כוחות צה''ל ברצועת עזה / צילום: דובר צה''ל
בישראל קיים גוף שנקרא "הצנזורה הצבאית", שפועל תחת אמ"ן, ושתחום העיסוק שלו הוא צנזור ידיעות שעלולות לפגוע בביטחון המדינה. הצנזורה עלתה לכותרות בשבוע החולף על רקע טענות להתנהלות לא עניינית שלה סביב הלחימה בעזה.
חשיפה שצונזרה לעבדכם הנאמן, פורסמה לאחר מכן באישור הצנזורה על ידי כלי תקשורת אחר. פרסום נוסף שלי נפסל על ידי הצנזורה, אך פורסם ללא אישור של הצנזורה בכלי תקשורת אחר. ידיעה של ידידי איתי בלומנטל מכאן 11 נפסלה לשידור, אך עלתה 20 דקות לאחר מכן באתר וואלה. ידיעות שהיו בידי הארץ ולא אושרו, הותרו לשידור לאחר מכן בחדשות 12.
אחד הנושאים שהכי מעניינים עיתונאים, אך לא מעניינים כהוא זה את הציבור הרחב, הוא הכותרת "פרסום ראשון". מי פרסם לפני מי, מי העתיק ממי, ומתן קרדיט או אי-מתן קרדיט של כלי תקשורת אחד למשנהו. לכאורה גם כאן מדובר בעוד מאותו הדבר, ויכוח וסכסוך פנים-ברנז'אי בין עיתונאים. בשורות הבאות אנסה לשכנע שלא כך הדבר.
"אכיפה הפוגעת בשוויון"
שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר כתב באחד מפסקי הדין, כי "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק".
לדברי השופט זמיר, "אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט".
אחד הביטויים הכי בוטים לאכיפה הבררנית הגיע בתקופת הקורונה. קבוצת כדורסל הרשתה לעצמה להפר את התקנות לעיני המוני צופים, אך לא נעשה דבר. היו תתי-מגזרים בחברה החרדית שהחליטו שיש דברים שיותר מסוכנים מן הקורונה, והפרו את התקנות. כדור השלג הלך והתגלגל, מפגינים החליטו שבשם המאבק על הדמוקרטיה מותר להפר את התקנות, ועוד ועוד.
כולנו זוכרים את המראות ואת הקולות. זו דוגמה מצוינת לסכנה הגדולה באכיפה בררנית. סיומו של כדור השלג של אכיפה בררנית הוא חוסר יכולת לאכוף בכלל, מכיוון שהציבור מחליט להפר באופן נרחב את החוק, בשל חוסר אמון במערכת אכיפת החוק ובמניעי האוכפים. הקצה של אכיפה בררנית הוא אנרכיה.
החשש מהתנהלות הצנזורה הוא בדיוק אותו חשש. הצנזורה פועלת על פי תקנות שעת חירום מנדטוריות, המעניקות לה סמכויות נרחבות.
על פי התקנות, "הצנזור רשאי לאסור בצו ליבא או ליצא, או להדפיס או לפרסם, כל פרסום שיבואו או יצואו, הדפסתו או פרסומו היו, או עלולים להיות או להיעשות, פוגעים, לדעתו, בהגנתה של ישראל, בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי".
התקנות קובעות גם סנקציה נגד "כל אדם, המפר צו לפי התקנה הזאת, ובעליו ועורכו של פרסום שביחס אליו אירעה ההפרה". עוד נקבע בין היתר, כי "הצנזור רשאי לדרוש בצו מבעליו, מעורכו, ממדפיסו או ממוציאו לאור של כל פרסום, או מבעליו או ממנהלו של כל בית-דפוס או עסק של דפוס, או ממחברו של כל חומר, או מכל אדם העומד להדפיס או לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור לפני ההדפסה או הפרסום כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור".
כלומר, כל פרסום רגיש - צריך לעבור מראש אישור של הצנזורה. מעבר לכך, קובעות התקנות כי יש איסור לפרסם שהצנזורה פסלה ידיעה או חלקים מתוכה.
הצורה הכי בוטה של אכיפה בררנית או של צנזורה בררנית היא רצון להיטיב עם פלוני ולהרע לאלמוני. אני לא חושב שזה הסיפור של הצנזורה. הבררניות יכולה להיות גם חוסר עקביות בשל נהלים לא ברורים, חוסר תיאום בין האנשים השונים בתוך הצנזורה, חוסר רצון להתעמת עם הכוחות החזקים בתוך כלי התקשורת ועוד כיוצא באלו.
מרימים קרן ורצים לנגוח
התוצאה מזיקה כך או כך. לכך יש להוסיף תופעה שהולכת ומתרחבת של עיתונאים ישראלים שעובדים בכלי תקשורת זר וגם בכלי תקשורת ישראלי. הצנזורה לא יכולה, לכאורה, למנוע מהם לפרסם את דבריהם בכלי תקשורת אמריקאי בעודם מתגוררים בחו"ל. לאחר שהידיעה התפרסמה בכלי התקשורת הזר, כעת מצדיק לעצמו העיתונאי לפרסם את הידיעה גם בכלי התקשורת הישראלי שבו הוא עובד, "על פי מקורות זרים". בלשון העם זה נקרא "לבעוט את הכדור מנקודת הקרן ולרוץ לנגוח".
ברגע שהעיתונאים מרגישים שאין אכיפה מול המפירים או שאין שוויון בין העיתונאים, הדרך לאנרכיה צנזוריאלית קצרה מאוד, בדיוק כפי שהתרחש בתקופת הקורונה.
נראה שהצנזורה והמחוקק לא נתנו מספיק את דעתם לשינויים הדרמטיים שהתחוללו במדיה בשנים אלו. אין שום אכיפה מול עיתונאים שמפירים. התקנות ישנות ומיושנות, ולא מותאמות למאה ה-21, להמצאת האינטרנט, למוביליות המידע, שלא לומר לרשתות החברתיות.
ועדה בלי הרבה משמעות
בשנת 2016 חידש שר הביטחון דאז את מנגנון "ועדת השלושה". מדובר בגוף שהוא מעין ערכאת ערר על החלטות הצנזורה. על פי הודעת משרד הביטחון, "המטרה בהקמת הוועדה היא ליצור מנגנון ליישוב מחלוקות בין כלי התקשורת לצנזורה, שייתר במידת האפשר את הצורך בפנייה לערכאות המשפט". משנת 2016 חברים בוועדה שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, האלוף (מיל') יוסי ביידץ והעיתונאי שלום קיטל. זהות חברי הוועדה לא השתנתה במשך שבע שנים, אך להבנתי זה חודשים שלא הוגש לוועדה הזו ערר כלשהו על החלטות הצנזורה. כלומר, העיתונאים לא רואים בה כתובת, בעיתות שגרה או בעיתות חירום.
הצנזורה היא גוף חשוב מאוד בעיניי. זכות הציבור לדעת חייבת להיות מאוזנת עם הצורך לשמור על ביטחון המדינה ואזרחיה. בישראל מתפרסמות לעיתים ידיעות שאני לא מצליח להבין איך מישהו נתן (בהנחה שמישהו אכן נתן בכלל) להן להתפרסם, וכן לא מתפרסמות ידיעות מנימוקים צנזוריאליים לא מספיק משכנעים.
אכיפת יתר או תת-אכיפה וכן אכיפה בררנית ולא קוהרנטית עלולות להפוך את הגוף החשוב הזה לגוף חסר כל משמעות כמו "ועדת השלושה".
ועדת חוץ וביטחון של הכנסת צריכה לתת את דעתה על כך.