עיתונאים זרים סביב נציגת דובר צה''ל פיי גולדשטיין. מרוכזים בעבודת הסיקור / צילום: אסף אוני
האוטובוס המאורגן לאתרי הזוועות בעוטף עזה יצא באחת בצהריים מנתיבות. עשרות עיתונאים זרים התקבצו במגרש החניה הגדול שליד קבר הבאבא סאלי בעיר, ונרשמו בזה אחר זה אצל נציגת לשכת העיתונות הממשלתית, שהייתה שותפה לארגון הביקור במטרה להמחיש לעולם את המעשים שביצע חמאס כשבועיים לפני כן.
● "בנינו את חמאס בעצמנו, אבל הוא גדל להיות מוטציה של דאעש"
● ישראלים באוניברסיטאות עילית משרטטים את קו השבר במלחמה
● "אם יתעורר צורך חיוני אל על תפעיל את כל צי המטוסים שלה בשבת"
העיתונאים עצמם הגיעו מכל העולם - נציגים הודים, סינים, יפנים, הרבה אירופים, כתבים עם טורבן וכתבות עם נעלי עקב. אבל מה שהיה משותף לכולם הוא השכפ"צים שלבשו, שעליהם הכיתוב "עיתונות" באנגלית, וקסדות עם כיתוב זהה, או לפעמים "TV". הצלמים סחבו ציוד כבד, כתבי הטלוויזיה החזיקו מיקרופונים וכתבי הפרינט הסתפקו בפנקס ובמבט מהורהר. כמה מהעיתונאים אפילו לוו בידי מאבטחים ישראלים חמושים שנשכרו כדי להגן עליהם. כולם חתמו על ויתור לגבי טענות כלשהן כלפי צה"ל או מדינת ישראל אם ייפגעו, ועלו בזה אחר זה לאוטובוס, שהיה מלא עד אפס מקום.
יותר מ-1,500 עיתונאים זרים נחתו בישראל מאז שחמאס החל במתקפת הטרור הרצחנית שלו בשבת 7 באוקטובר. "זה מספר חסר תקדים", אומר ניצן חן, המכהן כראש לשכת העיתונות הממשלתית, בעודו מדבר עם העיתונאים הזרים ומנהל את הרשימות של האוטובוסים. "בכל מלחמת יום כיפור הגיעו 750 עיתונאים", הוא מציין, "ועכשיו כולם רוצים לבוא ולבקר במקום שבו הדברים קרו". "האינטרס שלנו ברור - אנחנו רוצים שהם ישדרו לעולם על מעשי הברבריות של חמאס", הוא אומר, "זה עדיין מאוד אקטואלי, ואנחנו צריכים לאפשר להם לעשות זאת". אוטובוס ראשון כבר יצא שעה לפני כן, אוטובוס שלישי יצא לנחל עוז בעוד שעה, אבל האוטובוס הכחול שלנו, מלווה בג'יפים צבאיים שעליהם מתנופפים דגלי ישראל, עושה את הדרך לבארי.
זו אינה דרך ארוכה. "מה, כבר הגענו?" שאלה עיתונאית שנשלחה משוויץ לישראל כמה ימים לפני כן, וציפתה לנסיעה של יותר מעשר דקות. דרך החלונות הכתבים הזרים רואים את ההיערכות המסיבית של צה"ל בדרום בימים אלה; טנקים, נגמ"שים, עמדות שמירה, משאיות תחמושת, הכול מוצף בכוחות צבא ומשטרה, ודגלי ישראל מתנופפים בכל מקום. הם מסתכלים בעניין מיוחד בטנקים המפטרלים בשדות שמחוץ לגדרות של עלומים ובארי, כשהם מותירים אחריהם שובלי אבק.
30 דקות, זוז!
שער הברזל הצהוב של הקיבוץ, שעדיין נושא עליו את ניסיונות הפיצוץ של המחבלים (שבסופו של דבר ביצעו מארב לרכב כדי לפתוח אותו באופן אוטומטי), עדיין עובד. שרידי מכוניות שרופות נמצאים ליד הכניסה. "הכי חשוב הוא להישמע להנחיות הצבא", אומר במיקרופון חן, "יותר חשוב מהסיפורים שתוציאו". הכתבים נדרכים, שמים קסדות, ובאישור נציגת דובר צה"ל שנכנסה גם היא לאוטובוס יוצאים לסיור של חצי שעה באחד מאתרי הטבח הנוראיים ביותר שחוותה מדינת ישראל.
