגעון גדלות של "עליונות המשפט".
האופוזיציה לא מפנימה שגם האופוזיציה צריכה לדעת את מגבלות הכוח שלה. גם אם ניתן חוקית למרר את חייהם של חברי הקואליציה ולרדוף אחר כל אחד מהם ומעגלי התומכים שלהם, זה לא אומר שזה מה שנכון ורצוי לעשות. זה לא אומר שאין להתנהלות הזו מחירים כבדים מאוד.
חינוך הוא הפתרון
גם המאבק בפשיעה מתנהל בדומה. ארגוני הפשע מרימים ראש, מספר מקרי הרצח מזנק. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר דרש לחוקק חוק שיאפשר לו להוציא צווי מעצר מינהלי נגד אנשים שיש נגדם ראיות מינהליות על מעורבות בפשעים חמורים או כוונה ליטול חלק בפשעים אלה.
בנקודה הזו התנגדו כל היושבים סביב השולחן במשרד ראש הממשלה. שר הביטחון יואב גלנט התנגד. שר המשפטים יריב לוין התנגד. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה התנגדה, וכך גם השב"כ וגורמים נוספים שנטלו חלק בישיבה.
אגב, למיטב הבנתי, ראש הממשלה עצמו היה היחיד שלא הביע דעה לגופם של הדברים, אולם בסופו של דבר בנימין נתניהו לא העלה את ההצעה לביצוע, וממילא נראה ברור כי גם הוא עצמו מתנגד לה.
לגלובס נודע כי ההצעה שמקודמת בימים אלה מרוככת בהרבה. שר המשפטים יריב לוין מקדם עם הייעוץ המשפטי לממשלה תזכיר חוק שיאפשר לקבוע הרחקות והגבלות מינהליות על אנשים שיש נגדם ראיות מינהליות למעורבות ופעילות בארגוני פשיעה. ההחלטה להוציא את הצו לא תינתן על־ידי בן גביר, כפי שדרש מלכתחילה, ואף לא על־ידי המפכ"ל, כפי שהציע לאחר מכן, אלא על־ידי בית המשפט שיידרש לחתום על הצו המינהלי.
אבל מי שמשלה את עצמו שתיקוני חקיקה יושיעו אותנו, טועה. הציבוריות הישראלית התאהבה בתפיסה הנאיבית כאילו הפתרון לכל בעיה הוא בהכרח משפטי, ורק משפטי.
חרדים תועדו יורקים על נוצרים בסמטאות ירושלים העתידה? נדרש לפתוח נגדם בחקירה פלילית, וצוות חקירה מיוחד יוקדש להילחם בכלים פליליים בתופעה. שום חוק לא יפתור את הבעיה, אם מנהיגי ציבור ספציפיים ימשיכו לקרוץ בחצי עין מול התופעה. מי שיש לו פטיש ביד, כל דבר נדמה לו כמסמר. מי שחושב שהמשפט יכול לפתור הכול, יציע מיד פתרון משפטי, וכמובן תיקוני חקיקה שייתנו כלים נוספים למערכת המשפטית להילחם בתופעה.
ובכן, ברור לכל בר־דעת שהתנגדות תורנית של המנהיגות הרבנית "הליטאית" ושל ראשי עוצמה יהודית, תצמצם לקרוב לאפס את התופעה הזו. חינוך הוא הפתרון האמיתי, לא משפט פלילי. ואם אין חינוך, המשפט הפלילי לא יוכל לנצח עבריינות אידאולוגית קהילתית.
ארגוני הפשיעה לא ימוגרו באמצעות הרחקות מינהליות. איך אני יודע? כי חלק מארגוני הפשיעה הכי רצחניים מתנהלים כיום כאשר ראשי הארגון נמצאים מאחורי סורג ובריח. הם מנהלים את ארגון הפשע מתוך כתלי בית הכלא. אם אין חינוך לקדושת החיים, אם אין חינוך להכרה בלגיטימיות של המדינה ובחיוניות של המשטרה, אם אין חינוך נגד רצח על "כבוד המשפחה" - הבעיה לא תיפתר.
לרוב אינני מסקר הליכים פליליים של פשיעה חמורה. אך לעתים מזדמן לי להיכנס לאולם הדיונים ולראות את השובל המשפחתי שמלווה את הנאשמים בביצוע פשעים מחרידים. הם מגיעים גם לאחר הרשעה וגם לדיון גזר הדין. נשיקות באוויר מופרחות. לראות ולא להאמין. הכלי הפלילי לא באמת יכול לנצח ככה.
חינוך, פתרונות תעסוקתיים, טבעת חנק כלכלית שתעודד את ארגוני הפשיעה למצוא להם מקומות טובים יותר לבצע את פשעיהם - אלה מקצת הפתרונות. החמרת ענישה לבד (כשבתי הכלא גם ככה עמוסים לעייפה, בניגוד לפסק דין בג"ץ) היא כוסות רוח למת.
אין פטור. אז מה?
בג"ץ פסל שוב ושוב את חוק הגיוס. לא ניכנס לכל הפרטים, כי הזמן יכלה והמה לא יכלו. אך ברור שבג"ץ נכשל כאן כישלון חרוץ. במשך עשרות שנים בג"ץ ניסה לכפות את ערך השוויון בעניין הנטל הצבאי, ללא הצלחה. ועדות הוקמו, ממשלות נפלו, חוקים נחקקו - וכלום. אנחנו נמצאים היום בדיוק בנקודת ההתחלה. פסק הדין של בג"ץ לא גרם לגיוס של חרדי אחד. מבחינה חוקית, כיום לאור פסיקת בג"ץ אין פטור לחרדים מגיוס. ואז מה? כלום.
חייבת להיות הכרה והפנמה של מגבלות הכוח. הן של בג"ץ, הן של הקואליציה ובעיקר ראשי המפלגות החרדיות. חוקית, אפשר לפתור את הבעיה ברגע. חוק גיוס חדש שכולל בתוכו פסקת התגברות - ובא לציון בחור ישיבה. אבל באבחת חוק או פסיקה לא משנים סדרי בראשית, ובעיות חברתיות לא נעלמות באופן הזה. מבט מפוכח ובוגר על המציאות, יכול להביא לפתרון שבו אף צד לא מנצח. אבל לפני כן צריך להבין את מגבלות הכוח. חוסר ההבנה מכרסם ודוחק את החברה לקצוות.
הסערה התורנית סביב הדרת נשים היא דוגמה נוספת לחוסר הבנה של מגבלות הכוח. שום דוח של ועדה בין־משרדית בראשות דינה זילבר לא יצליח לשנות את הערכים הדתיים של אחוז גדול מאוד בציבור. מלחמות היהודים שראינו ביום כיפור הן מופת של טיפשות ושכרון כוח. בית המשפט או תיקון חקיקה לא יצליחו לעשות קסמים בסוגיה הנפיצה.
הנזק הכי גדול בתפיסה ש"מלוא כל הארץ משפט" הוא שאנשים מוותרים על הניסיון להגיע להסכמות חברתיות ובונים על פתרון משפטי או חוקי. עצם הצורך להגיע לבית המשפט בנושא כזה הוא כתם על החברה הישראלית. ככל שכוחו של המשפט עולה, כך כוחה של החברה הולך ופוחת. יש רק לקוות ששנת תשפ"ד, תקרב אותנו זה לזה ותרחיק אותנו מבתי המשפט.