ג'ו ביידן, נשיא ארה''ב / צילום: Reuters
נשיא ארה"ב לא הכריז "אנחנו במלחמה", קודם כול מפני שהוא אינו מוסמך להכריז; רק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה. אבל גם בלי ההכרזה, נאום הנשיא מן הלשכה הסגלגלה ביום ו' לפנות בוקר (שעון ישראל) היה שקול כנגד הודעה שארה"ב נכנסת אל כוננות צבאית ואסטרטגית שלא הייתה דוגמתה בימי שלום.
● פרשנות | המהלך הנועז והמסובך של הנשיא ביידן: כורך את הסיוע לישראל ואוקראינה יחדיו
● כרזות שבויים מסידני ועד ניו יורק: האמנים שמבקשים לשנות את דעת הקהל
נאומו הוקדש לשני המשברים הצבאיים והמדיניים הבו-זמניים של אוקראינה ושל ישראל. חשוב להטעים את הסדר, וחשוב שישראלים ישגיחו בסדר הזה: אוקראינה וישראל. רוב נאומו של הנשיא הוקדש לאוקראינה. הוא השווה את ולדימיר פוטין לחמאס, והטעים את הצורך שארה"ב תסייע ברוחב יד לשתי הדמוקרטיות המותקפות, מתוך הבנה של הקונטקסט הרחב.
הקונטקסט הזה הוא מאבקן של הארצות הדמוקרטיות נגד קואליציה מתרחבת של דיקטטורות, המבקשות את נפשן.
שעות אחדות לאחר הנאום, הנשיא הניח בקשה של "תוספת מימון" לתקציב הביטחון של ארה"ב: 105 מיליארד דולר, הכוללים בין השאר 61 מיליארד דולר לאוקראינה, 14 מיליארד דולר לישראל, 14 מיליארד דולר להגנת גבולה הדרומי של ארה"ב עם מקסיקו מפני הגירה לא-חוקית ומפני הברחה מסיבית של סמים. הנשיא גם מבקש שבעה מיליארד דולר לבלימת השפעתה של סין באגני האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי.
מוטב להקדים ולומר, כי אין כמעט כל סיכוי שהחבילה הזו תאושר במלואה. אבל עצם הגשתה, בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, היא ביטוי לעומק החרדה בוושינגטון. היא מבטאת קריאת מפה דרמטית: שלוש חזיתות פעילות, המצריכות משאבים עצומים, בתקווה שההתמודדות בהן לא תצריך התערבות צבאית אמריקאית פעילה.
לא היה רגע כה דרמטי, כה עתיר סכנות, לפחות מאז משבר הטילים בקובה ב-1962. מבחינת פריסתו של המשבר ורב-נקודתיותו, אפשר להגיד עליו כי הוא חמור יותר מכל משבר אחר מאז מלחמת העולם השנייה.
מצב מוטרף בוושינגטון
בקשת הנשיא מוגשת לקונגרס בעיצומו של משבר פוליטי פנימי שאין לו אח ורע בהיסטוריה האמריקאית. זה שלושה שבועות שפעולת החקיקה בוושינגטון משותקת, מפני שלבית הנבחרים אין יושב ראש. בהיעדר יושב ראש, הבית התחתון של הקונגרס האמריקאי אינו רשאי להצביע, או אפילו להתכנס כדי לערוך דיון במליאתו. מאחר שחקיקה מצריכה את הסכמת שני בתי הקונגרס, אי אפשר לחוקק. חבילת הסיוע הבהולה של הנשיא אינה יכולה להידון, ואי אפשר להצביע עליה.
כמה זמן יימשך המצב המוטרף הזה איננו יודעים. השליטה בבית הנבחרים נמצאת בידי הרפובליקאים, שיש להם רוב קטנטן, והם מפולגים ללא תקנה. ביום ו', בית הנבחרים הצביע בפעם הרביעית על יורש לקווין מקארת'י, היו"ר שהודח בתחילת החודש. גם הפעם, המועמד הרשמי של המפלגה לא הצליח לקבל את מינימום הקולות (217 מתוך 435). 22 מצירי המפלגה הצביעו לטובת מועמדים אחרים. לדמוקרטים יש 212 צירים, והם הצביעו כאיש אחד לטובת מועמדם.
הניסיון הבא לבחור יו"ר יהיה כנראה ביום ג'. קשה להעלות על הדעת שלא יימצאו עד אז מועמד או מועמדת של פשרה, אבל המפלגה הרפובליקאית כבר הפגינה נכונות מפתיעה להפריך ציפיות.
פוטין מלקק את שפתיו
גם אם ייבחר יושב ראש, נראה שהתנאים לבחירתו יחייבו אותו להתחשב בהתנגדותו החד-משמעית של הימין הקיצוני במפלגה לכל סיוע לאוקראינה. ההתנגדות הזו נתפסת לא פעם כקפריזית או נקמנית, אבל מקורותיה בבדלנות היסטורית, שלפנים ייחדה את המפלגה הרפובליקאית. היא נעלמה בחצי המאה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל חוזרת בשנים האחרונות בעוצמה ניכרת.