רוב הכתבים הגיעו במיוחד לסקר את האירועים. הם לא מכירים ממש את המזרח התיכון. חלקם כבר עבדו על כתבה או שתיים בצפון, חלקם מדווחים מתל אביב (הריסות בניין שנפגע מרקטה בפלורנטין הפכו לפופולריות במיוחד), ועכשיו הם מצטרפים לסיור שארגנה לשכת העיתונות עם דובר צה"ל ומשרד החוץ.
קבוצת וואטסאפ הומה, שבה יותר מ-1,000 עיתונאים שהגיעו לישראל, משמשת כמקור המידע העיקרי להזדמנויות סיקור, כמו הסיור הנוכחי. יש שם בקשות לראיונות עם משפחות חטופים בשלל שפות ("האם מישהו מכיר משפחה איטלקית שקרוב שלה נחטף לעזה ויהיו מוכנים לצילום בביתם מחר?"), הודעות ישראליות ועדכונים על מספר הרקטות, עדכונים שוטפים מצד מטה המאבק להשבת החטופים, וגם הרבה מאוד תוכן שהצד הישראלי מקווה שיועבר וישוקף לציבור ברחבי העולם.
את הקבוצה פתח אריק אגסי, סמנכ"ל תפעול בארגון הלא-ממשלתי IMPACT, הנאבק בהסתה בספרי לימוד, ושעבר להתמקד במהלך המלחמה בניסיון לסייע למאמצים הישראלים. יחד אתו מתנדבים בקבוצה ישראלים רבים המנוסים בעבודה עם תקשורת זרה.
כ־50 העיתונאים שעל האוטובוס יורדים במהירות לשביל העפר אחרי האישור. מובטחות להם שיחה עם נציג זק"א ועם חבר קיבוץ מכיתת הכוננות ועדכון של נציגת דובר צה"ל. הם יכולים להסתובב בשבילים של הקיבוץ, שעדיין מריח מעשן השריפות. הסיור אינו רחוק מטיול מאורגן לעיתונאים. כולם יודעים מה הם צריכים ומהר - סינקים של עדויות, לעמוד על רקע עיי החורבות שהיו עד לא מזמן קיבוץ פורח, לראות בעיניים את הזוועות שעליהן שמעו קודם לכן.
במהרה הם מתקבצים סביב פיי גולדשטיין, נציגת דובר צה"ל, שמציגה להם בתכליתיות את מה שקרה בשבת, את השעות שבהן מחבלי חמאס טבחו בתושבים, ניהלו קרבות, חטפו עשרות בני קיבוץ, בהם נשים, ילדים וקשישים, וחזרו לעזה. אחריה עולה מתנדב מכיתת הכוננות של היישוב. הוא עומד על עציץ, מתחתיו עשרות מיקרופונים ומצלמות. הוא משתנק לרגע. "שנייה, אני צריך לקחת אוויר", הוא אומר, ואז מספר כיצד נלחמו מבית לבית, כיצד לא הצליחו להציל חלק מהתושבים, כיצד הצילו אחרים.
חלק מהעיתונאים מצלמים את עצמם על רקע הכניסות לבתים שהפכו לזירות קרב. הפרטים הקטנים שוברים את הלב: מכונת כביסה שהייתה אמורה לבצר את הדלת מבפנים וכשלה, ספרים שלא ייקראו זרוקים על הרצפה, וכמובן כל חורי הירי ותוצאות הפיצוצים והאלימות והדם שנשארו כשרידים למה שהתחולל לפני כמעט כשבועיים, ועדיין נראים כאילו הדבר קרה אתמול.
קשה לעכל את הניגוד שבין הקרקס התקשורתי שנחת על אתר הדמים בבארי לבין מה שבאמת קרה בו. "תראה אותם, הם לא מרגישים באמת משהו, הם בעבודה. הם גם לא יכולים להרגיש את זה", אומר קצין שעומד ומשקיף על הכתבים. הוא עוצם עיניים, מספר שהוא נזכר ברגע שהגיע לקיבוץ. בהבנה של מה שקרה כאן. הכתבים מסתובבים בין השבילים ונכנסים לבתים, רק כדי להיות מגורשים מתוכם על ידי גולדשטיין ונציגים אחרים, המבקשים לכבד את פרטיות הקורבנות ולהיזהר מאפשרות של פגיעה. "אין לי שום תלונות אליהם, זה התפקיד, אבל זה קשה לראות", הוא אומר.
"אין מה לעשות. התמונות שיצאו מפה הן הכרחיות", אומר איתן שוורץ, יועץ מיוחד במטה ההסברה הלאומי בהתנדבות, שמתרוצץ בימים האחרונים בארגון סיורים דומים בעוטף עזה ומנסה להראות לכמה שיותר עיתונאים את מעשי הזוועה של חמאס. "כל העיתונאים שהגיעו לישראל רוצים לבוא לפה, והתפקיד שלנו הוא לארגן להם את הביקור, בהתחשב בצורכי הצבא. אנחנו חייבים לספק להם את התמונות האמתיות, אחרת הציבור שלהם יסתכל ברשתות החברתיות ויוצף בתמונות מזויפות ובחומרים כוזבים". הוא מוסיף כי "זו החובה שלנו עכשיו. אם אני רואה הפגנות בעד עזה באוניברסיטת קולומביה, שבה למדתי, אם יש שם סטודנטים שרואים בחמאס לוחמי חופש, אז זה אומר שיש לנו עוד עבודה רבה לעשות".
תמונות שלא הוצגו בישראל
הכתבים עצמם מרוכזים בעבודה העיתונאית, בהשגת החומרים, כשהם כבר חושבים על השידור החי שיעבירו בערב, או על הכתבה שהם עובדים עליה לדדליין באותו היום. "אני רוצה את הטנק הזה בווידאו", צועקת כתבת מסלובניה על הצלם שלה, כשהכלי הכבד נע במהירות מחוץ לגדר הקיבוץ. כתבת של BFMTV אומרת שקשה לה לחשוב על כל הקורבנות, "זה מזעזע מאוד". היא מספרת שהעניין בצרפת רב, בין היתר בשל חשש מהתפשטות של העימות למדינה ואזהרות מפני פיגועי טרור אסלאמיסטים. "אני לא יודעת אם התמונות ישנו משהו, בצרפת לכל אחד יש דעה פוליטית מוצקה, אבל התפקיד שלנו הוא להעביר להם את מה שקרה כאן".
שני כתבים מדנמרק המסתובבים בשבילים אומרים שהם לא מופתעים מהאכזריות של חמאס. "אני כאן 20 שנה" אומר גונאר, אחד מהם, "חמאס עשה כאן את מה שהבטיח לעשות". מה שמפתיע אותו, הוא אומר, היא השאלה איפה היה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. "תראה את הקולגה שלי אווה", הוא מצביע על כתב מעיתון דני מוביל, "בעשר בבוקר הוא כבר היה במשרד בקופנהגן כדי לכתוב על ההתקפה. אתמול דיברתי עם חבר ביחידה מיוחדת ישראלית, הוא קיבל את הקריאה לרדת לדרום רק ב־10:30. איך זה יכול להיות?". "קצת קשה לי עם התמונות של החיילים שמצטלמים כאן", אומרת העיתונאית השוויצרית, שהעדיפה לא למסור את שמה, "אני חושבת - אם רק הם היו כאן ביום שבת כל זה היה יכול להימנע. זה עצוב מאוד".
אחרי חצי שעה הכתבים מתאספים וחוזרים לאוטובוס. נציגה של לע"מ מעלה אליו גם תמונות זוועה, שלא הוצגו לציבור בישראל, של מעשי חמאס בבארי וביישובים אחרים. הן מודבקות לקרטון ומועברות מיד ליד. "הורדנו את הכפפות", אומר חן, "אף פעם לא היה דבר כזה".
"אתם לא ראיתם כלום", אומר חייל שנמצא ביישוב מאז שבת שעברה, "אני לא חושב שיכולתי לדמיין אכזריות כזו. אני חושב שלא הייתי יכול לעשות את מה שהם עשו לאף אחד, לא משנה מה הוא היה עושה לי". החייל מפסיק את דבריו כדי להצטלם לצוות טלוויזיה מאסטוניה ("באנו ישר מאוקראינה, אנחנו רוצים להראות בין היתר שמדובר במאבק עולמי מול רוסיה", אומרת הכתבת). הוא רוצה לספר עוד קצת, לנסות לברר עם המבקרים איך זה יכול להיות, אבל צפצוף של האוטובוס מראה שהגיעה השעה לעזוב. העיתונאים עולים חזרה לאוטובוס, מזיעים יותר, מאובקים יתר, ויושבים בספסלים כשהם גוללים ובוחנים את החומרים שאספו.