רוב הרפובליקאים תומכים בהמשך הסיוע לאוקראינה, ובעזרת רוב הדמוקרטים הם יוכלו לאשר את ההקצאה המוצעת. אבל בית הנבחרים חדל להיות זירה של שיתוף פעולה דו-מפלגתי. התנגדות מקרב סיעת הרוב, גם אם היא נחלתם של מעטים, עלולה לסכל כל תהליך חקיקה.
הסכום שהנשיא מבקש לאוקראינה שקול כמעט כנגד כל סכום הסיוע האמריקאי ב-20 החודשים הקודמים, מאז פלישת רוסיה. נראה כי זו ההקצאה האחרונה שהנשיא מתכוון או מסוגל פוליטית לבקש עד הבחירות, בעוד שנה. מועט הספק, שעלייה אפשרית של דונלד טראמפ לשלטון תשים קץ לכל הסיוע. פירושו של דבר שזו עומדת להיות ההזדמנות האחרונה להציל את אוקראינה. אכן, ולדימיר פוטין צופה, ומלקק את שפתיו.
שיחת רודנים נלבבת
משימתה הגלובלית המוצהרת של ארה"ב בעשר השנים האחרונות הייתה להעתיק את כובד משקלה הצבאי והאסטרטגי למזרח הרחוק, כדי לבלום את סין, מה שברק אובמה כינה בשעתו "הסיבוב (pivot) לאסיה". הוא היה להוט לסיים את שירותיה הצבאיים של ארה"ב במזרח התיכון, והניח שהם בוודאי אינם נחוצים עוד באירופה, מפני ש"המלחמה הקרה הסתיימה זה כבר" (זה מה שהוא אמר ב-2015, שנה לאחר פלישתו הראשונה של פוטין לאוקראינה וסיפוח חצי האי קרים).
אובמה לא היטיב להבין את העולם. הוא השאיר בעקבותיו כישלונות, אי-הבנות ואי-אמון ברצינותה של ארה"ב.
לא למצב העניינים הזה ייחל ג'ו ביידן. גם הוא רצה להסב את מבטה של אמריקה אל סין, אבל אוקראינה ועזה טרפו את קלפיו. בלימת סין הפכה לסעיף משני בתקציב המלחמה שלו. האם שבעת המיליארדים שהוא מבקש ירתיעו את סין? ספק. האם הם ירתיחו אותה? בוודאי. וזה קורה בסוף השבוע שבו שי ג'ינפינג אירח את פוטין ("ידידי היקר") לשיחת רודנים נלבבת בבייג'ינג.
סימטה ללא מוצא
105 מיליארד דולר הם סכום קטן למדי ביחס לתוצר המקומי הגולמי של ארה"ב (26 טריליון דולר), או ביחס לסך כל הוצאותיה של הממשלה הפדרלית ב-2023 (6.3 טריליון דולר). אבל הם תוספת ניכרת לתקציב הביטחון, העומד על 816 מיליארד דולר.
בסוף השבוע התפרסמו נתונים חדשים של האוצר האמריקאי, המראים כי הגירעון בתקציב הפדרלי עומד על 1.7 טריליון דולר, עלייה של 25% כמעט לעומת השנה שעברה. הריבית שהממשלה משלמת על חובותיה גאתה השנה, והגיעה ל-875 מיליארד דולר. היא גבוהה עכשיו יותר מכל תקציב הביטחון.
הוויכוח הנצחי "כמה זמן זה יכול להימשך" כמובן נמשך. לפי שעה לא נובעת סכנה מיידית מן הנתונים האלה. אבל יש להם משמעות פוליטית, בייחוד בעיני הימין השמרני, הטוען שהוא רוצה לחדש את "המשמעת הפיסקאלית". אומנם משמעת כזאת לא היתה קיימת תחת שום נשיא רפובליקאי ב-40 השנה האחרונות, אבל אין כל מניעה לנסות ולאכוף אותה על נשיא דמוקרטי שנוא.
הסכנה שתקציב המלחמה של ביידן יעלה על שרטון של התנצחויות מפלגתיות היא לא רק סבירה, אלא כמעט ודאית. אם הנשיא יעמוד על חבילת סיוע משותפת לאוקראינה, לישראל, לחזית סין ולגבול מקסיקו, ספק אם בית הנבחרים יסכים לה. וושינגטון תחזור ותגשש בסימטה ללא מוצא, שבה היא מוצאת את עצמה כל אימת שלפחות אחד משני בתי הקונגרס נמצא בשליטת האופוזיציה.
אוקראינים וישראלים ייאלצו בימים הבאים להקדיש יותר תשומת לב ממה שהיו רוצים להקדיש לניואנסים של הפוליטיקה האמריקאית. זה יהיה מעצבן ומשעמם, אבל מה לעשות, שם נחרץ גורלו של העולם החופשי.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.